תופסים אמריקה

 

בשנים האחרונות כבר לא נדיר לשמוע עברית בטקסים הגדולים של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארה"ב. יוסף סידר צעד לפני שנה בפעם השנייה על השטיח האדום מחוץ לאולם קודאק בהוליווד, כשהוא מוביל פמליה ישראלית של שחקנים ואנשי צוות שעבדו עימו על הסרט "הערת שוליים". חמש שנים אחרי המועמדות הראשונה עם "בופור" - הוא כבר הכיר את כל הפרוצדורות של הצילומים ואת מסע הראיונות והפגישות שדרש קידום הסרט. 

ישראל כבר עברה את ההרצה - היא בשלב צבירת הקילומטראז'. זאת היתה למעשה הנציגות הרביעית של ישראל בתוך חמש שנים במעמד הטקס היוקרתי בעולם. באוסקר האחרון, גם בהיעדר מועמדות לסרט הזר הטוב ביותר, שני הסרטים - "שומרי הסף" של דרור מורה ו"חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי - התמודדו ראש בראש בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, אך הותירו את הפרס לסרט "מחפשים את שוגרמן".

זה לא רק האוסקר. "הומלנד" היא סידרת הטלוויזיה המדוברת ביותר מאז עלתה לשידור בסתיו 2011 באמריקה, ובמסדרונות האולפנים הגדולים בעיר יודעים מהיכן הגיע הפורמט המקורי. רק לפני שבועות ספורים זכתה הסידרה, זו השנה השנייה ברציפות, בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הדרמה הטובה ביותר, ובאותו מעמד דאגו המפיקים האמריקנים להזכיר שהמקור הוא ארץ הקודש. התסריטאי של "חטופים", גידי רף, עם אבי ניר ורן תלם מהזכיינית קשת, כבר מטפחים אוסף פסלונים מרשים, ועוד היד נטויה בקרב הישראלים בעיר המלאכים. במקביל לעונה שלישית ל"הומלנד", שוקד אותו הצוות של קשת גם על פיילוט לדרמה חדשה, Tyrant, שאת הפיילוט שלה יביים לא אחר מאשר אנג לי, שרק לפני חמישה שבועות זכה באוסקר על "חיי פיי".

הנה רשימה חלקית בלבד: איילת זורר הצטלמה לתפקיד אמו הביולוגית של סופרמן בסרט "סופרמן: איש הפלדה" שייצא בקיץ; אורי גבריאל זכה לנוכחות מכובדת בבלוקבאסטר של הקיץ האחרון עם "עלייתו של האביר האפל"; אלי דנקר שיחק בשנתיים האחרונות תפקידי אורח בסדרות "NCIS", "המנטליסט" ו"נזקים"; אלונה טל מופיעה בימים אלו בסידרת המתח החדשה "קאלט" בתפקיד מוביל, ורק לאחרונה הופיעה בסרט "Broken City" לצד מארק וולברג וראסל קרואו; מילי אביטל הפציעה לתפקיד אורח בדרמת המתח "פארק אבניו 666"; ענבר לביא, אשר יחסית לא מוכרת בארץ, מככבת בתפקיד ראשי בדרמת מקור של MTV; בר פאלי תופיע בסרטו של מייקל ביי "Pain & Gain" לצד מארק וולברג ודוויין "דה רוק" ג'ונסון, וכבר אפשר להתרשם ממנה בטריילרים; מורן אטיאס לוהקה לסרטו של פול האגיס "The Third Person", לצד ליאם ניסן ומילה קוניס; לירון לבו השתתף בסרט "This Must Be the Place" עם שון פן ופרנסס מקדורמנד; אודיה רש - רק בת 15 וכבר מצטלמת לכמה סרטים שייצאו בשנה הבאה, ובהם תככב לצד בן קינגסלי, שירלי מקליין וג'ניפר גארנר; ולבסוף, יעל גרובגלס אשר לוהקה לתפקיד הראשי בפיילוט לסידרת הדרמה המדוברת "The Selection" של רשת CW, ואם תקבל אור ירוק בחודש מאי לקראת עלייה בסתיו, תסמן הישג חסר תקדים לשחקן ישראלי בנוף ההוליוודי הסבוך.

"בשנים האחרונות רואים כל כך הרבה כותרות בעיתוני התעשייה המובילים על סרטים, על סדרות ועל שחקנים ישראליים וזאת תופעה יוצאת דופן שמחממת את הלב", מספרת סוכנת השחקנים שרון פז, שנולדה בישראל וכיום עובדת בלוס אנג'לס בסוכנות האמנים המובילה אייברמס, העוסקת בין השאר בליהוקים על בסיס אתני. "לפני כמה שנים, כש'נער החידות ממומבאי' היה הצלחה גדולה, היה עניין רב בליהוקים של שחקנים הודים. עכשיו המגמה היא דמויות שמזוהות עם רוסיה, אבל קיים עניין גובר בכל מה שקשור לישראל. ההצלחה של 'הומלנד' לבדה שומרת על ישראל כחלק מסדר היום. כל הצלחה שכזאת מבטיחה עבודה למשך כמה שנים קדימה. ולחשוב שמדובר בסך הכל במדינה קטנה יותר מניו ג'רזי... אנחנו כל הזמן מקבלים פניות של סוכנים מישראל שרוצים לשלוח את המיוצגים שלהם לבחון את השטח. אנשים פה מזהים אותי עם ישראל, ואין ספק שזה מרענן לקבל פניות לגבי שילוב של שחקן ישראלי בהפקה כזו או אחרת".

בזמן שבמהדורות החדשות ובתוכניות הסאטירה ימשיכו להדביק לישראל את הקונוטציות הרגילות, כגון המתיחות הביטחונית, האנשים בתעשייה כבר מזמן שינו את יחסם. אז נכון ש"ואלס עם באשיר", "בופור" ו"ע'גמי" רכבו על הסכסוך הישראלי־ערבי ועל המלחמה הבלתי פוסקת, אולם הסידרה "בטיפול" של חגי לוי, שנמכרה לרשת HBO, שינתה את המפה ובעיקר את התפיסה כלפי יצירות כחול־לבן. "הקונספט הייחודי של סידרה שמתנהלת על בסיס יומי, ממש כמו טיפול אצל פסיכולוג, היה מאוד מרתק ומקורי ולכן היא שינתה את פני המפה. אנשים הבינו שיש תוכן איכותי שיוצא מישראל", קובעת פז.

בין השאר, מייצגת פז את אלון אבוטבול, שפרט לסרט האחרון של באטמן הופיע לאחרונה גם בסידרה הפופולרית "NCIS לוס אנג'לס" ובפרק סיום העונה השנייה של "הומלנד". "הבמאי כריסטופר נולאן ביקש להיפגש כמה פעמים עם אלון, בנוהל מוכר, עד שליהק אותו. אין ספק שהשתתפות בסרט בסדר גודל שכזה משחקת לטובתו, אבל זה לא אומר שהוא יכול לנוח. צריך כבר להתחיל לדאוג לתפקיד הבא ולנצל את המומנטום. זו פריצה טובה, ואפשר להשוות אותה לעבודה שאיילת זורר עושה, אבל הבעיה העיקרית היא הניירת. מאוד מסובך להשיג אשרת שהייה לשחקן בהוליווד, לכן אנחנו מחפשים הצדקה הולמת של עבודה כדי להציג את זה לרשויות".

כדי להבטיח את התירוץ המספק לרשויות, בדיוק בתקופה זו של השנה מדלגים שחקנים מאודישן לאודישן בעונת הפיילוטים, התקופה שבה רשתות הטלוויזיה בוחנות אופציות לסדרות חדשות, לחלקן נותנות אור ירוק להפקת פרק לדוגמה, ולקראת האביב גוזרות את דינן בבניית לוח השידורים לסתיו. כך המקרה לגבי העיבוד האמריקני של "החיים זה לא הכל" שאנחנו מכירים עם אבי קושניר וענת וקסמן, שייתכן כי תעלה בסתיו הבא ברשת ABC. 

פיילוטים נוספים המצטלמים בימים אלו הם גרסה אמריקנית ל"יום האם" של דניאלה לונדון דקל ו"בני ערובה" של היוצרים עומרי גבעון ורותם שמיר, שנמצאת גם בשלבי הפקה עבור ערוץ 10. גם גל גדות מכתתת רגליה בעונת הפיילוטים השנה, בתקווה לליהוק שיפתח לה את הדלת לסטטוס חוקי כשחקנית בארה"ב. לפני שנה היה זה עוז זהבי שיצא ברעש גדול כשלוהק לעיבוד האמריקני של "תמרות עשן" שלא עבר, ומשם הדרך חזרה ארצה היתה קצרה. "בין שזה שחקן מישראל ובין שמאירופה, הניירות לא באים בקלות", אומרת פז, "אבל אני ממשיכה לבדוק שחקנים ישראלים. הוליווד תמיד נודעה בכך שיהודים מנהלים אותה, אבל עכשיו גם הישראלים תוקעים יתד".

לא רק מזרח תיכון

קחו, למשל, את מארק איווניר, שעובד בעקביות בלוס אנג'לס כבר יותר מעשור. הוא התחיל בזמנו עם תפקיד ב"רשימת שינדלר", ומשם התגלגל בשלל תפקידי אורח בסדרות ("24", "המגן", "CSI" ורבות אחרות) ולאחרונה אף בתפקיד מרכזי בקולנוע ב"כלים שלובים", לצד פיליפ סימור הופמן וכריסטופר ווקן. "בשיחות שלי עם אנשים מהתעשייה הדיבור כרגע הוא שישראל היא כרגע הטרנד", הוא מסביר, "בעשור האחרון התעשייה שלנו בישראל הגיעה למצב שהיא יכולה להציע אותה איכות שהולכת כיום בארה"ב. מעבר לזה, אצלנו יש יותר יצירתיות.

"שוק הקולנוע משתנה, כל כללי המשחק נטרפו בגלל האינטרנט. מה שקרה במוסיקה קורה בטוויסט שונה גם בקולנוע. יש ירידה בהכנסות, סרטים יורדים מהר מאוד מהאקרנים כי תמיד עסוקים בלהכין את הלהיט הקופתי הבא. מצד אחר, בטלוויזיה החומרים הטובים שמגיעים מחו"ל הם בעלי יתרון כי ככה מקבלים מוצר מוגמר עם תו תקן, ובייחוד מישראל. בשנה האחרונה, לדוגמה, הצטלמתי לארבעה פרקים של הסידרה 'רופא להשכיר'. יום אחד ישבתי עם הכותב של הסידרה ודיברנו על ישראל, ואז הוא סיפר שהוא עובד על כתיבת הפיילוט של העיבוד האמריקני לסידרה הקומית 'זנזורי'. זה היה עוד לפני שהסידרה עלתה בארץ. אני זוכר שחזרתי הביתה ומייד חיפשתי באינטרנט פרטים, ורק ככה התברר לי במה מדובר".

הביקוש הגואה לישראלים מיתרגם כעת גם לייצוג נקודתי עבור שחקנים. אחת מסוכנויות הבוטיק המובילות לטאלנטים בלוס אנג'לס, ATB, השיקה לאחרונה מחלקת Middle East, שמתמקדת בדרישות הרבות של המלהקים לדמויות בעלות חזות ואופי מזרח־תיכוניים. "עשינו סקר ומאוד הופתענו לגלות שעדיין אין לזה מחלקה מיוחדת באף אחת מהסוכנויות בהוליווד", מסביר גיא כוחלני, מבעלי הסוכנות וישראלי שעבר לארה"ב עם משפחתו כשהיה ילד, "אנחנו למעשה הראשונים שמתמחים בתפקידים עבור מה שכונה בשוק 'מזרח־תיכונים'.

"אחרי 11 בספטמבר הישראלים בעיקר נקראו לאודישנים לתפקידי מחבלים, אבל לאחרונה דווקא מחפשים פה ללהק ישראלים לדמויות של אנשי מוסד. אם יש משהו שהאמריקנים יודעים זה שלישראל יש צבא חזק, אז כשהם מחפשים שחקנים שילוהקו לתפקידי 'ביטחון', ישר מרימים לנו טלפון כדי שנשלח ישראלים לאודישן. הדרמה 'NCIS' מוציאה דרך קבע בקשות להזרים שחקנים ישראלים לתפקידים של מוסדניקים".

"המיתוג של שחקן מישראל הוא לרוב אקזוטי", מוסיפה פז, "השחקן עודד פהר ('המומיה', 'האויב שבפנים') כמעט תמיד משחק עם מבטא. זה כוח מסוים. היום בטלוויזיה אפשר לראות הרבה מאוד דמויות ממוצאים שונים, דווקא כי הליהוק האמריקני הבנאלי נעשה משעמם וצפוי. קח כדוגמה את יגאל נאור, ששיחק את הרודן העיראקי סדאם חוסיין במיני־סידרה לפני כמה שנים. להציע שחקן ישראלי לתפקיד של טרוריסט איראני, למשל, זה אולי נשמע בעייתי בגלל הקונוטציה הפוליטית, אבל כאן זה נחשב בתור ליהוק שיעורר באזז".

שירלי ברנר, שהתפרסמה בארץ בשנות ה־90 בזכות הסדרות "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני" ובימים אלה מתעדת את חיי הזוהר שלה לטובת העונה הבאה של "מחוברים פלוס", מנסה להרים שתי קריירות בו בזמן. מאז עברה ללוס אנג'לס היא שומרת על קשר עם הארץ, אך בסיס העבודה והמשפחה שלה נטועים חזק באל.איי. בתה בת ה־7 עושה אף היא את צעדיה הראשונים בעולם המשחק.

"אין הרבה תפקידים לילדות בגילה", מסבירה ברנר, "אבל באותה מידה גם אין אותו בנק של מועמדות כמו אצל המבוגרים, כך שתמיד היא מגיעה לאודישנים מאוד נחשקים - לתפקיד הבת של בראד פיט או קייט בקינסייל, למשל. כשאני לוקחת אותה לאודישנים, אלה תמיד אותן 30 אמהות עם בנותיהן, בזמן שבאודישנים שאני הולכת אליהם עבורי אני לא רגילה להיתקל בפרצופים מוכרים. יש היום יותר פתיחות לליהוקים רחבים יותר בהיבט האתני. פעם ליהוק של קולומביאנית עם מבטא כבד דוגמת סופיה ורגרה (כוכבת 'משפחה מודרנית') לא היה מתקבל על הדעת. ועדיין, שחקנים כגון אנטוניו בנדרס או סלמה הייק מצליחים פה כי יש לקהל האמריקני יותר זיקה לפלח השוק הלטיני. אין יותר מדי אופציות לדמות של ישראלי, למעט מוסדניק או מדריך קרב מגע".

על העובדה שהתפקידים הם תמיד אתניים, אבל לא בהכרח של הלאום האמיתי של השחקן, אומרת ברנר: "בשביל המנהלים שלי, להציג אותי כישראלית אולי אפילו יפגום בסיכויים שלי. אני בלונדינית ובהירה, ואפילו שבארץ יש המון בחורות כמוני אני לא נחשבת ישראלית על פי הסטיגמה של המלהקים פה. אבוטבול שיחק ב'באטמן' מדען רוסי, מרק איווניר באופן קלאסי מלוהק להיות גרמני או רוסי, איילת זורר ספרדייה. מהבחינה הזאת הרקע שלי בעוכריי.

"לאחרונה הבחנתי במגמה יוצאת דופן באודישנים. במקום לראות עוד בחורות בלונדיניות בלוק דומה לשלי, פתאום מגיעות להיבחן לאותו תפקיד גם בחורה שחורה או לטינית וזה בעצם מראה שהם פתוחים למגוון אתני יותר מאי פעם. השוק פה נפתח יותר לזהויות שונות. אני מודה שבשונה מהשנים הראשונות שלי כאן, אני כבר לא מציינת באודישנים את היותי ישראלית. מובן שאני גאה להיות ישראלית, מדברת עברית עם בני משפחתי ושומרת על קשר עם הקהילה, אבל אני מחכה עד לשלב מאוד מאוחר באודישנים כדי לומר שאני ישראלית, וגם אז רק אם שואלים אותי. יכול להיות שזה סתם משהו שעובר לי בראש, אבל אני ממש לא ממהרת לנפנף בזה".

יניב בעיר הגדולה

אחד השמות החמים בקרב הישראלים באל.איי הוא יניב מויאל. בשש השנים שהוא נמצא כאן הוא הופיע בפרסומות גדולות ובתפקידים בסרטי טלוויזיה. בשנה האחרונה לוהק מויאל לתפקיד מרכזי בסרט מאפיונרים מדובר שיעלה בסוף השנה כחלק ראשון מטרילוגיה, בכיכובם של ג'ייק ג'ילנהול, אנדי גרסיה ומיקי רורק. 

עבור מויאל, שאולי זכור לחלקכם מסידרת הנוער "אדומות" או מהסרט "יוסי וג'אגר", מדובר כנראה בפריצה שחיכה לה. "איתן פוקס, שאיתו עבדתי ב'יוסי וג'אגר', היה מי שאמר לי ללכת להוליווד", הוא נזכר, "אמרתי לו שאני אפילו לא מדבר אנגלית. ובאמת, בשנה הראשונה שלי פה אפילו לא הבנתי את השפה, ככה שלקח זמן עד שבכלל הצלחתי להביא את עצמי לאיזשהו סוג של מהלך מקצועי.

"בהתחלה אתה נכנס לאיזו סוכנות בוטיק ובונה את הדרך קדימה. בפעם הראשונה שנכנסתי לאחד האולפנים הגדולים זה היה מבלבל ומרגש - אתה הולך לאיבוד כי זה כמו עיר, קשה לך למצוא את עצמך בין השחקנים המפורסמים שמסתובבים שם. עם הזמן אתה מבין מה מלהקים מחפשים, הם זוכרים אותך אפילו כשאתה לא מתקבל ויודעים לקרוא לך בפעם הבאה שאולי תתאים. עצם זה שהם קולטים את הווייב שלך כבר אומר משהו. יש בעיר הזאת אנשים מאוד חזקים, או במקרה שלי נשים מבוגרות שנשואות למפיק או לבמאי גדול, שיש לו בעצמו מישהי מהצד. הבעל עובד או מתעסק עם שחקניות, וכך יצא לי פעם לקבל הצעות דוגמת 'בוא תשמח אותי במיטה ואני אשמח אותך בחיים', אבל אין שום סיכוי בעולם שאי פעם איענה להצעה מגונה שכזו. לא אכנס עם אישה נשואה למיטה, לא אבגוד בחברה היפהפייה שלי ולא אבגוד בערכים שלי. אני רוצה לעשות את הקריירה שלי בכוחות עצמי ובדרך שלי".

"לא קל להיות רחוק מהבית ומהמשפחה", מוסיף מויאל, "היתה פעם שנגמר לי הכסף וממש נשברתי, הרמתי טלפון לאח שלי בארץ והוא מייד העביר לי כסף. הוא הסביר לי שכל המשפחה תתמוך כדי שאוכל לאפשר לעצמי את הסיכוי להגשים את החלום שלי. בסופו של דבר, כשאני מתהלך על אותו סט עם רוברט דה נירו או ג'נט ג'קסון זה נותן חיזוק רציני".

התגובות שבהן הוא נתקל כאשר שומעים על מוצאו הן מעורבות. "יש כאלה שישר זורקים כל מיני מילים וביטויים בעברית ונורא מתרשמים ששירתי בצבא", הוא מספר, "יש כאלה שחוששים שאני חייל צה"ל לשעבר וזה אולי טיפה מאיים, ויש את הקבועים שתמיד שואלים מתי יהיה שלום. אבל אני לא מקבל הצעות לשחק ישראלי, בדרך כלל אלה דמויות של לטיני או צרפתי. היה לי סוכן שאמר לי לגלח את השיער כדי שיהיה לי מראה יותר ישראלי מחוספס וקשוח, אבל אני לא רוצה את הטייפקאסט של מחבל".

"בארץ חייבים להבין את סדר הגודל ואת הקושי הרב", מזכירה ברנר, "זה שאני הופעתי בתפקיד קטן בסרט יגרור חוסר פרגון, אבל לא יתעכבו על העובדה שעשיתי את זה לצד אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו בסרט 'רצח מוצדק'. עם השנים שחקנים שמגיעים מהארץ מעזים יותר וזה תלוי בנסיבות הנכונות, בפרויקט הנכון, בבמאי הנכון. הפריצה הגדולה היא עניין של זמן, עד שמישהו יצליח לעשות את זה בגדול ולהיות שם דבר בכל בית באמריקה.

