כל בחור או בחורה שבחרו להוריד אפליקציית היכרויות בשנים האחרונות יוכלו להזדהות עם תחושת השפע מדפדוף בין מאצ'ים פוטנציאליים. כבר מהרגעים הראשונים מתגנבת לה תחושת היצע אינסופי של זיווגים הגונים ביותר.
כולנו הרגשנו את קלות בה האצבע המונפת על מסך הסמארטפון, משל היינו מנצחים על מקהלה שכל כולה מנגנת את העתיד הזוגי הרומנטי לו אנו מייחלים. הנה בחור בעל עיני תכלת צוחקות, ציין שהוא 1.84 (הרי ידוע שגובה הוא פרמטר כמעט בלעדי למציאת זוגיות מוצלחת) - ימינה. הבא אחריו שחום מדי, שמאלה. אחריו לא מקפיד על אותיות אית"ן - שמאלה. ואוו, סטודנט לרפואה עם חיוך ממיס, ימינה חזק!
זה הרי בכלל לא משנה אם נקבל חיווי של מאץ' מרגש מיד אחרי הסווייפ, העיקר פה הוא לבחון, לדמיין בממוצע של 0.7 שניות איך הוא יכרע ברך לצד שלט "התנשאי לי" בשקיעה, או יושיב את הבת שלנו על הכתפיים בדרך לגינה בשבת אחר הצהריים. ומה קורה מיד לאחר המאץ'? נמשיך הלאה, נעבור לדמיין איך הפרופיל הבא הופך לאבי ילדינו העתידיים או מובל שמאלה אל תהום הנשייה של האפליקציה התורנית הנוכחית.
לתוך כל זה נחתה תכנית הריאליטי אהבה חדשה (רשת), עוד ארבע בחורות גנריות להחריד שלחלוטין עוברות מסך ומספקות גם לא מעט דרמות ואקשן. הקונספט הוא כזה: כל אחת מתגוררת בדירה קטנה, ובתחילת התכנית לכל אחת ניתנה הבחירה בין שני בחורים מסודרים ונאים למראה. בר המזל הנבחר זוכה לבלות עם הגנרית 72 שעות בדירה הקטנה, ולאחר מכן היא תוכל לבחור אם להמשיך איתו לעוד 72 שעות או להיפרד ולעבור לבחירה בין השניים הבאים בתור.
במקום ליצור ריאליטי פורץ דרך, הוגי התכנית הלכו בדיוק על קונספט אשליית השפע אותה בין כה כולנו כפנויים כבר מתרגלים שנים, ה-fear of missing out) FOMO) מכרסם בנחישות כל אופציית בחירה. הרי למה לי לבחור? מאיזו סיבה צריך להתקבע על אחד אם בסווייפ ימינה הבא המאץ' התורן יתאים יותר, יהיה חתיך יותר, משכיל יותר, רומנטי יותר?
לבנות התכנית אין יותר מדי ברירות. בין לתת הזדמנות אמיתית לאהבה חדשה לבין לחוש את הדגדוג הזה בקצות האצבעות שמחליקות שמאלה על מסך, הן בעצם אומרות לו "תשמע, חתיכי, זה לא אתה, זו האשליה. זה הפחד מלפספס מישהו שיהיה 'יותר'" - הן ללא ספק בוחרות להמשיך הלאה ולבדוק איך מיסטר פרפקט הבא יראה ויתנהג.
ככה עוברות השנים, אנחנו מחזיקים ביד עשרות, מאות, אפילו אלפי מאצ'ים עם בני ובנות זוג פוטנציאליים - אבל עם יד על הלב, האם אנחנו נותנים הזדמנות אמיתית לזוגיות? האם אנחנו, בשיא הכנות, מאפשרים לזוגיות אמתית להתפתח מתוך התכתבות באפקליציית היכרויות, שלרוב דומה יותר לראיון עבודה ולא לרצון אמיתי ושלם להבין מי נמצא בעברו השני של המסך?
ואולי התהייה האם יש יותר טוב בהחלקה הבאה ימינה היא זאת שגורמת לכולנו להמשיך לחיות באשליה של שפע אפשרויות זוגיות?
ואולי, רק אולי, אם נשתחרר מהפחד להחמיץ, סוף כל סוף נפסיק להחמיץ באמת ונמצא את הנכון עבורנו; בלי להשאיר פתח של מחשבה על המאץ' המושי מושלם הבא, שאולי קיים רק בין האצבעות אבל גורם לזוגיות האמתית שלנו לחמוק לנו בין אותן אצבעות בדיוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו