מפת האלקטורים

מדריך: כך עובדת שיטת הבחירות האמריקנית

מספר הקסם של טראמפ וביידן: כדי להגיע לבית הלבן, המועמד לנשיאות צריך לזכות ב-270 אלקטורים • מה קורה אם אף מועמד לא משיג את הרוב הנחוץ ומדוע נבחרה דווקא השיטה המסובכת הזו? • עושים סדר

שיטת הבחירות האמריקנית מסובכת למדי - ובכוונת מכוון, והדבר המרכזי שיש לזכור לגביה הוא שבארה"ב האזרחים אמנם מצביעים, אך המדינות - באמצעות נציגים שנקראים אלקטורים - הן שבוחרות בפועל את הנשיא.

כל מדינה שווה מספר מסוים של אלקטורים. קליפורניה, למשל, מעניקה 55, פלורידה - 29, אלסקה - 3, וכו'. אם מועמד זוכה ביותר מ-50% מהקולות במדינה מסוימת, הוא זוכה בכל האלקטורים שלה (למעט מיין ונברסקה, שמחלקות את האלקטורים לפי הזוכה בכל מחוז). כדי לנצח, צריך יותר ממחצית מסך האלקטורים: לפחות 270 מתוך 538 האלקטורים. בדצמבר שלאחר הבחירות, מתכנסים האלקטורים ובוחרים את הנשיא על סמך התוצאות שהתקבלו בנובמבר. כך, אם המועמד הדמוקרטי ניצח, רוב האלקטורים יהיו דמוקרטים ולכן יבחרו במועמד תואם.

בה בעת, בשיטת האלקטורים גם מועמד שזכה ברוב הקולות יכול שלא להתמנות לנשיא. בשנת 2000, למשל, הפסיד ג'ורג' בוש לאל גור ביותר מ-500 אלף קולות בספירה החוזרת, אך קיבל את רוב האלקטורים והתמנה לנשיא. "המדינות המתנדנדות" הן שיכריעו את הבחירות. השנה מדינות אלה הן פלורידה, אוהיו, ניו המפשייר, איווה, פנסילבניה וצפון קרוליינה. אם שום מועמד לא זוכה ברוב האלקטורים, הבחירות עוברות לבית הנבחרים בוושינגטון, שם יש לכל מדינה קול אחד. אחרי שבית הנבחרים בוחר נשיא, הסנאט בוחר סגן נשיא.

מפת המדינות לפי אלקטורים
מפת המדינות לפי אלקטורים

השיטה המסובכת של בחירת נשיא היא תולדה של כמה פשרות בעת ניסוח החוקה בסוף המאה ה־18. האבות המייסדים ניסו לשלב בין מתן היכולת לכל מדינה לנהל את עצמה, לבין בחירת נשיא שיהיה ראש הרשות המבצעת הפדרלית. אחד החששות היה שאם הבחירות ייקבעו לפי הצבעה רגילה, המדינות הקטנות לא יהיו רלוונטיות עבור המועמדים ולא יקבלו את תשומת הלב מהממשל הפדרלי. תוצאת המהלך היא שבבחירת הנשיא יש למדינות הקטנות כוח גדול יותר ממשקלן באוכלוסייה הכללית. לכן, גם היום לא די למועמד לזכות במדינות הגדולות, והוא זקוק לזכייה גם במספר מדינות קטנות יחסית כדי להגיע ל־270. שיקול נוסף היה להעניק את הכוח למדינות כדי שהאינטרסים שלהן יקבלו ביטוי ראוי ובכך תישמר הפדרציה.

ולבסוף, ביקשו מנסחי החוקה לערב את הקונגרס בבחירות כדי שישמש גורם ביניים מאזן לכוח של הנשיא. מסיבה זו הוחלט שכל מדינה תקבע את האלקטורים שלה כראות עיניה. בתחילת הדרך המדינות אף מינו אלקטורים על ידי בתי הנבחרים שלהן וכלל לא נערכו בחירות. למעשה, עד עצם היום הזה אין שום חובה חוקתית לערוך בחירות לנשיאות. אין לשכוח שהאבות המייסדים פעלו על רקע המרידה במלך בריטניה, ולכן כל החוקה מנוסחת בצורה של איזונים ובלמים, במטרה למנוע מהרשות המבצעת להיות חזקה מדי. האלקטורים נועדו להיות הגורם המאזן שיאפשר למנוע עלייה לשלטון של אדם בלתי ראוי לתפקיד או מסוכן מדי לעם.

גם בימינו האלקטורים יכולים להפוך תוצאה של בחירות אם הם רוצים. אלא שכאמור, האלקטורים ממונים על ידי המפלגה שניצחה בכל מדינה, ולכן כאשר הם מתכנסים כדי לבחור את הנשיא מטעם מדינתם, סביר שימלאו אחר הוראות המפלגה ששלחה אותם - כלומר, לפי הוראות מועמד המפלגה שזכה באותה מדינה. בעבר היו מקרים שאלקטורים "מרדו" וסירבו להצביע עבור המועמד של מפלגתם, אך מהלכים אלו לא השפיעו על התוצאה הסופית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו