"בארץ יש גזענות מוזיקלית": מפיק המטאל ישי שוורץ פותח את הפה

סצינת המטאל מאוד מגוונת, לא רק בעולם, גם בישראל. תמיד היו ויהיו מחנות שונים, מי למטאליקה ומי למגהדת', מי לדת' מטאל ומי לת'ראש מטאל, וכמובן מי לפאנק ומי למטאל מלכתחילה. המטריה של המטאל רחבה, כל מטאליסט הוא יישות אחרת שמאזין בצורה שונה למוזיקה, ולא כולם בכלל מכירים את אותן הלהקות. אבל יש דמות אחת, ואחת בלבד, שכל מטאליסט בישראל מכיר – והאיש הזה הוא ישי שוורץ.

שוורץ (44), יליד רעננה, גרוש ואב לבת 14, הוא מפיק המטאל הוותיק ביותר בישראל. הוא פעיל בתחום כבר משנת 1997 ואחראי על הבאתן של עשרות להקות מטאל לארץ, ביניהן שמות גדולים כמו, Kreator, Sabaton, Behemoth, Septicflesh, Paradise Lost ועוד.

שוורץ, שמעולם לא הפסיק להאמין בתחום, גם כשזה היה נראה לא משתלם כלכלית או נפשית – חי את המטאל וממשיך להילחם על סצנה מאוד קטנה, שלפעמים נראית כאילו יורקת לו בפנים. עם זאת, הוא לא נראה או מדבר כמו שהייתם מצפים מ"איש מטאל קשוח", והוא מתגלה בשיחה כאחד האנשים היותר וורבלים ובעלי עומק שניתן להכיר בעולם ההפקות. כעת, עם צאת אלבום הבכורה של להקתו Tomorrow’s Rain, ניתן להגיד שהוא גם אחד האנשים המסקרנים בתעשיית המוזיקה בישראל.

אלבום הבכורה של הלהקה אינו טבילת האש של ישי בעולם המוזיקה. הוא כבר יצר בעבר לא מעט, אך נראה שדווקא באלבום הזה שכעת יוצא (ששמו הוא "Hollow"), ישי החליט לתת את כל כולו, להוציא את הנשקים הכבדים, כל הקשרים שרקם, החברים שרכש, היכולות שפיתח, הכתיבות השונות למגירה והיצירה לאורך שנים, ולעשות מהכל אלבום אחד גדול שמרכז את כל מה שהוא הפך להיות ב-44 שנותיו. האלבום כולל שיתופי פעולה מרשימים עם אמנים בינלאומיים גדולים מתחום המטאל, שביניהם חברי הלהקות , Nevermore, Septicflesh, My Dying Bride ,Paradise Lost ועוד.

בנוסף לאלבום הבינלאומי, חברי הלהקה בחרו במהלך ייחודי שבו הם שיחררו גם גרסה נוספת לאלבום, שמלבד שני שירים, תורגמה במלואה לעברית. מעבר לייחודיות של שירי מטאל בשפה העברית (דבר שקרה פעמים בודדות בהיסטוריה, ובדרך כלל לא עלה יפה), האמנים האורחים אותם בחרו שוורץ ולהקתו בגרסאות אלו מיוחדים לא פחות. מדובר על אמני רוק ישראלי מהשורה הראשונה, וביניהם ריקי גל, שלומי ברכה, מיכה שטרית ואבי בללי. בנוסף אליהם, שגריר המטאל הגדול ביותר של ישראל, קובי פרחי, סולן להקת "אורפנד לנד", לוקח חלק פעיל באלבום גם הוא. 

לכבוד צאת האלבום בתקופה מאוד לא פשוטה של קורונה, שבה לא ניתן לקיים הופעות או מכירות אלבומים ומרצ'נדייז כסדרם, תפסתי את ישי שוורץ לשיחה על כל מה שהוא ולהקתו עברו ועדיין עוברים, וכמובן לצלול לעומק האלבום המאוד מיוחד הזה.

מוזיקה כשפה ראשונה

כבר מגיל 18 התחיל שוורץ לעבוד, אמנם לא בלהקת מטאל, אבל תמיד בעבודות שסבבו את התחום. "בשלב כלשהו אפילו היה לי מגזין בשם 'רוקפויינט' שהייתי מוציא לאור", הוא מספר, "ובשיא תקופת הדיסקים וחנויות התקליטים היתה לי חברת הפצה וייבוא בשם 'רייבן' שהביאה מטאל לארץ ושיווקה אותו בכל הרשתות. החברה עדיין קיימת אבל רוב החנויות כבר נסגרו, אז כיום מוכרים למעט שעדיין קיים וכמובן ישירות למאזינים דרך האתר שלנו. במקביל אני מתפרנס מעסק נוסף שאני שותף לו שנקרא 'רייבן מדיה' לקידום אתרים. אבל המטאל הוא העיסוק המרכזי שלי".

אתה מאוד פעיל ברשתות החברתיות ומול הקהל. שלך לא פעם כתבת בפייסבוק שהאלבום הזה הוא פס הקול של חייך. איך זה בא לידי ביטוי?

"האלבום הזה הוא סיכום דרכי עד כה בעולם המוזיקה. בתור ילד בשנות השמונים הייתי יושב 10-12 שעות ביום מול הרדיו ומקליט תכניות שלמות ואחר כך מקשיב להן, רושם בצד מה אהבתי והולך לקנות את התקליטים של אותם הרכבים. כך התחלתי להיחשף ללהקות כמו הקיור, הסמית'ס וסיסטרס אוף מרסי. 

"בגיל 13 כשחבריי לכיתה היו עמוק בטריפ של מדונה ודוראן דוראן, אני חיפשתי דברים מרגשים יותר, עמוקים יותר, ובשעות הקטנות של הלילה ברדיו בהחלט מצאתי אותם. המטאל הגיע במקביל, זה תמיד היה במקביל: איירון מיידן עם הקיור, ג'ודאס פריסט עם אהוד בנאי ובלאק סבאת' עם הסמית'ס, זה בעצם התבשיל המוזיקלי של Tomorrow’s Rain שנוצר אצלי בראש כבר בגיל מאוד צעיר.

הרבה שנים גיששתי את דרכי בתעשיית המוזיקה. כתבתי מאות שירים כילד, בגיל 15 (שנת 1990) שלחתי טקסטים לברי סחרוף, שהיה אז לפני הוצאת האלבום הראשון שלו, וקראתי איפשהו שהוא מחפש חומרים. הגיל לא עצר אותי. הוצאתי ספר שירה ("נביא זעם") ב-1993 והתחלתי להופיע עם הלהקה הראשונה שלי, Betrayer, במועדונים כמו "רוקסן" ו"זמן אמיתי". שנתיים-שלוש לאחר מכן הוצאנו אלבום בינלאומי, כך גם נפתח לי השער לעסוק בייבוא תקליטים ושיווק לחנויות מוזיקה.

"מוזיקה תמיד היתה שפה בשבילי, לפעמים אפילו שפה ראשונה. כבר בגיל 16 היה לי אוסף של יותר מ-2,000 אלבומים בבית והסגנונות היו כמו שאמרתי קודם – מאוד מגוונים".

מה הביא אותך בגיל 44 לשחרר לראשונה חומרים שבעצם התחלת לעבוד עליהם בילדות? 

"היות וזה אלבום ראשון לא עמדנו עם סטופר אלא לקחנו את הזמן, לקחנו האמת המון זמן... ההרכב קם בשנת 2002 תחת השם Moonskin ופעל עד 2006, ואז נכנס לחמש שנים של תרדמת. ב-2011 הקמנו את הלהקה מחדש, שינינו שם ל-Tomorrows Rain והתחלנו לגבש דברים, ב-2016 התחלנו להופיע באינטנסיביות ולהקליט סקיצות, ובשנה שעברה האלבום הוקלט, שברנו את השיא של אקסל רוז בזמן המתנה לאלבום. מה שכן, האלבום הבא ייצא ב-2022 ויש כבר ארבעה שירים כתובים אז לא תצטרכו לחכות שוב 18 שנה.

"חשוב לי לציין שלמרות שהמון מתוכי מושקע באלבום הזה ושהמון מהתכנים מדברים על חוויות או מחשבות שלי, זה לא פרויקט שלי, זו להקה. מלבד השירה שמבוצעת על ידי, חברי Tomorrow’s Rain הם רפי מור, שהיה איתי בהרכב בעצם מרגע הקמתו - הגיטריסט הוותיק שהיה בעברו חבר בהרכב המטאל הישראלי המוכר Distorted, ניר נקב המתופף מלהקת המטאל הישראלית המיתולוגית Salem, וכן כמה חברים בולטים מהדור היותר חדש של המטאל בישראל: הגיטריסט יוני ביטון (Ferium), הבאסיסט יגל כהן (אלמנה שחורה) והקלידנית שירז וייס.

"למה עד עכשיו לא הוצאתי את האלבום? כי פחדתי להתמודד נפשית עם התכנים של השירים ועם החשיפה הזו. זה לא אלבום רגיל, הוא אוטוביוגרפי לחלוטין וכל מה שכתוב בשירים קרה, התמודדנו כלהקה בשנים האלו עם שרשרת משברים וכאבים בחיים האישיים שכל אחד מהם יכול להיות תסריט לסרט שלם. כשהתחלנו להקליט חשבתי שזה בעיקר הסיפור שלי, תוך כדי תהליך ההקלטות חבר להקה אחד איבד את שני ההורים שלו תוך שנה אחת, השני נאלץ לפרק חיי נישואין של 25 שנה, השלישי נפצע, ופתאום זה הפך לסיפור של כולנו.

"דבר נוסף שהבנתי זה שאני 'חי בסרט' שאנשים באמת מקשיבים וקוראים מילים, אין לי סיבה לפחד לא כי השירים לא חושפניים עד כלות, אלא כי 95% מהאנשים מקשיבים כיום למוזיקה כמו שהם מכינים סלט - ברקע, כפסקול לעוד משימה ביום יום. ובמקום מסוים התובנה הזו גם שחררה אצלי מחסום כלשהו שהיה לי לקראת שחרור החומרים המאוד רגישים האלו לאוויר העולם".

אז למה בעצם השם Tomorrow’s Rain? 

"'Tomorrow's rain will wash the stains away, But something in our minds will always stay'. זה משפט מתוך השיר 'Fragile' של סטינג, אחד השירים המושלמים ביקום, והמשפט הזה משקף את המסר שלנו: 'הגשם יירד וינקה את הכאב ואת הנפש אבל משהו צלקתי תמיד יישאר שם".

בוא נדבר רגע על קורונה: אתה מרגיש שהמומנטום היה נכון עם הכאב והבלאגן של כולם לצד התכנים שהאלבום מציג, או שהתזמון בעייתי, כי בעצם אי אפשר להופיע עם האלבום בכלל בשלב זה?

"הקורונה הביאה איתה עוד משבר לערמה שכבר היתה לנו ו'הוסיפה עוד קיסם למדורה'. המכה הראשונה הייתה הפסדים כספיים ענקיים ללא כל סיוע, 'מענק' שצריך להחזיר למדינה - זה לא סיוע אלא הלוואה בריבית שהמדינה מרוויחה עליה.

"המכה השנייה עבורי בפן האישי הייתה התפרקות של זוגיות ארוכה שהייתה לי, והקורונה בצורה אירונית בעצם 'הורידה את המסכה' מהצד השני ושיקפה לי שלאותה אישה היה אולי כיף איתי, אבל היה לה כיף יותר עם מה שהיה לי בכיס מאשר עם מה שהיה לי בלב. המכה השלישית היא כמו שאמרת, שבאמת אי אפשר להופיע ולחגוג עם הקהל שלנו בעולם ובארץ את יציאת האלבום.

"אבל כמו שכבר הבנת אנחנו מתורגלים בלחטוף כל מיני פיצוצים לפנים ולהמשיך הלאה בדרך שלנו, וגם הפעם זה בדיוק מה שאנחנו עושים למרות הכאבים והקשיים".

"השגנו אפקט מעניין"

ל"Hollow" יש שתי גרסאות: האחת עברית, השניה באנגלית. זו שבעברית כוללת שני שירים שנותרו באנגלית, ומעלה את התהייה מדוע לא תורגם האלבום כולו. "הרעיון היה לתת לקהל דוברי עברית את האלבום בשפת האם שלנו", מסביר שוורץ, "למיטב ידיעתי זו פעם ראשונה בארץ שאלבום יוצא במקביל בעברית ובאנגלית. השיר על וורל דיין שלא תורגם מוצף בדימויים מתוך שירים שהוא כתב במהלך השנים, וזה היה חסר טעם לתרגם את זה כי כל הקטע היה אובד בתרגום. והשני שנשאר באנגלית, שיר הנושא של האלבום "Hollow", הוא היחיד שלא אני כתבתי אלא הקלידנית שלנו, שירז וייס, ומדובר בשיר אמיץ על פרידה מנקודת מבט של אישה. ניסינו לתרגם אותו, אפילו ריקי (גל) ניסתה לעזור לי, אבל לא היה נראה לי שתרגום יעביר את אותה ההרגשה".

"אחד האנשים הראשונים ששמעו את האלבום בעברית היה בחור בשם לי לביא, מלהקת המטאל הישראלית 'Shredhead', והוא אמר לי 'תשמע, כשאני מקשיב לזה בעברית זה פתאום לא אלבום מטאל, זה אלבום רוק ישראלי אפל, קודר וטעון, וזה מוזר כי זו אותה ההפקה, אותם עיבודים, רק השפה היא השפה שלנו'. וזה הראה לי שהשגנו אפקט מעניין. בסוף היום מוזיקה היא מוזיקה, מישהו כתב פעם 'להקת הנויז נושאי המגבעת'? או 'להקת הסקא משינה'? או 'להקת הגותיק רוק מינימל קומפקט'? בחיים לא. רק כשמדובר במטאל מתנהל הדיון המיותר הזה של 'כן מטאל/לא מטאל'. מבחינתי שלושת האלמנטים שתמיד יהיו במוזיקה שלנו הם שזה ירגש, יהיה קודר ועוצמתי. כל עוד שלושת אלו קיימים אנחנו מאושרים".

באלבום יש שיר שהוא הומאז' לוורל דיין, סולן הלהקות Nevermore ו-Sanctuary. למה בחרת להקדיש לו שיר שלם? 

"וורל דיין הוא סולן בעל קול ענק וכותב מילים מהפנט, אבל כמו הרבה מוזיקאים מהתקופה, גם עם בעיית התמכרות קשה לסמים ואלכוהול. וורל היה חבר טוב, למרות שאנחנו מאוד שונים בקטע הזה, אני מעולם לא נגעתי בשום סוג של סם ואחרי בירה וחצי אני פורש למים מינרליים... אבל התחברנו מאוד בפן האישי, הוא היה אמור להפיק את האלבום שלנו וביקר כמה פעמים בארץ לצורך הופעות. באחת הפעמים ישבנו יחד במסעדה ושוחחנו על תכניות לעתיד ועל הגמילה שלו, שהפעם הצליחה, אמרתי לו כמה אני גאה בו והחלפנו הצעות לפרויקטים בעתיד.

"כל זה התמוסס לאחר שנתיים כששוב הבאתי אותו לארץ, אבל הפעם הבנאדם היה במצב רע מאוד, חזר לשתייה כבדה ולא היה 'איתנו' יותר. היה ברור שהוא לא יוכל להפיק אלבום, בקושי יכל לתקשר עם הסביבה. כל מה שרציתי זה שהוא יפסיק לגרד תחתיות ויחזור למסלול של החלמה. לא הצלחתי להגיע אליו נפשית בפעם האחרונה, וזה היה עצוב לי מאוד. שנה לאחר מכן הוא נפטר. למרות שזה היה באוויר עוד לפני כן, זה קרע אותי לגזרים. כתבתי לזכרו שיר שנשען על מוטיבים משירים שהוא כתב ב- Nevermore כדי להנציח אותו ופשוט כי אני אוהב אותו ומתגעגע אליו. העולם איבד מוזיקאי וסולן ענק, ואני איבדתי חבר".

למה בחרתם לעשות קאבר דווקא לניק קייב לשיר "Weeping song" שסוגר את האלבום?

"גדלתי על ניק קייב מגיל מאוד צעיר. הבחירה בלעשות לו קאבר באה אחרי שראיתי אותו בהופעה כאן בישראל, מיד אחרי אלבום מטלטל שלו ולאחר מות בנו, ניק בחר בחיים ובחר לתעד את האבל במוזיקה ולחלוק אותו עם הקהל וזה מתבטא באופן אבסולוטי באלבום האחרון שלו. הוא דוגמא לתעצומות נפש ברגעים של התמודדות מול הגרוע מכל".

"נישה של הקהל ההוא"

אלבום הלהקה כולל אורחים כמו ריקי גל, מיכה שטרית, שלומי ברכה, אבי בללי וערן צור. לא ממש מי שהיינו מצפים לשמוע באלבום מטאל שכולל גראולים ודיסטורשן מנסר. "האלבום נכתב קודם באנגלית", מספר שוורץ, "והתחיל שיתוף פעולה עם מוזיקאים אורחים מלהקות מוכרות מתחום המטאל (My Dying" Bride", "Paradise Lost" ועוד) שהתארחו באלבום, מי בשירה ומי בנגינה. כשהתחלנו לגבש את העברית התלבטתי איך לגשת לתפקידים האלו, כי אי אפשר לבקש מאנגלי, שוודי או יווני לשיר בעברית.

"ואז עלה לי הרעיון לשתף פעולה עם אמנים מתחום הרוק בארץ, שאני אוהב ושקשורים לאלבום מבחינת השפעה או אהבה ליצירה שלהם, שהם יתנו חתיכה מהעולם והניסיון העצום שלהם בתוך החומר שלנו. פניתי למיכה שטרית, ריקי גל, ערן צור, שלומי ברכה ואבי בללי, והאמת שמאוד מאוד מרגש אותי שהם באלבום, זה סוג של הצהרה אמנותית שאומרת שאפשר לעשות מוזיקה ישראלית כבדה, אווירתית ועמוקה, וזה לא חייב להיות פופ דאנס במשקל נוצה, יש  גם להם מקום - אבל גם לנו. מגיע לנו ולכל הרכב שעושה כאן מוזיקה שהיא אחרת ושונה, שבאופן קבוע ממדרים אותו וקשה לו.

"לא יתכן שיכתבו עלינו בכל העולם בכל עיתוני המוזיקה הכי רלוונטים, מיפן ואוסטרליה דרך ברזיל וגרמניה ועד לאנגליה ושוודיה, ודווקא כאן בבית שלנו יתעלמו מאיתנו. צר לי, אבל זה סוג של גזענות מוזיקלית אמנותית שבאה מאותם עורכים וכתבים שרואים בתחום שלנו משהו זר במקרה הטוב ונחות במקרה הרע, מתייחסים אלינו כמו שהתייחסו באייטיז למוזיקה המזרחית, 'זה נישה', זה של הקהל 'ההוא'. לכן אני מזדהה כשאביהו מדינה מדבר על קיפוח תרבותי, אצלנו זה זועק לשמיים, כי בכל העולם מחבקים ומפרגנים ופה אם יש טיפה גיטרות אז 'זה לא לרדיו'. תגידו: אנחנו בימי הביניים? השמרנות הזו דוחה אותי. היא מייצגת תפיסה מקובעת ומתנשאת שאין לה מקום".

למה בעצם לא פנית (מלבד קובי פרחי) לאף אחד מאמני המטאל הישראלים האחרים לשת"פ כמו שעשית עם אמני החו"ל?

"הסיפור המוזיקלי שלנו תמיד היה שילוב של עולם המטאל עם עולם הרוק. כשאני מדבר על האלבום בעברית יש בו מטאל, שירה כבדה ואת כל האווירה, וגם כאמור את קובי מ- Orphaned Land. מה שחסר לי היה הפן הרוקיסטי ואותו קצת קשה להשיג עם סולני דת' מטאל, רציתי להביא לתוך זה את ההשפעה של הרוק הישראלי האפל יותר של האייטיז. והאמת היא שצריך לשאול את השאלה הפוך: למה באלבום באנגלית הבאת רק אמני מטאל ולא מוזיקאים מלהקות רוק, גותי וNew Wave? והתשובה היא שלא הרגשתי נוח לפנות לפיטר מרפי, ניק קייב או אנדרו מהסיסטרס אוף מרסי מיד באלבום הראשון שלנו, והעדפתי לצבור שם ושיכירו אותנו קודם. אבל יש תמיד את האלבום הבא".

"אני מראש לא פונה רק לקהל מסצנת המטאל, אני עושה מוזיקה ומבחינתי כל מי שמתחבר לזה מוזמן. לא אהפוך את המוזיקה שלי ליותר ממוסחרת כדי למכור יותר אבל אני בהחלט אפנה לכל אחד, ולא משנה אם הוא מעריץ של לד זפלין, ניק קייב, רמי פורטיס או מורביד אנג'ל (עדיף של כולם יחד).

רוב השירים באלבום הבכורה שלכם הם בשיתוף אמנים נוספים. אתה לא מרגיש ש-Tomorrow’s Rain קצת מאבדים ככה מהבמה, או שאתה נעלם בתוך כל זה?

“כל השירים נכתבו שנים לפני שחשבנו להביא אורחים, כך שהשירים הם 100% אנחנו. זה שיש גיטריסט שמתארח בשיר אחד או סולן ששר קטע מהשיר בשיר אחר - זה תבלין, תוספת חשובה ומעניינת, אבל הבשר של העניין אלו השירים, וזה גם מה שגורם לבנאדם לחזור ולהקשיב שוב ושוב לאלבום. הגיוני שהמאזין יסתקרן בגלל האורחים ויגיע כך לשמוע את האלבום מלכתחילה, אבל אם השירים לא ימצאו חן בעיניו הוא לא ימשיך להקשיב לזה".

החיבור עם אמני המטאל מהסצינה העולמית מובן, את רובם אתה הבאת להופיע בישראל. אך כיצד נוצר החיבור עם אמני הרוק הישראלים?

"לגבי האמנים בארץ כולם הסכימו מיד עם הפנייה שלנו אליהם, מי בשל החיבור האישי (ריקי היא מורה שלי לפיתוח קול כבר שנים, ומהר מאוד התחברנו) מי בגלל החיבור ליוסי אלפנט והסיפור האישי שלי איתו ושלהם איתו, וחלק פשוט אהבו את הכיוון של הכתיבה שלנו ומה שאנחנו באים ליצור. אני בסופו של דבר מאמין שאצל כולם זה החומר עצמו שבסוף נתן את המילה האחרונה, כי כל חיבור אישי או חיבור ליוסי אלפנט לא היה גורם לאף אחד להשתתף באלבום אם הוא לא היה חושב שהשיר המדובר טוב".

מה באמת הסיפור עם יוסי אלפנט ואיתך? ומה ההשפעה על היצירה עצמה?

השיר 'עצים' ('Trees') נכתב על הילדות המשותפת שלי ושל יוסי ברמת גן. גרנו קומה אחת מעליו כשהיה ילד ויש לי המון זכרונות עמוקים מאז, הוא ללא ספק היווה השפעה ענקית עלי ועל האלבום, הרוח שלו שזורה לאורך השירים ואיתה כל הילדות שלי ברחוב מבוא זאב ברמת גן, שנים רבות לפני שאלפנט עצמו התפרסם. אביו של יוסי, דוד, היה ניצול אושוויץ, סבי משה היה פרטיזן והם מצאו המון במשותף. אני יכול לדבר על יוסי שעות, הבנאדם נמצא אצלי במקום יקר בלב ותמיד יהיה. מי שיאזין לחלק משיריו לאחר שהאזין לאלבום שלנו, יוכל למצוא הרבה דימיון וקשר בין השניים".

האלבום מתחיל בסאונד של ילדים משחקים, אותו ניתן לשמוע גם בתחילת השיר הראשון "Trees" וגם בסופו. יש להקלטה הזו משמעות מסוימת?

"בהחלט. אלו ילדים מבית הספר 'שילה' ברמת גן שהוקלטו משחקים בהפסקה. יוסי אלפנט ואני למדנו שם. היה חשוב לי מאוד שזה יוקלט באותו בית ספר ממש ולא בשום מקום אחר. זו החזרה לילדות שלנו ואלו קולות ההמשך של הדור הבא - זה מעגל".