קשה לחשוב על במאי עם מנעד רחב יותר מגאס ואן סנט. לאורך כל הקריירה המפוארת והמרתקת שלו, שכוללת שתי מועמדויות לאוסקר (עבור "סיפורו של וויל האנטינג" ו"מילק") וזכייה אחת בפרס דקל הזהב (עבור "אלפנט"), הוא התמיד לזגזג בחוסר פחד בין מחוזות אוונגרדיים וניסיוניים לבין פרויקטים מסחריים וקונבנציונליים יותר, ולא פעם הוא שילם על כך מחיר יקר.
בשנים האחרונות ואן סנט קצת נעלם (סרטו האחרון, "ים של עצים", יצא ב-2015), ובימים אלה נראה שהוא מתעניין יותר בציור מאשר בקולנוע. אבל לרגל כיתת אמן שהוא יעביר מחר (שלישי) ב-19:00 לסטודנטים ישראלים בזום, כחלק מפסטיבל סרטי הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב שנפתח היום, היוצר בן ה-68 ניאות להתפנות מעיסוקיו כדי לענות על כמה שאלות ממקום מושבו בלוס אנג'לס.
את תקופת הקורונה הוא מעביר בקריאת ספרים על חלומות (כחלק מתחקיר עבור פרויקט עתידי), בצפייה בסרטים דוקומנטריים בנטפליקס ובעבודה על סדרת טלוויזיה (שעליה הוא מנוע מלדבר). "אני לא יוצא מהבית כרגע", הוא אומר, "וזה הדבר הכי גרוע במגיפה הזאת. שאי אפשר ללכת למסיבה, לחתונה, להפגנה, לסרט, להצגה, להופעה".
אתה חושב שבתי הקולנוע יצליחו לשרוד את התקופה הזאת?
"שמעתי לאחרונה ראיון עם אנדי וורהול מ-1971. המראיין שואל את אנדי מה הוא חושב על האיום שהטלוויזיה מהווה על הקולנוע, ואנדי עונה שכשהטלוויזיה תשתפר, אף אחד לא ילך לקולנוע יותר. נראה ש-50 שנה מאוחר יותר, זה בדיוק מה שקורה, והקורונה גורמת לזה לקרות מהר יותר. עולם הסטרימינג הוא שינוי אדיר שאפשר להשוות אותו להמצאת הסאונד. העשייה הקולנועית משתנה, מערכת היחסים שלנו עם הקולנוע משתנה וכך גם ההגדרה של 'מה זה סרט'. אבל עדיין עושים סרטים,ויש הרבה יותר דרכים לצפות בסרטים האלה. אני מנסה לא להיות מיואש מדי, אבל אין ספק שהכל משתנה".
אילו עצות אתה מתכוון לתת לסטודנטים במהלך כיתת האמן שלך?
"העצה העיקרית שיש לי עבור מי שמעוניין לעשות סרטים היא פשוט לעשות סרטים, בכל דרך אפשרית, הרי בימינו עושים את זה עם הטלפון הנייד, ודי מהר תגלו מה מעניין אתכם. יש סביבנו אינסוף דברים ששווה לעשות עליהם סרטים, יותר מדי דברים למעשה. אני חושב שבתחילת הדרך יכול להיווצר מצב שבו קשה לבחור נושא, אבל זה חלק מהתהליך הטבעי של יצירת סרט. צריך ללמוד על מה לשים את הפוקוס".
עברו כמה שנים טובות מאז הסרט האחרון שלך. מבחוץ נראה שהחלטת לקחת הפסקה מקולנוע.
"לא בדיוק לקחתי הפסקה אבל בשמונה השנים האחרונות אני רציני יותר לגבי הציור שלי, ומדי פעם, כשיש לי תערוכה, אז אנשים גם שומעים על זה".
במהלך הקריירה שלך הצלחת לאזן באופן מרהיב בין פרויקטים ניסיוניים לפרויקטים מסחריים. כשאתה מסתכל לאחור, מה נתן לך את ההשראה ואת האומץ לקחת את הסיכונים האלה?
"בתחילת הדרך הייתי במאי ניסיוני, לא במאי דרמטי. אבל אז הניסוי עבורי הפך להיות 'איך אני עושה יצירה דרמטית לגיטימית'. 'מאלה נוצ'ה' הוא הדוגמה הראשונה לזה. אחר כך הגיע 'דראגסטור קאובוי', שנראה קצת יותר מסורתי. 'איידהו שלי' נועד לספק תשובה ל'דראגסטור קאובוי', למרות שמבחינה סגנונית גם הוא דרמה מסורתית. 'פסיכו' אמנם נראה מסורתי, אבל גם הוא ניסוי. אחר כך המשכתי ללכת הלוך ושוב בין סרטים מסורתיים, כמו 'למצוא את פורסטר', לסרטים ניסיוניים, כמו 'ג'רי' ו'אלפנט'. ואז הגיע 'מילק'. אין לי חרטות. אני שמח שפסטיבל סרטי הסטודנטים רוצה להציג את הסרטים שלי. משמח אותי שעדיין יש לסרטים האלה חיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו