ים של געגוע

 

תפוחי אדמה הם שהפגישו בינינו. זה היה לפני עשרים שנה, כשצילמתי כתבה לפורים על כל מיני מאכלים שאנשים לא מוכנים להכניס לפה, ומישהו סיפר שאהוד מנור שונא תפוחי אדמה. "הוא סלד מהם סלידה עמוקה", מבהירה ליבי, בתו האמצעית. "היה יכול להקיא מהם", מוסיפה אמא שלה, עפרה פוקס, אישה המעריכה בהירותם של פרטים.

ישבנו בבית הקפה של הבימה בשעה ההומה של שישי בצהריים וערגנו לקפה. "פעמיים הפוך בכוס זכוכית גבוהה, הרבה חלב אבל לא מוקצף, ואספרסו כפול אחד". כמה שירים שרנו, צחקנו ובכינו. כמה אהוד מנור עבר בינינו עד שהצלחנו לשתות. 

"כשהיה ילד, אמא שלו שלחה אותו למחסן להביא כמה תפוחי אדמה", הסבירה עפרה את הפוביה המשונה של הגבר שלה. "היה שם חשוך, והוא הכניס את היד לשק..." ועוד לפני שהשלימה את הסיפור הבנתי מה קרה שם ויכולתי להרגיש את האצבעות הקטנות מופתעות מתחושת הרקב, את הריח הכבד שלפת נחיריים מנומשים. ולרגע רצתי עם ילד קטן, מבועת, החוזר בידיים ריקות למטבח של אמא שלו. 

אמא רחל וינר טיפלה במשבר בדרך שנראתה לה הטובה ביותר. היא הושיבה את הילד והכריחה אותו, תכף ומייד, לאכול תפוחי אדמה, שתימחק הטראומה, "ואז זה כבר הפך לעניין לכל החיים", מסכמת עפרה, שידעה, במשך ארבעים שנות נישואים, לא לקרב אל האיש שלה צ'יפס או פירה.

על סיפור האהבה שלהם כבר נכתב לא פעם. שני בני 22 שנפגשו בניו יורק. היא רקדנית קלאסית ושחקנית שעלתה על הבמות בגיל 12, והגיעה עם אחותה לניו יורק ללמוד משחק, הוא ג'ינג'י בן הארץ שהגיע לעיר ללמוד תקשורת המונים והתפרנס כקופאי בסופר. חברה משותפת אמרה לו שיוכל למצוא אצל עפרה מיטה. הוא דפק על דלתה, אמר שבא לכמה ימים, ויותר לא עזב. 

"זו היתה אהבה היסטרית. שבוע אחרי זה הוא הציע לי נישואים. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני". ענתה לו: "מה פתאום, אני לא מתחתנת לפני גיל 30 ואני לא רוצה להביא ילדים לעולם האיום הזה". שלושה חודשים אחר כך באו בברית עולם במועדון "סברה". ההורים שלה, מינה ויהודה פוקס, מעצבת תלבושות ושחקן בקאמרי, חברו לאמא של אהוד, רחל וינר, ויחד עלו, בשיא הסטייל, על סיפונה של אוניית נוסעים מפוארת והפליגו למנהטן.

*   *   *

לא בחרתי לבוא לעולם, 

לא בחרתי בשמי הפרטי, 

לא בחרתי ממש כמו כולם 

באבי, אמי, במשפחתי. 

(מתוך "קשר משפחתי", אהוד מנור)

ב־12 באפריל 2005, הלילה שבו אהוד מנור נחטף מהחיים בגיל 64, הוא כתב שני שירי אהבה. אחרי כמה שעות העיר אותה, אמר שאין לו אוויר. התעקש שלא צריך רופא. עשר דקות אחרי זה, היא הזמינה אמבולנס. הוא עוד היה בחיים כשהם צילצלו בדלת, ואז אמר לה שהוא מתעלף. חמישים דקות ניסו לשכנע את הלב שלו שיחזור לנגן, ולא הצליחו. והיא צילצלה לילדים שיבואו להיפרד. הרי שלושתם גרים קרוב, אהוד הקפיד על כך, אפילו שהיא חשבה שצריך לתת להם להתרחק. 

"כשאבא נפטר הייתי בתחילת ההריון", מספרת ליבי בקולה הנחבא אל הכלים. "לא ידענו אם זה בן או בת, ולי היה חשוב להיפרד ממנו פיזית. ביקשנו מהאנשים שהחיו אותו לצאת מהחדר. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאם זה בן, אקרא לו אהוד".

רציתי להגיד לה שאני מקנאה בה על שזכתה להחזיק אותו בפעם האחרונה, שאני יודעת היטב את הכאב, את תחושת ההחמצה על שלא פגש שניים משלושת ילדיה. לקום ולחבק אותה כשדיברה על החלומות שבהם אבא מופיע אבל לא מוציא מילה, על הגעגוע הגדול לכף היד, לתחושת הביטחון שנסדקה. במקום זה שלחתי יד ללטף את הסוודר שלבשה, סריג יפהפה בכחול־ירוק שהיה שייך לאבא שלה, ושרתי לה בלב "אחותי הקטנה".

ליבי סיפרה על הבן שנולד לה, אהוד שלה, "גם הוא פילוסוף, רגיש, אומר שלום לכולם. כל כך דומה לאבא בהרבה דברים. יש לו גם רווח בשיניים. אולי זה עוד יעבור, אבל בינתיים הוא ישנו".

ואיך הוא חי עם השם הזה?

"מצד אחד הוא גאה בזה, כי אנשים אומרים - הנכד של אהוד מנור. מצד שני, ככל שהוא גדל מתחילות ההשוואות, והוא מבין מה זה אומר. לא יכולתי לנהוג אחרת, זה היה אינסטינקט. צורך. אני מניחה שהוא יעבור עם זה תהפוכות. כמו שאני הייתי מסובכת עם 'להיות בת של'. הסתובבתי במבוכה חיים שלמים עם השיר על 'ליבי'. עברתי עם זה תהליך שלם, עד שלחופה שלי נכנסתי עם השיר 'אחותי הקטנה', בביצוע של אבא ואמא".

מנור כתב הרבה מתוך חיי המשפחה שלו. הוא הקדיש שירים לשלושת הילדים, ואחר כך לנכדים. הכי הרבה קיבלה גלי, "אבל תמיד אמרו לי ששלי הכי הצליח", צוחקת ליבי. השירים האלה הם הבסיס לספר שיזמה הוצאת מודן ונקרא "אמא מבטיחה וסבתא מקיימת - שירי משפחה". כשהעיניים מטיילות בין השירים שהקדיש לבני משפחתו לבין השיר על ילדים טובים וילד רעים שנהנים יותר, או על הילד שרוצה להחליף את המשפחה שלו ובעצם את כל מה שהוא ומה ששלו, עולה כותב שלא מבקש לחנך. טווה מילים המתחברות לילד שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים, ועם האיורים של רעיה קרס, נולד איזה קסם מתוק.

שבוע אחר כך, באותו בית קפה, כששאלתי את דפנה (10), הבת של ליבי, אם היא אוהבת את השיר שסבא כתב לה, אמרה שמאוד. אחרי זה שרה לי אותו בקול צלול ומדויק, והקשבתי לה וראיתי איך עם המוסיקה נעלמת הביישנות מעיניים כחולות שקיבלה במתנה מאמא שלה. לפני כמה שבועות היא הופיעה עם סבתא באילת מול אלפי תלמידים, שרה את "בשנה הבאה" בלי לזייף פעם אחת, כמו שהיא מדייקת כשהיא שרה את המילים שסבא כתב לה במיוחד, מבקש, בשמה, שנקרא לה דפנה במלעיל ולא במלרע.

סבא נמצא בשירים שכתב. הם צצים ויצוצו מכל מקום - ברדיו, על הלוח בכיתה, בספרי הלימוד, בצלצול להפסקה. כמו דרישת שלום לכל שמונת הנכדים, אלה שהכיר ואלה שלא. הזיכרונות שייכים לסבתא עפרה, שמבלה עם הנכדים בלי סוף. לוקחת אותם לתיאטרון, לתערוכות, משמיעה מוסיקה, מלמדת אותם להבדיל בין סאונד של הופעה חיה לזה של אולפן, אבל, שלא כמו סבא שלהם, "שאהב גפילטע ומרק עוף", הם דווקא פרטנרים מצוינים למסעדות. סבתא עפרה היא פריקית של אוכל טוב, ואחרי הפגישה איתי תלך עם דפנה ועם עידו, הבן של גלי ובכור הנכדים, לאכול לובסטר וסרטנים, שהם אוהבים במיוחד.

עידו היה בן 7 כשסבא נפטר, והיום הוא כבר בן 15, ילד גבוה ויפה שכמו דפנה־במלעיל, גם הפנים שלו מקושטות בנמשים. גם שני האחים שלו, נמרוד ואורי, זכו לשירים, אבל הם היו קטנים כשסבא נפטר, לא זוכרים את הנשיקות והחיבוקים ואת איך שהיה מגיע אליהם בכל יום אחרי השידור ברדיו עם כיסים מלאים בסוכריות. והוא זוכר את השיר שסבא כתב לכבודו. 

מכל מיני ההנצחות, הבולים והמטבעות, חדרי החזרות והאולמות, הכי מרגש את עידו כשקוראים לרחובות ולבתי ספר על שם סבא שלו. בשביל סבתא, אולמות תיאטרון הם השיא. כמו האולם שקראו על שמו של מנור בבית צבי. "אנחנו לא צריכים להתאמץ בשביל שדברים יקרו. הפניות מגיעות אלינו כל הזמן. יש רצון גדול לזכור את אהוד".

הארץ מלאה בשמו של האיש, ורק בנימינה, אהובתו הנצחית, עדיין מתמהמהת. "יהיה, יהיה. הבטיחו לי", אומרת עפרה, לא ברור אם לי או לעצמה. "את צריכה לנסוע לקבר לראות מה הולך שם. מגיעים אוטובוסים שלמים, הם עושים סיורים בבנימינה בעקבות השירים שלו. עץ התות, נחל תנינים, אחי הצעיר יהודה. ואז הם עולים לקבר והם שמים אבנים. המוני אבנים, בלי להסתיר את המילים של 'אין לי ארץ אחרת' שחקוקות על המצבה".

כל ילדיו של מנור שותפים ביצירה שלו, גם עכשיו, שמונה שנים אחרי שהלך. ידי (39), עורך דין במקצועו, מנהל את העיזבון עם עפרה ומעלה איתה את המופע "ילדי הארץ", שהוא המשכו של המופע המשותף שלה עם אהוד. גלי (44), הבכורה, מרצה עליו ועל השירים שלו. וליבי (41), שלמדה תסריטאות, ממשיכה לכתוב כמו שעשתה שנים, כשעוד היה בין החיים. יחד הם תירגמו את "צוללת צהובה", כתבו את "העכבר שלא רצה להיות עכבר" ושישים פרקים של "בארני". 

עפרה: "עליה אהוד אמר שהיא עולה עליו בחריזה".

ליבי: "יש מה שנקרא חריזה שלמה, מלאה. למשל אוהב וכואב זה חרוז מלא. אוהבים ושלמים זה כבר פחות טוב. הם מתחרזים רק ב־'יִם'. זה לא נקרא שלם. אבא רצה את החריזה המושלמת, והכישרון שלו היה שהוא לא נאלץ להתפשר על האמירה. הוא היה יכול להגיד מה שרצה בחריזה מושלמת. זה בא לו באופן טבעי".

את לא הולכת לאיבוד בתוך השילוב עם היצירה של אבא? כתבתם יחד כשהיה בין החיים, ובעצם זה ממשיך.

ליבי: "בעבודה עם אבא היתה חלוקה שהשאירה לכל אחד המקום שלו. אבא כתב את השירים, אני את המחזה או התסריט. כמו במחזמר שאני עובדת עליו עכשיו, 'מי ראה את באני'. זה מחזמר שנולד מתוך שיר של אבא, שנולד ממקרה אמיתי. שמונה שירים חדשים שאף אחד עוד לא ראה מלבד מתי כספי, שהתבקש להלחין וחשב שהם מקסימים".

כספי הוא גם זה שהלחין את "מי ראה את באני", השיר שממנו נולד המחזמר, שליבי ועפרה כבר מזמן סיכמו ביניהן שיש לשנות את הסוף שלו כי "הוא עצוב מדי" ולא נאמן למה שקרה באמת באותו היום שבו אהוד, גלי, ליבי והכלבה באני באו לבית ההבראה בשיכון צהלה לבקר את עפרה ואת ידי, התינוק החדש שנולד. לכלבה נמאס לחכות בנימוס מחוץ לחדר היולדת, אז היא הלכה לחדר האוכל לחפש עניין ומשהו לנשנש. אהוד, שהיה כותב את הדברים מייד ובלי לחכות, עשה מזה שיר שתיאר את סערת הנפש שעברה על הילדים כשבאני נעלמה. הבעיה היא שמהשיר אי אפשר ללמוד על זה שבאני נמצאה בסופו של דבר. וילדים, שמתים על השיר, לוקחים את זה קשה. 

כמה ימים אחרי שנפגשנו קיבלתי מעפרה טלפון נרגש. בתוך ים השירים הגודשים את ארונות הבית היא מצאה שלושה בתים שאהוד כתב ושעל קיומם לא ידעה, והם מציעים סוף חדש לשיר על באני. סוף טוב, שבו באני חוזרת מלוכלכת, מעירה את אהוד בנביחות מחוץ לדלת. "שאלתי אותה במשך יומיים / היכן ולאן נעלמה / אך היא הסתכלה לי ישר בעיניים / ובסוף כמו תמיד נרדמה".

*   *   *

"אחותי הקטנה 

היא כמעט בת שנה, 

קיבלתי אותה מהוריי מתנה. 

אחותי הקטנה 

כל היום ישנה, 

אני מדברת והיא לא עונה.

(מתוך "אחותי הקטנה", אהוד מנור)

אהוד מנור נולד בבנימינה ב־13 ביולי 1941 לישראל ורחל וינר, עולים חדשים מרוסיה שהקימו במושבה עסק לאבני בניין. סמוך לבר המצווה שלחו אותו למשפחה אומנת בחיפה, כי היה להם ברור שמהילד הזה, ששרוף על אלביס פרסלי ועל קליף ריצ'ארד, לא ייצא חקלאי. לפחות שילמד בריאלי, בית ספר משובח. ב"אין לי ארץ אחרת", ספר שירים וביוגרפיה בהוצאת די־נור והקיבוץ המאוחד, כתב מנור על הבית הקטן בבנימינה, על החדר שבו ישן עם אחיו הבכור זאב ועם האח הצעיר, יהודה. איך בלילה היה שומע את הקולות העולים מחדר ההורים. תחילה את מעשה האהבה, ואחרי זה קולות משונים שלא הצליח לפענח. בסוף התבאר לו שאביו, חילוני גמור, נושא בכל לילה תפילה לשלום המשפחה שנשארה באירופה.

הוא תיאר איך היה נוסע עם ההורים למחנות העולים, שם הם היו עוברים מאוהל לאוהל לחפש את קרובי המשפחה האבודים. "הנסיעות בחזרה הביתה לבנימינה היו בדרך כלל דוממות ודומעות".

כשהיה בן 14 נפטר אביו, ישראל, ממחלת לב. במלחמת ההתשה אבד אחיו הצעיר יהודה, גם אמו הסתלקה מן העולם בגיל צעיר, וכשהוא ועפרה היו בהופעות במקסיקו, הגיע הטלפון שבישר על ההתאבדות של זאביק, אחיו הבכור, בבנימינה. "הסיפור של משפחת וינר הוא טרגדיה איומה. עצב איום", היא אומרת, וכמו נחמה מגיע סוף סוף קפה עם הרבה חלב, אבל בלי קצף. וכשאני שואלת אותן אם הפצעים האלה הם שהפכו את אהוד למשפחתי כל כך, עפרה מצטטת את יוסי בנאי שאמר פעם שאדם משאיר אחריו הרבה צלקות בעולם. שגם ילדים הם סוג של צלקת.

ליבי: "אם זה היה תלוי בו, היינו לפחות שישה".

עפרה: "המשפחה היתה דת בשבילו. הדבר הכי חשוב. זה היה משהו לא נורמלי. כשגלי ילדה הוא נכנס לחדר הלידה, עמד לצידה. היה גאה בזה שהצלחנו לפתח דיאלוג ותחומי עניין משותפים עם הילדים שלנו. זה משהו שלא היה לו עם הוריו. הם היו עולם אחר, מושבניקים. על מה היה לו לדבר עם אמא שלו? עם הילדים היה לו על מה. היינו הולכים יחד לתערוכות ולהצגות. הילדים היו חלק משולחן האוכל שסביבו ישבו יוצרים, אמנים, אנשים חושבים. הם היו קטנים כשראו את יהודי מנוחין או את פיטר ג'יימס".

ואני הייתי בטוחה שהייתם זוג חננות.

ליבי: "הם ממש לא היו חננות. אבא לקח אותי להופעה של פרינס וקנינו שם כרטיס מהספסרים, כי היה לנו רק אחד. היו המון חוויות, שבדרך כלל אתה לא עובר עם ההורים". 

עפרה: "הוא לקח אותה לכל המופעים, כי אני סובלת מקלסטרופוביה. לא מסתדרת עם קהל גדול ולא עם מעליות. אני לקחתי אותם לתיאטרון. כל זמר, כל הצגה ראינו".

הוא הכיר את בני הזוג של שלושתכם?

ליבי: "בטח. הזוגיות היתה חשובה לו. הוא גידל אותנו לזה, והוא היה מאושר שמצאנו אותה".

על הזוגיות שלו הודה כל ימיו. אמר שעפרה היא הדבר הכי טוב בחיים שלו. בשיר אישי שכתב ליום ההולדת ה־60 שלה, שאחרי תחינות עפרה הסכימה לצלול לארון ולדוג אותו בשבילי, הוא כתב: "כמו אחות רחמנייה היא מטפלת בי / והיא נמצאת בכל שנייה עמוק בתוך ליבי / כמו גלגל של הצלה / בחורף ובסתיו".

"היה בינינו קשר מיוחד", אומרת עפרה. "יוצא דופן. חיבור מוחלט. קשר של חברות, של יצירה משותפת, הכל עשינו יחד. זו היתה ממש קירבה גדולה מאוד. משהו שרק הילדים ומי שקרוב יודע".

מי זה שקרוב?

"היינו קבוצה של שמונה. נירה וירון לונדון, גדעון ונעמי סמט, שהיתה החוט המקשר, יוסי ודורית שריד, ואנחנו. מכולם, אני בקשר עם דורית ויוסי. והיו גם החבר'ה מהצד שלי. מתוכם את בטח מכירה את צדי צרפתי".

ב־1998 קיבל מנור את פרס ישראל. עפרה מספרת איך היה מבסוט מזה שהוא חלק מרשימה של שמאלנים, כמוהו, שזכו בפרס באותה שנה: עמוס עוז, יפה ירקוני, דליה רביקוביץ ויוסי בנאי. "הוא הרגיש שם נוח". 

את כל שִפעת העיזבון מנהלת משפחת מנור בעצמה. במדינה שבה חוקי זכויות יוצרים הם עסק פרוץ, ולגופים, גם המכובדים שבהם, אין שום בעיה להעלות מופעים לזכרו של אדם או להוריד תמונות וחומרים מהאינטרנט בלי לבקש רשות - עפרה וילדיה השכילו לשים לזה סוף מייד בהתחלה.

"מאז שאהוד נפטר, ידי התמחה בזכויות יוצרים. עשה בזה תואר שני בארה"ב. אם לא היה לי אותו, היה קשה יותר. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה. לעמוד מול אנשים שלא רוצים לשלם או ליצור חוזים חדשים זה לא פשוט. מעולם לא עבדנו עם אמרגן או סוכן. תמיד ניהלנו את העניינים לבד, גם כשאהוד היה בחיים. גם הוא בהחלט ידע לנהל".

היה לו גם צד ג'ינג'י?

"אלא מה. לפעמים היה צורח ורץ אחרינו בבית. כשהוא היה מעוצבן על איזה אמן, הוא היה מוציא את זה עלי לפני האמן. הוא כעס עליו, והיה מוציא את זה עלי. רצה להיות טוב ונחמד לכולם".