"אחד הדברים הראשונים שכל שחקן ישראלי שמגיע ללוס אנג'לס עושה זה להרים טלפון לכל 20 הישראלים החזקים בתעשייה פה. אני יכולה להצדיע למפיקים אבי לרנר, דני דימבורט ובועז דוידזון שבאמת מנסים לעזור. אמנם אף אחד לא ייצא מגדרו, אני מאמינה, אבל הם אדיבים מספיק כדי להיות שם עבור החבר'ה הישראלים. פגשתי לא פעם את ארנון מילצ'ן, והוא אדם מאוד נחמד אבל אני חושבת שלא היה מזיק אם דווקא הוא - שמזוהה עם סרטים עתירי תקציב בהוליווד - יעשה קצת יותר כדי לקדם פה את השחקנים הישראלים".

עם קצת עזרה מהבית

דיון פופולרי מאוד בקהילת הישראלים בתעשיית הבידור, שאולי יישמע קצת מופרך ממרחק רב, עוסק בשאלה אם ממשלת ישראל צריכה להיות מעורבות בקידום נציגיה הישראלים מעבר לים. יפתח יעבץ, לשעבר הציר הכלכלי של משרד האוצר בחוף המערבי בארה"ב, חש כי שיתוף הפעולה בין הוליווד לישראל הוא הכרחי, אפילו ברמה של עידוד הפקות אמריקניות להצטלם בארץ. "ישראל לא מספיק ערה לפוטנציאל הגלום בשיתוף פעולה עם כל סוגי מקצועות הבידור השונים של התעשייה בהוליווד", הוא קובע, "למדינת ישראל יש הרבה מאוד כוח וכמובן גם בהוליווד, עם הרבה מאוד ישראלים בעלי זיקה מדהימה למדינה שנמצאים בעמדות מפתח, וישראל צריכה להשקיע ולטפח את הקשר הזה".

ברנר מספרת כי "לאחרונה אני נתקלת בהרבה מאוד עניין מחברות מסין שדוחפות את עצמן להתבסס בענף הבידור כאן. הן מציבות שני תנאים - שחלק מהסרט יצולם בסין ושישולבו בו שחקנים סינים. זה הכוח העולה. באופן דומה, יש בלוס אנג'לס הרבה מנהלים בכירים יהודים או כאלה עם מקום חם בלב לישראל, שבקלות יעדיפו את ישראל במצב שבו יש על הפרק פרויקטים ממדינות אחרות".

יעבץ מציע שיפורים נוספים: "כמעט לכל פוליטיקאי יש קשרים בהוליווד, ולא - איך תמיד לכוכבים יש מפגשים עם אושיות ציבור כשהם באים לבקר בארץ? הרעיון הוא לקרב את הוליווד לישראל באמצעות קשר הדוק עם צירים מרכזיים בעיר. המדינה חייבת לקחת את זה כפרויקט מבחינת כל השגרירים שיש לה, לא רק בהוליווד אלא גם עם כוכבים מתחומים אחרים, דוגמת עומרי כספי ובר רפאלי. הם נותנים לנו כבוד בינלאומי וייצוג בכל מקום שאליו הם מגיעים, מעצם נוכחותם. אנחנו מדינת הקומבינות, הרי זה מקובל אצלנו להרים טלפון למעסיק ולסדר ג'וב לבן משפחה. שום דבר לא יקרה אם נסדר גם לשחקנים שלנו תפקידים בסרטים".

יצירות ישראליות שעובדו לאנגלית וגם פרויקטים עתידיים שנשקלים כעת משמשים גם הם כר פורה להכשרת שגרירינו. אחרי "בטיפול" נוצר סחף של רכישת פורמטים רבים מתוצרת הארץ, החל ב"עספור" וכלה בשעשועון "נראה אותך". "הומלנד" היא מקרה נדיר, עוד לפני שסופרים את השבחים והפרסים שקצרה, מכיוון שבמרבית המקרים התוצאה אינה חיובית. "תמרות עשן" ו"דני הוליווד" לא נבחרו לעלות לשידור; הרימייקים ל"רמזור" ו"האקס המיתולוגי", השעשועון "לעוף על המיליון" וריאליטי ההיכרויות "שלוש" הורדו מהמרקע זמן קצר לאחר עלייתן בגלל רייטינג נמוך.

"צריך לזכור שמוגשים אולי 300 פיילוטים, וגם אם חמישה אחוזים מהם ישראליים זה הישג בלתי רגיל", משוכנע דורון אופיר, אמריקני שנולד בירושלים וכיום נחשב לאחד ממלהקי הטלוויזיה העסוקים, "אבל הטיפ הראשון שהייתי נותן לכל מי שרוצה להצליח בסידרה בארה"ב זה להוריד את רמת התחכום. העסק כאן שונה וחייב להיות פשוט הרבה יותר. הקהל הישראלי נחשב לאינטלקטואלי מאוד - בוודאי בהשוואה לאמריקנים - ולכן סדרות כמו 'הומלנד' או 'בטיפול', שמסווגות כסדרות איכות ברשתות כבלים גדולות, הן התאמה מושלמת".

מה לגבי פורמטים של תוכניות ריאליטי שלרוב פונות למכנה משותף רחב?

"לפני כמה שנים צפיתי ב'מחוברים' וחשבתי שזה קונספט אדיר. היא לוקחת את הריאליטי למקום מאוד אורגני ואפילו די אפל, אבל זה מתקבל בצורה יוצאת דופן בגלל החשיפה שמוצגת שם. כשהפורמט הגיע לכאן לשלבי פיתוח ראשוניים הבאתי ליהוק מדהים, דמויות מצוינות אחת־אחת, אבל כרגע זה לא מתקדם. אם יש לך תוכנית פופולרית כגון 'בת 16 בהריון' על נערות שמגדלות משפחה בגיל תיכון, זה בקושי רובד אחד של מה שמוצג ב'מחוברים', אבל זה בדיוק מה שמדבר לקהל פה. העומקים של הפורמט הישראלי קשים לעיכול באמריקה, פה הרבה פחות בררנים והדרישות לא גבוהות".

אז למה העיבוד האמריקני לריאליטי ההיכרויות "שלוש" בוטל אחרי שני פרקים בלבד?

"הריאליטי שעובד הכי טוב כיום באמריקה זה של תת־קבוצות חברתיות. כשליהקתי את 'חוף ג'רזי' זה לא היה כדי לייצג את האיטלקים־אמריקנים, אלא את תת־הקבוצה של ה'פרחים' שעסוקים בעצמם, בטוחים שהם נראים הכי טוב בעולם, משתכרים ועושים שטויות. ארה"ב היא מקום ענק, כך שהקבוצות הייחודיות הללו מושכות אש ורייטינג. בארץ, למשל, יש קונצנזוס על מישהי כגון דנה אינטרנשיונל, שמשתייכת לתת־קבוצה באוכלוסייה והיתה שופטת בתוכנית הטלוויזיה הכי נצפית במדינה, 'כוכב נולד', אבל כאן לא ירשו לעצמם לבחון את הקווים עם הקהל. פה הוא הרבה יותר שמרני וסגור.

"מלבד בריטניה ואוסטרליה, ישראל היא המדינה שכיום מייצרת הכי הרבה חומר שנבחן כאן בהוליווד. וזה לא מובן מאליו עבור מדינה קטנה וצעירה. אני רואה את זה כאיזשהו יישור קו עם הטכנולוגיה שיוצאת מישראל. הסטארט־אפים והפיתוחים המדעיים שמגיעים הם, לצורך העניין, בקנה אחד עם הסדרות שמיוצרות בישראל ושהן סוג של בשורה תרבותית לעולם".

לקהל האמריקני זה משנה מהי ארץ מולדתה של הסידרה?

"להגיד לך את האמת? לקהל האמריקני אין בכלל מושג שמדובר במשהו עם תו תקן ישראלי. בקידום של סידרה כמו 'הומלנד' בכלל לא מציינים לצופה שזה פורמט ישראלי. מזכירים את זה בידיעה לעיתונות או לנפשות הפועלות בשואוביז, אבל שם זה נגמר. בסופו של דבר, עצם זה שיש עדיין רעיונות לסדרות טלוויזיה מהארץ, שמסתובבים ברשתות המובילות, מבטיח עתיד לסחורה נוספת שתגיע מישראל, באחריות. זה חייב לתפוס".

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו