"גדלתי בבית עשיר מאוד. אבא שלי היה אדם עם הרבה כסף ויכולתי להרשות לעצמי כמעט כל מה שאני רוצה, אבל בגיל 18 עברנו טלטלה כלכלית במשפחה. אבא שלי פשט את הרגל. איבדנו את הבית שלנו, את המכוניות, ובעצם את כל הנכסים. ההורים שלי עברו לגור בקרוון ואני עברתי לגור לבד, בעל כורחי. עברתי לדירת מרתף בגודל של 30 מטר במלחה, 20 דקות הליכה מהאולם. לא היה לי כסף לאוטובוס, אז בכל בוקר הייתי הולך ברגל לאולם. לא היה לי כסף לעשות שום דבר אחר - לא קניון, לא מסיבות, לא אילת ולא חו"ל. אז פשוט הייתי באולם כל היום, מתאמן עם אבא שלי.
אני בחור צעיר ואין לי בית לחזור אליו בסוף היום. עברתי 40 דירות בכמה שנים. זו סיטואציה לא פשוטה, הרגשתי תלוש. לא היה לי את הבית של ההורים לחזור אליו וזה גרם לי לחסמים רגשיים כלפי אחרים. לפעמים אנחנו שופטים המון אנשים על החלטות שהם קיבלו או על מעשים שעשו, אבל אנחנו לא יודעים מה עבר על אדם ומה גרם לו לעשות את מה שעשה".
***
יובל נעימי בן ה־35 החליט בתקופה האחרונה לסיים את פרק הכדורסל בחייו, פרק ארוך שנמשך 17 שנה. בראיון בלעדי ל"ישראל היום" הוא מדבר לראשונה על ההחלטה לתלות את הגופייה. ישבנו השבוע בביתו המהודר במושב בית זית הסמוך לירושלים, כשבחצר בריכה גדולה והנוף סביב עוצר נשימה. מתחת להר יש דירת גן יפהפייה שבנה עבור הוריו ש"השקיעו בי הכל, ובלעדיהם לא הייתי מגיע לרבע ממה שהגעתי".
"בוקר אחד קמתי ונגעלתי ממה שראיתי במראה" // צילום: דודי ועקנין
אבל לפני שאנחנו מתחילים לדבר על כדורסל, נעימי מבקש לפתוח עם הדברים שמובאים בתחילת הכתבה ומוסיף סיפור מדהים על המקום שבו ישבנו. "ב־4 בפברואר 2004 קיבלנו צו פינוי לבית. זה היה ערב קשוח. אתה רואה את אמא שלך בוכה, את אבא שלך במצב נפשי לא טוב, ועורך הדין של בנק דיסקונט מגיע כדי לראות שאנחנו אכן מפנים. הוא לקח ממני את המפתחות, לאחר מכן לקח גם לאמא שלי. היא נעמדה בכניסה, שמה את היד על המזוזה, הצביעה עלי ואמרה לעו"ד: 'הבית הזה יהיה רק של הילד הזה', והלכה.
עורך הדין הזה עבר גיהינום במשך תשע שנים ולא הצליח למכור - עד שאני באתי וקניתי את הבית בחזרה. כשהגעתי לחתום, מי היה במשרדים של דיסקונט? אותו עורך דין. כשסיימנו לחתום, אמרתי לו 'אתה זוכר את המפתחות שלקחת לי? עכשיו תחזיר אותם'. אני אדם מאמין מאוד, ומי שלא רואה פה השגחה, אז אני לא יודע מה הוא כן רואה. אין שום סיכוי שלילד בן 18, שמרוויח 1,500 שקל בחודש, יחכה בית במשך תשע שנים עד שיהיה לו את הכסף לקנות אותו בחזרה. יש מישהו גדול מאיתנו שמכוון את הדברים מלמעלה".
***
בוא נתחיל מהסוף, למה החלטת לפרוש עכשיו?
"הסיבה העיקרית היא בריאותית. יש לי שתי פריצות דיסק בצוואר שאני מתמודד איתן כבר הרבה שנים, וזה הגיע למצב שאני מגיע הביתה ולא יכול להרים את הילדים שלי. כל עוד זה פגע לי בחיי היום־יום, אבל לא פגע לי באיכות עם הילדים - המשכתי. אבל בשנתיים-שלוש האחרונות זה הפך לבלתי נסבל.
"אבל זו לא הסיבה היחידה. יש גם את הצד המקצועי. כל חיי השקעתי כדי להיות שחקן מוביל, ואז אתה מגיע לגיל שצריך לפנות את הבמה ולתת לאחרים את המושכות, להוריד מעצמך ולהיות לא משמעותי. זה לא מתאים לי. אני לא רוצה שכשהילד שלי יראה משחקים של אבא שלו הוא ישאל אותי אם אני זה שיושב שם על הספסל עם המגבת. אני מאמין בלהיות על המגרש, עם הכדור ביד ולהיות זה שמקבל החלטות. ללכת הביתה בתחושת סיפוק שהאחריות עלי. זה אני, ואני לא יכול לברוח מזה. אני מסתכל מהצד על שחקנים בכירים בשלהי הקריירה, זה לא מתאים לי לעלות לכמה דקות פה ושם. ברוך השם, מבחינה כלכלית עשיתי השקעות יפות בנדל"ן, שנתנו לי את האפשרות לבחור, ואני עושה זאת בלב שלם. זה מרגיש כמו הזמן הנכון לתת לזה לנוח ולהמשיך הלאה".
אתה שלם עם ההחלטה?
"אם אתה מתעורר בבוקר, מסתכל במראה ורואה אדם מאושר, אז כנראה שזו החלטה טובה. לפניהראיון
הסתכלתי במראה והייתי מאושר, אז ההחלטה שקיבלתי נכונה. זה המדד".
נעימי גדל במחלקת הנוער של הפועל ירושלים והיה בסגל הקבוצה הבוגרת בעונת הזכייה ההיסטורית ביורוקאפ, אי־אז ב־2004. אחרי כמה שנים שבהן הסתובב בכמה קבוצות, חזר לבירה, הפך לשחקן מרכזי ואף קיבל את סרט הקפטן. בזמן הזה הוא גם שיחק בנבחרת ישראל, וב־2012 אף קיבל חוזה גדול בטריומף מוסקבה.
לדעת לפנות את הבמה או להיות אדם עצוב. נעימי
אחרי עונה מצוינת ברוסיה, נעימי חזר לארץ וחתם במכבי ת"א, אך כמו רבים אחרים - לא קיבל הזדמנות והסתובב בקבוצות בדרג נמוך יותר. הוא הגיע עד לליגה השנייה באיטליה, ובשנתיים האחרונות ללאומית.
אתה מרגיש שמיצית את הפוטנציאל שלך?
"כשמסתכלים על הקריירה שלי ורואים מאיפה היא התחילה, אז התשובה פשוטה - בהחלט כן. כספורטאי, אתה אף פעם לא רוצה להגיד שהגעת לתקרת הזכוכית שלך, אבל היום, כשאני מסתכל לאחור ורואה שבגיל 19 שיחקתי בראש העין מהלאומית, בגיל 20 המאמן לא ידע את השם שלי בגבעת שמואל, ובתוך שלוש שנים הפכתי לשחקן מוביל בירושלים ובנבחרת ובהמשך קיבלתי חוזה יפה ברוסיה - אז אני מבין שמיציתי את הפוטנציאל מהגוף הלא שרירי ולא אתלטי שלי".
***
מאז שהפך לשחקן בכיר בכדורסל הישראלי, ליוו את נעימי סטיגמות. אמרו שהוא שחצן, שהוא לא מסתדר עם מאמנים, ושחבריו לקבוצה לא מחבבים אותו. כשאני שואל אותו על זה, נראה שהוא התכונן לשאלה.
"זו מדינת ישראל, אין מה לעשות", הוא נאנח, "אם אין עליך סטיגמות, כנראה שמשהו לא טוב קרה לך. אבל גם את זה אני מקבל באהבה. לצערי לא קיים פה לשפוט לכף זכות. אתה יכול לעשות מאה דברים טובים, ואז משהו אחד פחות טוב ויזכרו לך רק אותו. אני מודה שחלק מהסטיגמות נוצרו בצדק. הייתי שחקן צעיר שלא ידע להתנהל. הפרסום, הכסף, הנבחרת והקפטן של ירושלים - כל זה קצת בלבל אותי. אמרתי או עשיתי דברים שאחר כך אתה לא מאמין על עצמך. טעיתי בדרך".
"עשו לי כבוד בירושלים, הסתובבתי כמו מלך"
נעימי לא חושש לדבר בכנות ובפתיחות על הטעויות שעשה כשחקן צעיר, אך האמונה וההתחזקות בדת גרמו לו לעשות שינוי. "בגיל 24 כבר הייתי הקפטן של ירושלים והרווחתי הרבה כסף. הייתי מפורסם מאוד בעיר, בכל מסעדה שהגעתי היו פותחים לי שולחן ולא נותנים לי לשלם. עשו לי כבוד. הסתובבתי בירושלים כמו מלך. גרתי בהולילנד, קמתי בבוקר וירושלים היתה פרושה לרגלי. היתה לי תחושת גאווה נוראית, שבהתחלה לא זיהיתי אותה. הייתי מתקשר למסעדות ואומר תפתחו לי שולחן, אני עוד מעט מגיע. הייתי מתקשר לבחורות ואומר להן מתי לבוא.
נעימי עם כתב ישראל היום יעקב מאיר. "כשהקמתי בית הגיע השקט לחיי" // צילום: דני מרון
"עד שיום אחד קמתי בבוקר ופשוט נגעלתי ממה שראיתי במראה. נגעלתי מהיחס שנתתי להוריי, נגעלתי מהיחס לחברים לקבוצה, נגעלתי מהיחס שלי לנשים, ואמרתי לעצמי שאני מפסיק לחיות בצורה הזו. אני משנה כיוון. ניגשתי לרב שלי (הרב אברהם דיין בשכונת רמת שרת; י"מ) וסיפרתי לו הכל. אמרתי לו שאני רוצה לשנות את אורח החיים שלי. פעם הייתי נכנס לחדר ומרגיש שאני ברמה אחרת משאר האנשים, וזה הגעיל אותי. היום אני מרגיש שאני שווה לכל אחד, לא משנה מי. כל בני האדם שווים. זה לקח זמן, והתהליך הושלם כשאשתי יעל, ובהמשך גם הילדים, נכנסו לחיי. כשהתחתנו והקמנו בית הגיע השקט לחיי".
***
בשנים האחרונות החל נעימי להתכונן לפרק ב' בחייו - עולם הנדל"ן והעסקים. את הכסף שהרוויח בקריירה השקיע ברכישת נכסים, וכיום שווי נכסיו מוערך בכ־30 מיליון שקל. בימים אלה הוא עובד על כמה פרויקטים, ולדבריו מקווה להצלחה לפחות כמו בקריירת הכדורסל. בעזרת השם כמובן.
אתה עדיין רואה כדורסל?
"רק אן.בי.אי. כדורסל ישראלי אני לא רואה. אתה רוצה להבין עד כמה? לא ידעתי מי הגיעה לפיינל פור ולא מי זכתה באליפות עד שבועיים אחרי הגמר, כשנפגשתי עם חברים שלי. אין לי בטלפון אפליקציות של ספורט".
למה?
"החלטתי להתנתק וזה עושה לי טוב. כששחקן מתבגר, יש לו מרדף תמידי לחזור להיות מה שהיה, וזה מרדף לא פשוט. המוח שלך רוצה לעשות דברים שעשית פעם, אבל הגוף כבר לא מגיב אותו דבר. אתה מנסה לעבור שחקן שתמיד עברת ופתאום אתה לא. אתה חולם להגיע לרגעים הגדולים ולמשחקים הגדולים ואתה פשוט לא מצליח. אף אחד לא מנצח במרדף הזה, אולי חוץ מקובי בראיינט. אם אתה לא מקבל את זה באהבה ומבין שזה הזמן לפנות את הבמה לצעירים - אתה יכול להיות אדם עצוב. יש לי הרבה חברים שנמצאים במקום הזה ושקועים בעצבות. אם אתה לא יושב עם עצמך ואומר 'בוא נקבל את זה ונסיים יפה', אתה בבעיה".
