פסטיבל הסרטים בחיפה: מה יש לראות

בצל מגיפת הקורונה ייפתח במוצ"ש, לראשונה במתכונת מקוונת, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה. בין גולות הכותרת של הפסטיבל, שמתקיים זו הפעם ה־36, ניתן למנות את התחרות לקולנוע תיעודי ישראלי (שכוללת השנה שמונה סרטים מסקרנים), את הרטרוספקטיבה הנאה לבמאי הצרפתי אריק רוהמר, ואת סקציית סרטי הילדים (שמתהדרת בין השאר בגרסה חדשה ל"פינוקיו", עם רוברטו בניני בתפקיד סבא ג'פטו, ובאנימה יפני בשם "ילדי הים"). בשל המצב המיוחד, הוחלט שלא לקיים השנה את התחרות לקולנוע ישראלי עלילתי. 

לא אשקר לכם. רוב הסרטים שנכללים בתוכנייה לא ישפרו לכם את מצב הרוח. למעשה, בלא מעט מן המקרים, ההפך הוא הנכון. אבל בצד החיובי, רבים מהם שווים צפייה או התייחסות, וכולם נמצאים הפעם במרחק של כמה קליקים בלבד. הנה חמש יצירות שמשכו את תשומת ליבי.

"דאו.נטאשה" 

בואו נתחיל מהרע. אחד הסרטים המדוברים ביותר בפסטיבל השנה הוא גם אחד הדוחים והמקוממים שבהם. הפרויקט המגלומני של הבמאי הרוסי איליה חרז'נובסקי - שזהו רק חלקו הראשון (מתוך 14 חלקים מתוכננים) - הוא ניסוי אנושי קיצוני, יומרני וחולני, שבמהלכו מאות שחקנים לא מקצועיים גויסו כדי לחיות ולעבוד במשך חודשים בתוך סט ענק שנועד לדמות את החיים תחת משטר סובייטי. למרות הרעיון המסקרן (שיותר ממזכיר את "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'ארלי קאופמן), התוצאה כוללת בעיקר התעללות ממושכת בשחקנית תמימה וחסרת הכשרה מקצועית שנענשת בידי ה"שלטונות" מפני שקיימה יחסי מין עם "מדען זר". המכות שהיא חוטפת, ההשפלות שהיא סופגת והאקט המיני האכזרי והדוחה שמבצע בה החוקר - כולם אמיתיים ולא מתוסרטים. כך גם הדמעות שלה. יצירת אמנות או סרט פורנו סדיסטי? אני נאלץ לבחור באפשרות השנייה.

"תווים מזהים"

סרטים כמו "סיקאריו" וסדרות כמו "נרקוס" הפכו את גבול ארה"ב־מקסיקו לכר פורה עבור סיפורי מתח ופעולה שעוסקים בעסקי הסמים. "תווים מזהים", לעומת זאת, נוקט גישה שונה ובוחר להתמקד בפן האנושי והלירי של הסיפורים הטרגיים הללו. סרט הביכורים של פרננדה ולאדז, שזכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדנס האחרון, מתחקה אחר אם מקסיקנית אשר תרה אחר בנה, שעקבותיו אבדו אי שם על השביל שמוביל לחיים טובים יותר. הדרך ארוכה, מפותלת ומלאה בכל ההתרחשויות המתבקשות, אך הסגנון המינימליסטי והסבלני של ולאדז, יחד עם הצילום המרהיב, מניבים יצירה מרשימה, מטלטלת ויוצאת דופן. הבומבה, במקרה הזה, מגיעה בסוף.

"הוא חולם על ענקים"

17 שנים אחרי "אבודים בלה מאנשה", הסרט התיעודי הנפלא שליווה את ניסיונו הכושל של הבמאי טרי גיליאם להפיק סרט על דון קישוט בכיכובו של ג'וני דפ, מגיע סרט ההמשך, שמלווה ניסיון נוסף של גיליאם להגשים את חזונו המטורף. כפי שמעריציו של גיליאם בוודאי יודעים, בניגוד לפעם הקודמת, הפעם הוא דווקא כן הצליח לסיים את הפרויקט בהצלחה, והסרט, "האיש שהרג את דון קישוט", בכיכובם של אדם דרייבר וג'ונתן פרייס, יצא לאקרנים בשנה שעברה. אך גם בסיבוב הנוכחי הקשיים אינם מפסיקים להיערם, ושוב ושוב נראה שהמציאות תביס את החלום. בין משבר למשבר, הבמאים מגישים סיכום מרגש לקריירה המופלאה של הבמאי האגדי שמפליא להצטייר כאן כיוצר אובססיבי שתמיד מנסה להשיג את מה שאינו ניתן להשגה. מומלץ בחום.

"גלות"

מותחן פסיכולוגי מטריד ומאוד אירופי ששואב את השראתו מסרטים כמו "מחבואים", "טוני ארדמן" ו"כוח עליון". מהנדס מקוסובו שחי בגרמניה, מרגיש שעושים לו חיים קשים בעבודה משום שהוא מהגר. אם בכך אין די, יום אחד הוא גם מוצא חולדה מתה בפתח ביתו. האם יש בסיס לחשדותיו? האם חבריו לעבודה באמת גזענים? או אולי, כפי שאשתו אומרת לו, יש הסבר אחר למה שקורה? "גלות" מיטיב ללכוד את תחושת הנחיתות ואת חוסר הביטחון שמתלווים למגורים במדינה זרה, וניכר שהתסריטאי־במאי ויסאר מורינה, שהיגר בעצמו לגרמניה מקוסובו בגיל 15, יודע על מה הוא מדבר. בתוך כך, העובדה שהמהנדס שלנו הולך ומתגלה בהדרגה כטיפוס לא סימפטי בעליל, הופכת את חוויית הצפייה למורכבת. הסוף אמנם צפוי, אבל הדרך לשם ספוגה בפרנויה סמיכה ועוכרת שלווה ובשלל רגעים אפקטיביים.  

"סיפורים רעים"

סרטם השני של האחים האיטלקים פאביו ודמיאנו דינוצ'נצו הוא מעשייה גרוטסקית ומיזנתרופית שמשלבת בין הסטיות של טוד סולונדז לניהיליזם של אולריך זיידל. בפרבר מסוגנן ומסויט (שבו כל המבוגרים נראים כאילו יצאו מהקליפ של "Black hole sun" של להקת סאונדגארדן), קבוצה של ילדים מחליטה לעשות מעשה מאוד־מאוד קיצוני. וזו רק ההתחלה.

"סיפורים רעים" אמנם מתאמץ לזעזע, אך הדמויות שלו חלולות לחלוטין וקשה להרגיש כלפיהן משהו שאינו גועל או אדישות. עם זאת, חוש הסטייל של האחים דינוצ'נצו, יחד עם הנטייה שלהם לקבל החלטות תסריטאיות לא שגרתיות, הופכים את הצפייה לרכבת הרים של ממש. אף ש"סיפורים רעים" הוא סרט דוחה שמעורר אי נחת מהרגע הראשון, קשה להסיר ממנו את המבט, ואף שהטריטוריה שבה הוא מסתובב לכאורה מוכרת, קשה לנחש לאן בדיוק הוא הולך ומה בדיוק הוא רוצה מחיינו. לא בטוח שתרצו לגלות.