בגיל 73 חוה אלברשטיין לא מפסיקה ליצור ולהוציא שירים חדשים. היא גם מקפידה לשתף פעולה עם יוצרים צעירים. אחרי שעבדה עם שלומי שבן ועם אלון עדר, היא משתפת פעולה עם החצוצרן אבישי כהן, וביחד הם משחררים את השיר "בין הקירות", שאת מילותיו כתבה המשוררת עמירה הגני והלחינה אלברשטיין בעצמה.
זהו סינגל שלישי של המוזיקאית הוותיקה מתוך אלבום חדש שבדרך, שעליו היא עובדת עם המוזיקאי והמפיק ערן ויץ.
"לפני כמה שנים התגלגל לידי ספרון שירים של עמירה הגני שנקרא 'עובר ושב', ומאז הוא פשוט מונח על השולחן שלי ואני לא יכולה להפסיק לקרוא אותו", מספרת אלברשטיין. "כל השירים שם הם שירים שאת רוצה לשיר. זה השיר הרביעי של עמירה שאני שרה, וכמו הרבה שירים טובים הוא פשוט מסתדר בכל מצב. יש משהו מאוד רגיש בשירים שלה, הם מאוד אישיים ונשיים. אני מאוד מזדהה איתם ומרגישה לפעמים שהיא פשוט מדברת מגרוני".
לדברי אלברשטיין, כבר חודשים ארוכים שהיא עובדת על האלבום החדש. "אנחנו בשלב המיקסים, ואני ממש מחכה לזה", היא אומרת. "יש באלבום הפתעות. מבחינה מוזיקלית יש בו הרבה גוונים ואורחים. בתקופה הזאת קשה לדעת אם להוציא שיר או לא, אבל אני אומרת לעצמי שזו ההפגנה הפרטית שלי: להמשיך ולעשות, לכתוב ולהקליט".
איך את עוברת את תקופת הקורונה?
"אני חושבת שכל אחד עומד בפני מבחן פרטי שלא הכינו אותנו אליו. עברנו מלחמות, אבל דבר כזה באמת לא ידענו. בסופו של דבר זו מלחמה פרטית של כל אחד ואחת. אומרים לנו שכולנו באותה הסירה, אבל זה ממש לא זה. בסופו של דבר כל אחד עם המאבק הפרטי שלו על הרפסודה הפרטית שלו בתוך האוקיינוס, בניסיון לשרוד ולא לטבוע.
"אני אומנם שייכת לקבוצת סיכון אבל מרגישה יותר ב'קבוצת האמנים', לשם אני שייכת. החלק הכי פגוע בקבוצה הזאת, שבאמת שובר את הלב זה האנשים הטכניים, אנשי הבמה, הסאונדמנים. אנחנו עוד ברי מזל, איש יושב בבית עם גיטרה ומקליט ומוציא שיר, אבל האנשים האלה, שאני מכירה רבים מהם, שמלווים אותי כל החיים, יושבים בבית חצי שנה, ואני מרגישה ממש חוסר אונים. לא הגעתי להפגין איתם כי אני בכל זאת נזהרת, משתדלת לא לצאת הרבה. לפני פרוץ הקורונה היתה לי דלקת ריאות נוראית ואני מודה שאני מפחדת".
המאבק הזה קצת נוגע בתחושה שלא מייחסים חשיבות לתרבות בארץ.
"יש תחושה שתרבות זה לוקסוס, שאפשר להסתדר גם בלעדיה, שהאמנים יילכו בינתיים לעבוד כשליחים או ישירו באמבטיה".
מתגעגעת להופיע?
"אצלי הופעות זה תמיד דבר קצת מוזר. לפני כל הופעה אני מתרגשת ואומרת לעצמי 'מה אני צריכה את זה, אולי די', ואז בשנייה שאני עולה על הבמה אני כל כך נהנית. אני אוהבת לשיר, מה אני אעשה? (צוחקת) והקטע הזה שבו את שרה ואנשים מתמוגגים - זו ברכה מאלוהים. מי זוכה לדברים כאלה?
"יצא לי להשתתף בתוכנית של שלומי שבן בכאן 11 שאירח אמנים על הבמה של היכל התרבות הריק. היה שם רגע ששולי רנד שר וכל אנשי הצוות פתאום מחאו כפיים בסוף השיר - וזה היה רגע כל כך מרגש ויפה".
את מצליחה לשמור על אופטימיות?
"אני מודה שלא תמיד. לפעמים אני נופלת לבורות אפלים בגלל התחושה שמשהו נורא קורה בעולם. הרגשה של יתמות, שאין במי לשים את מבטחך. תראי מה קורה בחברה שלנו, יש קבוצת פירומנים שמלבה את האש איפה שרק אפשר, וזה נורא עצוב. יש מספיק שריפות אמיתיות בעולם, לא צריך לייצר עוד".
