פחות מיממה לפני העימות הנשיאותי השני בעיר נאשוויל במדינת טנסי כולם חושבים רק על דבר אחד: מה יקרה ביום שאחרי. העימות עצמו, בוודאי התוכן של הדברים, כבר פחות מעניין. כי מה כבר המועמדים יכולים לחדש? השנה, יותר מתמיד, האווירה, המומנטום והאנרגיות שיפגינו המועמדים הם שייתנו את הטון של השבועיים האחרונים והקריטיים.
השבועיים האחרונים הם תמיד השבועיים שבהם המצביעים הכי קשובים והכי מתעניינים, והכי חשוב - הם גם הכי רגישים לכל התפתחות (כמו מכתבו של ג'יימס קומי בעניין חקירת ה־FBI של קלינטון, ששינה את הכל לקראת סוף אוקטובר 2016).
הסקרים אמנם (עדיין) של ביידן, אבל דווקא אתמול אתרו של נייט סילבר יצא עם כתבה מפתיעה: טראמפ צובר מומנטום בקרב שחורים והיספאנים. זו עוד אינדיקציה לכך שלמרות הקמפיין היחסית מפוזר של הנשיא, המפלגה הרפובליקנית ב־4 השנים האחרונות ניהלה מערך ארגוני מרשים שנושא עתה פרי: החל מרישום אנשים לפנקס הבוחרים בפלורידה, שבה טראמפ נהנה מיתרון בקרב הקובנים שיכולים להכריע את הבחירות, וכלה בפילוח מצביעים והצבת שלטי חצר (אגב במדד הזה של שלטי תמיכה, שאין להמעיט מערכו, טראמפ מביס את ביידן).
העימות הראשון בין טראמפ לביידן // צילום ארכיון: רויטרס
כמה מתאים היה שוועדת העימותים בחרה בנאשוויל למקום שבו ייערך העימות שייתן את אקורד הסיום למערכת הבחירות הכאוטית הזאת. נאשוויל היא גם עירו של הנשיא אנדרו ג'קסון, הנשיא הפופוליסטי הראשון, שנלחם את מלחמתם של האזרחים קשי־היום שנשכחו מאחור, שנבחר לנשיאות במערכת בחירות סוערת ושהנשיאות שלו היתה סוערת לא פחות.
טראמפ רואה את עצמו במידה רבה כג'קסון מודרני בכל הנוגע למאבק עבור "האיש הפשוט". ג'קסון יצר עידן חדש בפוליטיקה האמריקנית, שינוי חברתי שעיצב את צביונה של אמריקה לזמן רב, שבה רבים מאלו שלא יכלו להשמיע את קולם – כמו נטולי בעלות על קרקע – סוף־סוף קיבלו ייצוג פוליטי. גם התעשיה האמריקנית הפכה להיות פחות תלויה ביבוא מאירופה. והכי חשוב מבחינת טראמפ – ג'קסון כיהן שתי קדנציות.
העימות בנאשוויל הערב הוא בין טראמפ לביידן, אך הבחירות הן בין טראמפ לטראמפ. הן בין טראמפ החדש והססגוני של 2016, לבין טראמפ שנמצא במגננה בשנת 2020. בשנת 2016 היה לטראמפ מזל שהיתה נגדו מועמדת שעשתה עבורו קמפיין: היא עשתה טעות אחר טעות והפגינה קור משווע כלפי האזרח הפשוט.
טראמפ של 2020 עדיין לא הצליח למצוא מסר אפקטיבי ועקבי, ואינו יכול להסתמך על טעויותיו של ביידן, כי הבוחרים אדישים למועמד הדמוקרטי, לטוב ולרע. טראמפ מקווה שהערב ימציא את עצמו מחדש. יועציו אף אמרו שהוא ייתן לביידן לדבר הרבה יחסית, ואולי בכך יגרום לאמריקה לחשוב שוב אם ביידן נטול האנרגיות ונטול להט הקרב הוא מי שהיא רוצה כנשיאה. זה הימור, אך זה הקלף היחיד שלו כרגע בעימות.
ביידן מצידו מקווה שנאשוויל לא תתעלל בו כפי שעשתה לסגן נשיא אחר בהיסטוריה האמריקנית: אל גור בשנת 2000. אמנם כולם זוכרים את הספירה הבלתי נגמרת בפלורידה באותה שנה, אך רבים שוכחים שגור היה יכול לנצח גם בלי פלורידה, אם רק היה עושה את כל מה שמועמד פוליטי צריך לעשות: לנצח בבית. אם גור היה מנצח בנאשוויל רבתי, במדינה שלו, היו לו מספיק אלקטורים להיות הנשיא.
ביידן אינו מטנסי כמו אל גור, ולכן אין לו סיכוי לזכות במדינה הדרומית שכבר שנים נמצאת בכיס של הרפובליקנים. אבל הוא מקווה שטנסי, שסיימה את הקריירה של סגן הנשיא גור, תיתן לו הערב את הדחיפה האחרונה, את הפרץ של האנרגיה שכה חסר לו במהלך הקמפיין (ולא רק בגלל שהוא נמנע מעצרות גדולות) ונעלם מהמרקע לקראת העימות. הוא מקווה שלפחות הופעתו בעימות תהפוך את הסקרים המחמיאים למומנטום של אופטימיות, שכל מי שרוצה להדיח נשיא מכהן חייב אם הוא רוצה לנצח (קרטר ב־1976, רייגן ב־1980, קלינטון ב־1992 - ניצחו בגלל האופטימיות ששידרו ובכך שמיתגו את עצמם כהפך המוחלט מהנשיא המכהן על כל פגמיו.
האזרחים נלהבים
טראמפ מגיע אל העיר הזאת עם תקווה אחת: לאתחל את המרוץ ולצאת מהעימות עם סאונדבייט קליט ומשכנע שייתן לבוחרים האדישים במחנהו, ובעיקר לאלו שמאוכזבים ממנו, להנהן בהסכמה. הצלחתו ב־2016 לא היתה דווקא בשכנוע של המתלבטים (אלו חיכו לרגע האחרון כמו בכל בחירות), אלא בכך שהצליח להרגיע את הספקנים הרפובליקנים. בשבועיים האחרונים של בחירות 2016, הוא הצליח "להשיב הביתה" מיליוני מצביעי ימין. אם יציג חזון אופטימי, ייתכן שבכך ישמוט את הקלף היחיד שביידן משתמש בו, הכמיהה לשינוי שנמצאת בכל מערכת בחירות.
נגיף הקורונה, המשפיע על כל תחום בחיינו וגם על העימות והעיתונאים כמוני, המכסים אותו (בדיקות לפני של כל מי שנכנס למתחם אוניברסיטת בלמונט), לא הצליח לפגוע בהתלהבות של האזרחים כאן לקראת הבחירות. יעידו על כך 40 מיליון האמריקנים שכבר הצביעו. מידע חלקי מלמד כי רובם דמוקרטים, אבל זה לא אומר כלום, כי הרפובליקנים נוטים להצביע ביום הבחירות. כמו כן, בפלורידה החשובה, נראה כי ההצבעה המוקדמת מתחלקת שווה בשווה בין שני המחנות.
רשת פוקס דיווחה אתמול על סקר שגילה כי יותר מ־60 אחוזים מתומכי טראמפ במדינת ניו המפשייר לא ישימו שלטי חצר בעדו או מדבקות על פגוש מכוניתם, בגלל החשש שיתנכלו להם. רק 38 אחוזים מתומכי ביידן במדינה אמרו דבר דומה.
הפערים מצטמצמים
סקר IBD, שהצליח לנבא את ניצחון טראמפ בשנת 2016, מראה על פער צמוד ברמה הארצית בין המועמדים, ואם מפלחים את המצביעים, רואים שהיתרון העצום שהיה לביידן בקרב מצביעים מבוגרים וכאלו מהפרברים, ממשיך להצטמק בהדרגה. אולי הסחף לכיוונו של טראמפ לא יהיה דומה כמו ב־2016, אבל הכל עדיין פתוח.
וצריך לזכור שבוחרים בארה"ב לא אוהבים להדיח נשיא שהיטיב עימם. בייחוד מצביעים שבוחרים מהכיס, שראו איך חסכונות הפנסיה שלהם עלו ועלו תחת טראמפ. נוסף על כך, על פי אחד הסוקרים המפורסמים, רבים מהרפובליקנים, כמו בשנת 2016, עדיין מפחדים להגיד בגלוי שהם תומכים בטראמפ.
אם טראמפ יעשה קמפיין אפקטיבי, הוא יחזיר את הבוחרים של 2016 הביתה. אם לא די בכך, בתחילת החודש סקר גאלופ הראה כי רוב האמריקנים סבורים שהוא ינצח, כולל 56% מהמצביעים העצמאיים, שהם הכי חשובים. המשמעות היא שרבים אולי כועסים עליו - בגלל הקורונה, בגלל הפרובוקטיביות ובגלל שאינו מלהיב כמו ב־2016 - אך עדיין לא פוסלים אותו, ומוכנים לתת לו צ'אנס אם יוכיח את עצמו בשבועיים הבאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו