אריאנה גרנדה, ממך ציפינו ליותר

בהתראה של לא יותר משבועיים הנחיתה אריאנה גרנדה על העולם את האלבום החדש שלה, "Positions", שיצא כשנה ותשעה חודשים לאחר אלבומה הקודם והסופר מצליח "Thank You, Next". בעולם שבו לשחרר אלבום בהפתעה זה כבר כל כך ביונסה 2013, גרנדה הצליחה בכל זאת לחדש: בלי הכרזה של של חודשים מראש בשיטה הקלאסית, אבל גם לא בהפתעה גמורה.

כדרכה, יש לציין, היא הודיעה על האלבום בחשבונות הטוויטר והאינסטגרם שלה. וכמצופה ממי שנחשבת לאמנית הנעקבת ביותר בעולם - היא איפשרה למעריציה ולעוקביה ברשתות החברתיות לפענח את הרמזים שפיזרה לגבי תאריכים, יציאת הסינגל ויתר הפתעות. בשיווק, מיותר לציין, היא תמיד ידעה לרענן. גם הקליפ לשיר הנושא משך אליו תשומת לב אקטואלית כשהציג אותה, ערב הבחירות בארה"ב, כאישה שחורה נשיאה בצוות שלם של נשים שמאייש את הבית הלבן. 

ואז מגיע האלבום עצמו, ונראה שדווקא שם בחרה גרנדה להיצמד לבטוח ולמוכר, שלא לומר - הסתמי והנוסחתי. זה לא שחסרים פה חומרים טובים, וברוך השם, מנעד ארבע האוקטבות המפורסם של הזמרת עדיין נוכח פה בכמויות יפות. 

ב"Shut Up", קטע הפתיחה המחזמרי שבו מתנגחת הכוכבת במבקריה, היכולות הווקאליות של גרנדה באות לידי ביטוי בהרמוניות נפלאות לרקע כלי מיתר. אבל לא מדובר בשיר מייצג. פשוט כי רוב רצועות האלבום (למשל "West Side" המשעמם) נשמעות פשוט כמו שירי אר אנד בי גנריים, נטולי מעוף או השראה.

 גם שיתופי פעולה, כמו זה שיש כאן עם דה וויקנד ב־"Off the Table", לא מצילים את השירים עצמם משיממון. למעשה, ובאופן משונה למדי, דווקא אירוחים מסוג זה ומסוג השת"פ עם שמות כמו הראפרית דוג'ה קאט, לא מייצרים איזשהו קסם מוזיקלי מעניין במיוחד. הסאונד כאן לא שונה מזה של אלבומי פופ וסול אחרים שיוצאים ברוח התקופה, וגם כשהמסר המילולי מקורי לפעמים (ב"My Hair" היא מעניקה אישור למאהב שלה לגעת בשיערה, במיוחד בקוקו האיקוני שלה), הוא פשוט מלווה בצלילים סטנדרטיים למדי. 

אפילו האירוח של הראפר טיי דולה סיין נראה מיותר בשיר "Safety Net", שכשמו כן הוא - רשת ביטחון. שלא ניפול לאיזורים מאתגרים מדי. לא במקרה קבע המבקר אדם ווייט מהעיתון "אינדיפנדנט" כי האלבום לוקה בסינדרום ספוטיפיי, כשאורכם ואופיים של השירים כמו תוכננו במטרה להתמקם בנוחות בפלייליסטים אפשריים.

מבחינה טקסטואלית דווקא יש כאן רצון לצאת מאיזור הנוחות (אבל לא להתרחק ממנו יותר מדי), כשאריאנה מתבלת את שיריה החדשים באמירות מיניות ישירות. לעיתים זה עובד, כמו בקטע המפורש והפרובוקטיבי "34+35". לפעמים המסר הסקסי וה"רצון להתפרע", כדבריה בשיר "Nasty", נעלמים בהפקה המשעממת. ובכלל, כשמולה קארדי בי יורה ב־"WAP" בלי הבחנה את אחד השירים הבוטים בהיסטוריה של הפופ הנשי, לגרנדה, האלגנטית יותר, כמעט אין מה להציע.

 כך או כך, לא מעט מהקטעים כאן יוצרים הרגשה של פילרים, קטעי מעבר שנועדו למלא מקום בין הלהיטים עצמם. הבעיה היא שאלה לא ממש מגיעים אף פעם. אפילו לא אחד. 

כן, נוסף על כל צרותיה, נראה ש־2020 תיזכר גם כשנה שבה אריאנה גרנדה הקליטה את האלבום הכי חלש שלה.