כמו בכל מדינה, גם בארה"ב הבחירות לנשיאות ידעו אירועים ביזאריים והתפתחויות בלתי צפויות שהשאירו חותם למשך שנות דור, ואפפו את הבחירות בסימן שאלה אחד גדול.
צילום: רויטרס
בחלק מהמקרים העם רצה ברובו המכריע דווקא במועמד אחד, אך שיטת האלקטורים קבעה שהנשיא יהיה דווקא יריבו, ולפחות במקרה אחד אנחנו עד היום לא יודעים מי באמת ניצח. פחות משלושה שבועות לבחירות בארה"ב – זה בדיוק הזמן להיזכר בכמה אירועים חריגים.
1800: דו־קרב אמיתי
הבחירות של 1800 היו אולי המקרה הראשון שבו הדמוקרטיה הצעירה נאלצה להתמודד עם משבר חוקתי. מצד אחד תומס ג'פרסון - מהאנשים המוכרים ביותר בהיסטוריה האמריקנית בשל היותו אחד מהאבות המייסדים. מנגד, היה אדם לא פחות בכיר בהיסטוריה של האומה - ג'ון אדמס, שגם הוא נמנה עם האבות המייסדים, והיה הנשיא המכהן.
אז, כמו היום, מי שבחר את הנשיאים הוא לא העם אלא האלקטורים - כלומר הנציגים של כל מדינה. ג'פרסון ויריב נוסף מאותה המפלגה, ארון בר, קיבלו 73 קולות אלקטורים כל אחד. החוקה קבעה שבמקרה כזה הקונגרס צריך להכריע. ופה נכנס לתמונה אלכסנדר המילטון - אולי הדמות הכי מעניינת מבין האבות המייסדים, שאמנם לא היה נשיא, אך השפעתו הייתה חסרת פרופורציות.
באותה תקופה הוא היה שר האוצר, והוא החליט שהוא יעשה הכל כדי שבית הנבחרים יכריע לטובת ג'פרסון כנשיא. לבסוף, בית הנבחרים אכן בחר בג'פרסון כנשיא, ובר זכה להיות סגן נשיא. אך פה הבחירות הופכות לעוד יותר מעניינות, ואף ביזאריות.
בעקבות הדרמה שהתחוללה, בר לא סלח להמילטון על הקמפיין שלו שמנע ממנו להיות נשיא, ובסופו של דבר, אחרי שלוש שנים של מתח והשמצות, החליטו השניים לסגור את החשבון ביניהם אחת ולתמיד באמצעות דו־קרב אקדחים שנערך ב־1804. בדו־קרב הזה בר, סגן הנשיא המכהן, ירה למוות בהמילטון על נהר ההדסון בניו ג'רזי.
1972: פרשת ה"שרברבים"
פרשת ווטרגייט ידועה בתור זו שהביאה להתפטרות היחידה בהיסטוריה של נשיא אמריקני, ריצ'ארד ניקסון. הפרשה הזאת פרצה לתודעה האמריקנית בעיצומה של מערכת הבחירות בשנת 1972, כשניקסון נלחם על כהונה שנייה אחרי ארבע שנים סוערות שבהן מלחמת וייטנאם גבתה ממנו מחיר פוליטי.
הכל החל עוד בשנת 1971, כאשר ממשל ניקסון ניסה לפעול נגד מי שהדליף מסמכים חשאיים על אודות הכשלים התכנוניים במלחמת וייטנאם, דניאל אלסברג. בלי ידיעת הנשיא, הצוות המיוחד שהוקם החליט להפר את החוק ולפרוץ למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג כדי לגנוב מסמכים מכפישים על אודות מצבו. הפריצה נכשלה, אך מאוחר יותר החליטו גורמים בצוות הזה, כולל התובע הכללי של הממשל, על פריצה נוספת. הפעם יעד הפריצה היה משרדיה הראשיים של המפלגה הדמוקרטית. המטרה: להתקין מכשירי ציתות. הפריצה עצמה הצליחה, אך המכשירים לא עבדו, ולכן החליטו היועצים על עוד פריצה כדי לתקן את המכשירים. הפעם הם זוהו על ידי השומר, והציגו את עצמם כ"שרברבים".
האירוע דווח בהרחבה, וניקסון הכחיש כי הוא ידע על התוכנית - ובצדק - הוא אכן לא עודכן בשום שלב. מבחינת ניקסון, הוא היה נקי, וקיווה שהפרשה לא תעיב על ממשלו או תכביד על הקמפיין שלו.
אך עם הזמן, שני עיתונאים של ה"וושינגטון פוסט" קיבלו עוד ועוד הדלפות מסוכן FBI שכונה "גרון עמוק". הוא מסר להם עוד ועוד מידע על הגורמים בצוות הסורר של ניקסון ועל מידת מעורבותם. הסיסמה "עקוב אחרי הכסף" הפכה לסיסמה נרדפת לחיפוש אחר מקור השחיתות.
בדיעבד התברר כי ניקסון ניסה בכל כוחו לטייח את החקירה כדי לא לפגוע בסיכוייו להיבחר מחדש. "האקדח המעשן" שהפליל אותו היה שיחה שניהל עם יועציו, שבו הורה להם להורות ל־CIA לשבש את החקירה שמבצע ה־FBI.
מלאכת הטיוח של ניקסון נמשכה גם אחרי שנבחר בנובמבר 1972 לכהונה שנייה. בסופו של דבר, אחרי שהעיתונאים חשפו את הקנוניה שניהל ניקסון כדי לשבש את החקירה, הרפובליקנים בסנאט הבהירו לו שלא יוכלו להגן עליו אם הדמוקרטים יממשו את איומם ויגישו כתב אישום לסנאט, לאור צעדיו הבלתי חוקתיים. ניקסון הבין כי אם לא יתפטר, יהיה הנשיא המודח הראשון. ולכן הודיע ב־8 באוגוסט 1974 על התפטרותו.
2000: מה העם אמר?
כשסגן הנשיא אל גור התמודד מול מושל טקסס ג'ורג' וו. בוש בשנת 2000, היה ברור שמצפה קרב קשה. גור קיווה שהבוחרים יתגמלו אותו על שמונה שנות שגשוג בממשל קלינטון. אך בוש רץ על קמפיין אחר - הוא ביקש מהבוחרים להפנות עורף לממשל קלינטון ולא לתת לסגנו להמשיך בבית הלבן, בשל פרשת האהבים של הנשיא עם מוניקה לווינסקי.
בוש הבטיח "להחזיר את הכבוד" לחדר הסגלגל ולשים סוף למוסר הקלוקל של הדמוקרטים, לשיטתו. כך או כך, שני המועמדים חצו את אמריקה לשני מחנות. הבוחרים היו חצויים, כמו תמיד, אך הפעם היה ברור שיהיה קרב צמוד - כי אף אחד מהם לא הצליח לסחוף אחריו את הקהל.
בסופו של דבר, כשהגיע יום הבחירות, התברר כי לשון המאזניים היא פלורידה: בלעדיה, לאף אחד מהמועמדים אין 270 אלקטורים, שהם הרף הנדרש כדי לזכות בנשיאות. הערב נמשך ונמשך, אך הכרעה לא הייתה, כי ההפרש בין המועמדים בפלורידה היה צמוד כל כך, עם יתרון זעום לבוש. אחרי שהוחלט על ספירה חוזרת של הקולות, עדיין היה הפרש זעום לבוש. גור לא ויתר ופנה לערכאות משפטיות בטענה כי חלק מהקולות שלו לא נספרו. אחרי מאבקים משפטיים שנמשכו שבועות, בית המשפט במדינה החליט לספור שוב, ובאופן ידני, את כל הקולות בפלורידה, ולא רק במקומות שבהם גור ביקש.
.jpg)
אבל בוש החליט לפנות לבית המשפט העליון הפדרלי בוושינגטון, שעצר את הספירה החוזרת של הקולות בטענה כי פלורידה לא הציבה קנה מידה אחיד לספירת הקולות באופן ידני. מכיוון שלא נותר זמן לקבוע אמת מידה אחידה, בוש ניצח כברירת מחדל, וזכה בנשיאות על חודם של 537 מתוך כשישה מיליון קולות במדינה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבית המשפט העליון האמריקני החליט מי הנשיא שניצח בבחירות.
בסופו של דבר, בכל שלוש מערכות הבחירות האלו, וגם במקרים אחרים שלא צוינו (כמו הדרמה שהתחוללה בשנת 1876, שגם אז לא היה ברור מי ניצח בבחירות), הדמוקרטיה האמריקנית בסופו של דבר ניצחה - גם אם לקח זמן עד שהאמת יצאה לאור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו