רגע לפני שניצלתי את חג החירות להשבתת המקלדת שלי לכמה ימים, ירה לעצמו מבקר המדינה, יוסף שפירא, עוד כדור ברגל. הוא התראיין בערב החג בעיתון הבית של מי שמזוהים עם תומכיו, ניסה לספק למראייניו את הסחורה, והסתבך. הוא אמנם התנצל בגין האשמות שווא שירה לעבר קודמו, מיכה לינדנשטראוס, ולעבר מי שהיה יועץ המבקר למלחמה בשחיתות, נחום לוי, אבל ללא הועיל: הריח נשאר.
מגישה: דניאל רוט, צילום: קובי מאירי, צילומי ארכיון: Israeli Media
על רקע הראיון המביך הזה, שניתן תשעה חודשים בלבד אחרי ששפירא נכנס לתפקידו, הנה כמה עצות למבקר החדש:
1. אל תתראיין בתקשורת לפני שהטבעת חותם על המוסד שהופקד בידיך. ודאי לא אחרי שרשרת הישגיו של קודמך. האחרון הגיע לתפקיד הרם על תקן של "פודל" - שומר סף אנמי, חביב ועייף שאינו מסוכן לשררה - והפך מהר מאוד לכלב שמירה אימתני. כבר בשנה הראשונה היה לו במה להתפאר. לך עדיין אין.
לינדנשטראוס היה מבחינת רבים מתומכיו בכנסת בחזקת "תאונת עבודה". תאונה קשה כי הם לא ציפו שהוא ינעץ את שיניו, כשצריך, גם בכמה מראשי המדינה. אתה, אדוני המבקר, לא מזכיר את קודמך. למעט מתן הגנה לכמה חושפי שחיתות, אין עדיין רמז לכך שאתה בדרך הנכונה.
2. אל תתראיין בתקשורת אם אין לך מה לומר. דיבורי סרק בלי בשר, בלי תוכן ובלי מהות אינם מוסיפים לך כבוד. ודאי לא למוסד המבקר שאתה מייצג. מותר להניח שהראיון איתך גרם לחלק מעובדי הציבור שמשרדך בודק אותם לשאול שאלה מתבקשת: זה האיש שמבקר אותנו?
3. להתראיין צריך לדעת, אדוני המבקר. לא כל אחד, אפילו יש לו מה לומר, יודע זאת. אתה, לפחות על פי מבחן התוצאה, גרמת לעצמך נזק. ירית לאוויר האשמות חסרות יסוד נגד לינדנשטראוס ונגד יועץ המבקר למלחמה בשחיתות, נחום לוי (שפוטר אחרי שבדק ביסודיות את תיק נסיעות נתניהו ושרים אחרים במצוות המבקר היוצא), ונאלצת לחזור בך. העלילה שהעללת על לוי, כאילו פעל בלא סמכות, היא בלתי נסלחת.
4. בראיון עיתונאי צריך להיות לא רק צודק כי אם גם חכם. זה לא קרה לך למרבה הצער. לא הפנמת כנראה שהעם אוהב את קודמך. לא השכלת להבין שהציבור מאוד מאוד מעריך ומוקיר את לינדנשטראוס. לא הבנת שאסור לך להשמיץ את קודמך, אפילו היה חלילה כישלון, והוא לא.
לינדנשטראוס השאיר אחריו כטענתך אדמה חרוכה? הוא הרס את הביקורת ולא שידרג וחיזק אותה? אנחנו חיים באותה מדינה? אתה מאמין בדברים שיצאו מפיך?
אתה לא מאמין, ולכן התנצלת. אתה יודע היטב שהמבקר הקודם, גם אחרי שטעה והגזים ועיגל פינות לא פעם, חולל מהפכה של ממש במשרד שנחשב עד לבואו ליצרן של ספרים עבי כרס חסרי השפעה. אתה יודע שהוא היה הראשון שהבין כי דו"חות ביקורת צריכים להיכתב לגופו של דובר, ולא לגופו של דבר. הבדל של יום ולילה.
רוצה לומר: לא החלונות, הכיסאות והמנורות במשרדי הממשלה אשמים בסיאוב, במחדלים, בכישלונות או בשחיתות. האשם הוא עובד או נבחר ציבור זה או אחר. לרקב יש אבא ואמא שיש להם שם ותפקיד. במדינה דמוקרטית הציבור זכאי להכיר אותם. זו דרך נאותה ליצירת הרתעה.
5. אל תתייחס אל הציבור כאל מטומטם. הוא לא, או רובו לא, כפי שהוכח בבחירות האחרונות. אתה חושב שהציבור אינו יודע שקודמך ואנשיו הניעו שנים את גלגלי המלחמה בשחיתות השלטונית? אתה סבור שהוא אינו זוכר היכן התחילה נפילתם של אברהם הירשזון, אהוד אולמרט, מנכ"ל קופ"ח מאוחדת, שמואל מועלם, ורבים אחרים ממשפחת השחיתות השלטונית?
מי הגאון שהציע לך לדבר על אדמה חרוכה? מי המוח האנליטי שגרם לך להסתבך באמירה אומללה כזאת? היכן שיקול הדעת שלך כמבקר מדינה?
6. עצה אחרונה: נכון שבמערכת האכיפה זה לא נחשב כבוד גדול להיות מועמד הנתמך בידי נתניהו. אולם לנוכח העובדה שמי שעמדו בראש הקמפיין לבחירתך היו ח"כ לשעבר דליה איציק (פרשת הבלטות ועוד) וח"כ רוני בר־און (פרשת מינויו ליועץ המשפטי בתרגיל המסריח של דרעי), טעית כשניסית להלבין באמצעותם את בחירתך. אתה מול המשנה לנשיא ביהמ"ש, השופט אליעזר ריבלין - אפשר בכלל להשוות? בכנסת שפויה היית גובר על ריבלין?
אדוני המבקר, היית צריך לברוח מבר־און ומאיציק באותו ראיון אומלל. היית צריך לזכור את משפט הנצח: "אמור לי מי חבריך או תומכיך, ואומר לך מי אתה". באנשים האלה אין סיבה להתהדר. החיבור איתם אינו עושה לך טוב. אני לא היחיד שחושב כך.
ועוד עצה לסיום
עוד עצה קטנה, אחרונה חביבה, למבקר המדינה: בטל את המינוי של עו"ד מתן גוטמן לתפקיד עוזר מנכ"ל המשרד, אלי מרזל. לא משום שהוא חסר כישורים, המלצות של שופטים מבית המשפט העליון או רקורד מרשים לתפקיד. גם לא משום שהוא לא נבחר במכרז או באמצעות ועדת איתור אלא באמצעות מילת הקסם "משרת אמון".
הסיבה אחרת: אביו הוא עו"ד יחיאל גוטמן, שהוא חבר טוב שלך, שנמנה עם מארגני הקמפיין לבחירתך ושהתגאה בכך בראיון עיתונאי.
גוטמן (לא כפרקליט) הגן בעבר לא פעם על נגועים בשחיתות שמקומם מחוץ לשירות הציבורי. אני לא מגלה לך את אמריקה. אוי לאוזניים ששומעות את נימוקיו המופלאים. אם בחרת בפרקליט־השתדלן הזה כחבר, כמו גם באחרים מסוגו, יבושם לך. אבל אין זה ראוי שזמן קצר אחרי בחירתך לתפקיד הרגיש, כפי שבדק ומצא עמיתי עוזי דיין, ימנה המנכ"ל החדש שהבאת למשרד את בנו של גוטמן לעוזרו. דווקא אותו מבין רבים וטובים אחרים?
זה מעשה פסול מהבחינה הציבורית. יש גם עניין של מראית עין. איך תוכל בדיוק לבקר ראשי עירייה שנוהגים בדרך דומה? מה תשיב למי שיזכיר לך את דו"ח מבקר המדינה על בנים של צמרת השופטים בשעתו שהתמחו אצל חבריהם השופטים?
מה הסברו של המבקר בתשובה לשאלות דיין בנושא הזה?
ראשית, על שתי שאלות חשובות, אחת מהן הקשורה לעומק קשריו עם גוטמן, בחר לא להשיב. שנית, כצפוי, המבקר מצרף לתשובתו את מסמך קורות החיים של העוזר החדש, ומסביר כי מדובר במשרת אמון של המנכ"ל. הוא מוסיף: "המנכ"ל בחר בו על פי המלצות שקיבל".
לשון אחר: הכל תקין, הכל בסדר. שאלת מראית העין ממש לא מעניינת אותו.
"תביעות דיבה משתקות"
בשנים האחרונות מתפתחת בישראל, על פי דו"ח האגודה לזכויות האזרח, תופעה מסוכנת: "תביעות דיבה משתקות", כלשון עו"ד אבנר פינצ'וק, שערך וכתב את הדו"ח.
לב הבעיה: בעלי אמצעים, פרטיים או ציבוריים, מנצלים את יכולתם הכספית כדי להגיש תביעות דיבה חסרות בסיס משפטי נגד מי שמעזים למתוח ביקורת עליהם. הם מבקשים להשתיקם, לגרור אותם לבתי משפט בטענות שונות ומשונות, להפחיד את המשרוקיות האלה שלחלק מהן אין כוח ויכולת כלכלית להתגונן.
פינצ'וק לא טועה: יש באמת בעיה המסכנת את חופש הביטוי. בעיה חמורה, צריך להודות.
אחד מנציגי השררה המייצגים אותה הוא יו"ר ארגון המורים, רן ארז, שקטעים נבחרים ממעלליו ראו כאן אור. ארז הוא ניגוד גמור לאיש חינוך אמיתי: הוא היה נגוע בשחיתות אישית כשקיבל מהמדינה רבבות שקלים בשביל שיעורים שלא לימד; הוא היה במשך שנים מורה פיקטיבי בתיכון הדתי ב' באשדוד; הוא גונן ומגונן על נוכלים אחרים בצמרת ארגון המורים; הוא דיקטטור שאינו מכיר באבן היסוד לקיום מדינה נאורה: דמוקרטיה.
על הרקע הזה ניסה ארז לסתום את פי הביקורת עליו כאן, שלי ושל עמיתיי מיכל שבת ועוזי דיין, באמצעות תביעות דיבה במיליוני שקלים (ייצגו אותו עוה"ד צבי גלמן וסיגל פעיל). הוא נכשל. אחרי חקירתו הנגדית בידי עוה"ד רון דרור ואופיר מנצ'ל והליך גישור, הוא משך את תביעותיו, אבל לא למד את הלקח.
הוא המשיך לנהל תביעת דיבה אחרת, שוב באמצעות עו"ד צבי גלמן, ושוב ספג סטירות לחי מצלצלות - הפעם בבית הדין לעבודה בבאר שבע. את מי ניסה להשתיק במקרה זה? את שלום סואן, איש חינוך ותיק, שהיה מנהל תיכון באשדוד, שבו מלמד עדיין ארז חינוך גופני. יו"ר ארגון המורים דרש ממנו פיצויים בסכום של 300 אלף שקלים!
סואן מתברר חטא חטא נורא: הוא סירב לאפשר לארז לקיים אסיפת הסברה בבית הספר בשעות הלימודים. אפשר לפני תחילת הלימודים, אמר, אפשר אחרי, אבל מדוע דווקא בשמונה וחצי בבוקר? מדוע באמצע הלימודים, כשכל התלמידים צריכים להימצא בכיתות?
ארז הוא איש חצוף, יהיר ונרגן, שעוד קודם לוויכוח עם המנהל, לא ממש חיבב את האחרון. הוא ציפצף עליו. על הרקע הזה פרצו בין השניים חילופי דברים קשים, כאשר המנהל הנסער אמר לארז בין היתר: "אתה מורה קטן... מי שישמע להוראות שלך, יבולע לו... מה אתה חושב, עשו אותי באצבע?"
אוי, לומר לדיקטטור "אתה מורה קטן?" לא לציית להוראה שלו? לפגוע בכבודו במקום לכרוע ברך בפניו? זה מעשה נורא, על פי עולם המושגים של ארז, והוא מחייב הגשת תביעת דיבה. כסף וכוח הרי לא חסרים לארז כיו"ר הארגון, אז למה לא למרר את החיים למנהל שלו?
סטירת לחי מצלצלת
תביעת הדיבה אכן הוגשה, אבל לא לפני ש"המורה הקטן" רן ארז צירף אליה כתובע נוסף את כל ארגון המורים. למה צורף המוסד הזה אף שלא נאמרה מילה בגנותו? אפשר רק לנחש: כדי להרשים את השופטים. כדי להעצים את התביעה. כדי לא להיראות כמי שמטריח את בית המשפט בגין עלבונו האישי.
פסק הדין של השופטת יהודית הופמן־גלטנר (יחד עם נציגי הציבור סימה שמיט ושמעון לוי) קרע לחתיכות את תביעת הסרק של ארגון המורים. "לא הוכחה אפילו לכאורה עילה של הארגון נגד מנהל בית הספר", כתבה כבודה והוסיפה: "אף אחת מהאמירות שנטען שנאמרו בידי הנתבע אינה מתייחסת לארגון המורים כי אם אישית לרן ארז".
השופטת ירתה חץ נוסף לעבר הארגון, כלומר לעבר ארז: "לא הובא בפנינו כל פרוטוקול מטעם הארגון או החלטה כלשהי המייפה את כוחו של ארז, אף אם הינו יו"ר הארגון, להגיש תביעה בשמו. הוכח בפנינו, וכך גם נטען מפי ארז, כי התביעה בשמו של הארגון היא ביוזמתו".
אחרי דחיית התביעה הראשונה, התפנתה השופטת לבחינת התביעה של ארז עצמו. כאן קובעת הופמן־גלטנר שהדברים שארז ייחס לסואן אכן נאמרו, אבל הם לא הוכחו "כאמירות העולות כדי לשון הרע".
ודאי לא כאשר בית הדין קובע במפורש: "את התנהלות רן ארז ניתן להגדיר כפרובוקציה שהובילה להידרדרות המצב ולוויכוח הקולני... לא יעלה על הדעת שהתובע בצעד כוחני שם את עצמו אחראי לניהול לוח הזמנים של בית הספר והפריע לניהול התקין..."
ארז ספג כאן סידרת מהלומות, שבסופה נדחתה גם תביעתו שלו. הוא קנה זאת ביושר. בית המשפט הבין מי האיש הרע בסיפור ומי האיש הטוב, ופסק הדין נותן לכך ביטוי ברור.
מהו סכום הוצאות המשפט שנפסק לשלום סואן אשר יוצג בידי עו"ד טלי בן סימון? כמה כסף הוטל על ארז לשלם לו אחרי שגרר אותו בעל כורחו למשפט הדיבה הזה ולעימות עם ארגון המורים שלא היה לו דבר נגדו?
5,000 שקלים בלבד.
5,000? זה המספר. אין כאן טעות.
כן, אני חושב כמוכם: סכום מגוחך. עידוד למגישי תביעות הסרק. חומר למחשבה.
חרפת הנשיא
לרן ארז יש חבר בצמרת ארגון המורים, הנשיא אבי קומפני, שיחד עם אחרים, רובם מתנהגים כבובות של היו"ר, אמור היה לנסות לשים קץ לשחיתות הציבורית של ארז. אבל כבוד נשיא ארגון המורים, המכהן גם כמנהל הפדגוגי של תיכון אורט בתל נוף, אינו יכול לעשות זאת. הסיבה, למי ששכח: יש לו קופת שרצים משלו.
קומפני היה מעורב במעשי מרמה, התחזה לדוקטור המלמד באוניברסיטת בר־אילן, הוליך שולל אזרחים שביקשו ללמוד בקורס למדריכי נסיעות של חברת הנסיעות רימון, הסתבך בשקרים גסים ובמצגי שווא.
שני שופטים כתבו עליו דברים קשים, אבל הוא נטוע עדיין בצמרת ארגון המורים וברשת אורט. הוא נשיא ומחנך בישראל. לא נוגעים בו לרעה. הפדגוג הנוכל הוא כנראה נכס יקר שלהם.
על ארז אני לא מתפלא. קומפני מתאים לו. אבל מדוע מנכ"ל אורט, צבי פלג, ויו"ר הדירקטוריון, ד"ר עוזי צוק, ממשיכים להגן עליו? מדוע הם בוחרים להשאירו בחלון הראווה של בית הספר אף שהם יודעים שיש לו שלד ענק בארון: הטרדות מיניות של כמה מתלמידותיו בבית הספר היסודי שבו לימד לפני 28 שנים; הטרדות שהיו מלוות במכתבי אהבה מביכים.
הוא נאלץ בשעתו לפרוש מבית הספר, אבל הפצע נשאר פצע. אחת התלמידות שלו, שהיתה בת 13 כשקיים איתה כמחנך הכיתה יחסי מין בחדר האחות, לא נרפאה ממנו.
לחנך חיות אדם
הכותרת של הקטע הזה עושה עוול לחיות רבות: האחרונות אינן מזכירות בהתנהגותן בריוני רחוב צעירים ופחות צעירים, שמכים קשישים באכזריות משום שאלה העזו להעיר להם הערה, ביקשו להפסיק לחבל ברכוש ציבורי, חטאו בנסיעה איטית מדי בכביש, או סירבו לתת לפושע התורן סיגריה. חיות רבות אינן אכזריות כמו אותן חלאות אדם שמתעללות בחסרי ישע.
באנשי האגרוף האלה צריך לטפל ביד קשה: לעצור אותם עד גמר ההליכים המשפטיים. לשפוט אותם תוך כדי מעצרם לפני שהקורבנות ילכו לעולמם או יאבדו את זיכרונם או שהחוליגנים יגיעו אליהם שוב וישבשו את החקירה. צריך לשלוח אותם לכלא או למוסדות חינוך סגורים לשנים ארוכות. אין סיבה לשחרר את העבריינים האלה בערבות או לשלוח אותם למעצר בית - מושג שהפך מזמן לבדיחת עולם הפשע.
הם מסוכנים לשלום הציבור, ובגין הסכנה הזאת צריכים השופטים להשאיר אותם מאחורי סורג ובריח. המשפט "הכל מתחיל ונגמר בחינוך וצריך להשקיע בחינוך" הוא נכון, ושר החינוך החדש, שי פירון, מוזמן לתת עליו את הדעת.
אבל כל עוד אין תוכנית אמיתית למיגור התופעה וכל עוד מערכת חינוך תומכת ומחבקת, חשוב לזכור גם את דברי שאול המלך: "כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו