"היומן" (2004)
תפקידיו הקולנועיים הראשונים של ריאן גוסלינג - בתור ניאו־נאצי יהודי ב"המאמין" ובתור רוצח סדרתי שמחבב את הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה ב"נוסחה לרצח" - אמנם משכו את תשומת לבם של המבקרים וסימנו אותו ככישרון עולה, אבל היה זה האפוס הרומנטי "היומן" שהפך את השחקן הקנדי הצעיר לכוכב ולסמל סקס באופן רשמי.
בהתבסס על ספר של מלך הקיטש, ניקולס ספארקס, גוסלינג מגלם את נואה, בחור עני, רגיש ומיוסר שמתאהב עד מעל הראש באלי (רייצ'ל מקאדאמס), נערה עשירה ומפונקת עם הורים בלתי נסבלים.
גוסלינג עשה סרטים טובים בהרבה במהלך הקריירה, אבל אף אחד מהם לא גרם לבנות העולם להיאנח יותר. הנשיקה מלאת התשוקה לקראת הסוף - שמגיעה אחרי פרידה של שנים ובשיאה של סופת ברקים - רחוקה מלהסגיר את העובדה שגוסלינג ומקאדאמס בעיקר רצו לרצוח זו את זה במהלך הצילומים. מאוחר יותר הם הפכו לזוג.
"חצי נלסון" (2006)
הסרט - שאותו ביימו אנה בודן וראיין פלק - אולי לא הפך ללהיט קופתי, אך בעקבות הופעתו המרשימה והנוגעת ללב, גוסלינג הוכתר מיד בידי המבקרים כ"אחד השחקנים הכי טובים בדורו", ובתור צ'ופר, הוא גם קיבל את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר. רגע השיא, מבחינתי: פרצופו ההמום של גוסלינג כשאחת מתלמידותיו תופסת אותו עם מקטרת הקראק בשירותים.
"דרייב" (2011)
"לה לה לנד" (2016)
כיום זוכרים את "לה לה לנד" בעיקר בתור הסרט שהפסיד את האוסקר ל"אור ירח" בשנייה האחרונה, וחבל. הבימוי של דמיאן שאזל וירטואוזי ומסחרר, השירים סוחפים ומרגשים, והחשמל שניצת בין סטון לגוסלינג יכול להאיר עיר שלמה. אחד מסיפורי האהבה היפים (והקולנועיים) של העשור האחרון.
"בלשים בע"מ" (2016)
גוסלינג מגלם בלש פרטי משופם (עם בעיית שתייה וילדה מתבגרת) שחובר לבריון להשכיר (ראסל קרואו) על־מנת לאתר בחורה נעדרת בלוס אנג'לס של שנות ה־70. שיין בלאק, שכתב וביים, גודש את התסריט בדיאלוגים מושחזים, בעקיצות משעשעות ובסצינות פעולה מחוספסות. גוסלינג וקרואו בתור שני הזכרים האהבלים שנאלצים לשתף פעולה למרות שהם ממש שונאים אחד את השני - פשוט מושלמים יחד. לעזאזל, אפילו הסצנה הלא נעימה לצפייה שבה קרואו שובר לגוסלינג את היד (בזמן שגוסלינג מתחנן ומיילל כמו חתולה מיוחמת) מצליחה לסחוט צחקוק. אחד הסרטים היחידים שממש חבל שלא עשו להם המשך.