כל מי שרצה שיר קיבל ממנו?

"כן, הוא היה נורא פשרן. זהו הוציא אותי מדעתי".

היו מקרים שאמרתם לו, "אהוד, אתה באמת רוצה שהמילים שלך יישבו בפה של זמר או זמרת נוראיים כל כך?"

עפרה: "אני עשיתי את זה, אבל זה לא עזר. מה שכן עזר זה כשהתעקשתי שייתן למישהו מסוים. אם היה מישהו שאהבתי מאוד, הוא התחשב בזה מאוד. אני רציתי מאוד שייתן שיר שלו לשרית חדד, והוא השתגע על המוסיקה של שמעון בוסקילה, והצירוף הזה עבד יפה מאוד. 'הייתי בגן עדן' הוא שיר משגע".

תזכירי לי, איך זה הולך?

"לא כדאי, ליבי שומעת את זה ומייד מתחילה לבכות".

נו, תשירי קצת. היא לא תבכה.

"לא נותר דבר מלבד הגעגוע", שרה פוקס בקולה העמוק שאהוד כל כך אהב והיא עצמה קצת פחות, ומייד עולות הדמעות, וברגע שפוקס רואה את בתה, גם הצער שלה מבקש לצאת ועיני התכלת שלה מאדימות.

הוא כתב הרבה טקסטים לזמרים מזרחיים. הוא באמת אהב את המוסיקה הזאת, או שזה בגלל הרצון להגיע לכלל ישראל?

"אהוד היה פתוח בטעם שלו. משוגע על מוסיקה מזרחית. בטח על שרית חדד, שהיא זמרת ענקית. כשהיה נער, הפוסטרים של שושנה דמארי מילאו לו את החדר. הוא היה מאוהב בה. אהבה פיזית ממש. כשגדל וכתב לה, נוצר ביניהם קשר חזק. כשאהוד מת, שושנה לא יצאה מהבית חודש ימים".

*   *   *

זו ילדותי השנייה, 

מה שתיתני לי אקח. 

זו ילדותי השנייה, 

איתך.

(מתוך "ילדותי השנייה", אהוד מנור)

 

כל ימיהם היו יחד. אירוויזיונים וטקסי אוסקר, משחקי טניס וסרטים. או שיצאו, או שצפו בהם יחד, מכורבלים על מזרן אחד, שלא ביקש להתפצל ארבעים שנה. חלקו ביניהם דעות, ידעו לצחוק יחד ולריב, בעיקר בעניינים שנוגעים למי יודע לשחק ומי פחות.

כשאני שואלת את עפרה על הבחירה שעשתה, על הנקודה שבה הפכה מכוכבת הבית לזו שדואגת לטיפוח הקריירה של אהוד, היא מבקשת להבהיר שהיא לא מאשימה איש. זו היתה ההחלטה שלה. "אני מניחה שאם היה לי קול גדול, אם הייתי מהזמרות הגדולות, אולי הייתי נלחמת יותר. אבל העשייה שלי, הקול הנמוך הזה, הוא משהו שאולי היה תופס איזו נישה, לא יותר".

את היית בקדמת הבמה, את הכנסת אותו לעניינים, הוא כתב רק לך, ופתאום שמעת את השירים שלו יוצאים בקולות של אחרים. זה לא נורא קשה?

"לא. אהוד הצליח להתקדם ברמות, והיה ברור שאי אפשר לעצור את זה. היה ברור שמדובר בכישרון גדול, ואני לא עומדת בפני כישרון. הקושי שלי נמצא במקום אחר. בוויתור אחר שעשיתי".

על מה את מדברת?

"ב־79' נסענו עם הילדים לחיות בלונדון, שם אהוד עשה את הדוקטורט שלו ואני למדתי בימוי קולנוע. כשחזרתי עבדתי בערוץ הראשון כבמאית דוקומנטרית, עד שפוטרתי במסגרת קיצוצים. עשיתי שם סרטים שאני גאה בהם. בחיי שהייתי טובה בזה. אחד הסיפורים שצילמתי היה על ילדה מתופפת, שגיליתי אצל אהרל'ה קמינסקי. זו היתה יעל כהן, המתופפת של 'המכשפות'. הבימוי הוא ההחמצה הגדולה של חיי".

ליבי: "אולי בגלל שאני פה, לאמא לא כל כך נעים להגיד שחלק גדול מהוויתור שעשתה זה בגלל הילדים". 

עפרה: "אמרתי כבר שאני לא אוהבת להאשים אף אחד. זה כולל את הילדים".

בספר "אין לי ארץ אחרת" כתב אהוד: "אחרי שנולדו הילדים היא החלה, ביוזמתה, למגינת ליבי, להינתק בהדרגה מעולם הבמה ולהקדיש את כל זמנה לילדים ולי. שנים ארוכות חשתי אשמה נוראה בשל כך. אבל עפרה לא התנתקה לגמרי. אני יכול להעיד בביטחון שלא הייתי כותב ומתרגם אלמלא עפרה. היא הגורם התומך, המשלים, המבקר לאורך כל השנים".

עפרה: "בגלל רגשות האשם הוא דחף אותי שנעשה יחד דיסק, 'שפה משותפת'. אחרי זה יצאנו למופעים. אני שרתי, ואהוד דיבר". 

ליבי: "הוא היה מדבר אליה המון על הבמה. אומר כמה אמא תרמה לקריירה שלו. זה היה מקסים. מופע מרגש מאוד".

עפרה: "הוא ידע להעריך וידע להגיד את זה. אחרים מפרגנים פחות". 

היה בו גם צד של פרימדונה?

עפרה: "ממש לא. היו לו שתי מעלות, שהן הגדולות ביותר: הוא היה צנוע, והוא היה משכיל בצורה יוצאת דופן. הוא ידע המון, אבל מעולם לא נתן למי שמולו להרגיש שהוא יודע טוב ממנו. הוא באמת בא לכל אחד בגובה העיניים".

ליבי: "הכל הוא היה יודע. בכל תחום. בספרות, במחזאות, בטניס. זה איננו. חסר לי לשאול אותו. תמיד היתה לו תשובה".

עפרה: "הוא היה כותב למישהו שיר, וההוא היה אומר לו: 'איזה יופי', אז הוא היה אומר: 'מה, באמת?' הוא אף פעם לא הרגיש את עצמו. התחיל כל יום מחדש".

יותר מאלף שירים כתב מנור. שירים שבהם צוחקות העיניים של ילדיו ושירים שבהם משתקפות עיני הצער, עיניו של נער צעיר - יהודה, שהכאב על מותו הוליד את "נחל תנינים", את "בן יפה נולד", וכעבור עשרים שנה גם שיר מחאה שנקרא "אין לי ארץ אחרת". הבטיח ש"בשנה הבאה נשב על המרפסת", סיפר את "אגדה יפנית" או את "הבלדה לשוטר", כתב את "ארץ טרופית" ואת "נשמה צוענית" של ירדנה ארזי, תירגם את "שיער", את "קברט", את "חתולה על גג פח לוהט", את שייקספיר ואת מולייר. והיה מומחה גדול לשירי אירוויזיון - "אי שם" ו"אמור שלום" ו"אבניבי" ו"חי" ו"הלוואי", כולם על שמו.

כשאני שואלת את ליבי אם היא חושבת שאבא שלה פיצח את הנוסחה לכתיבת שלאגרים, היא אומרת שאין דבר כזה. שאף פעם אין לדעת איזה שיר יהפוך להצלחה ואיזה לא.

והיו גם שירי אהבה של גבר לאישה, שירים לעפרה. "ברית עולם" הוא כתב לה, גלגל בתוך גלגל באופני הזמן שלה־שלו. "אהוד היה רומנטי מאוד, הרבה שירים הוא כתב לי", אומרת עפרה, ומין אנחה מתיישבת בקולה.

ליבי: "בשיר 'לא דיברנו עוד על אהבה' יש משפט שלאמא קשה מאוד איתו. זהו בעצם שיר שמעביר את שניהם על פני תקופות החיים ומגיע גם ל'לא דיברנו עוד על הזיקנה, ולא תיארנו את חינה'". 

עפרה: "היה הרבה מאוד בינינו, אבל הזיקנה זה משהו שלא הגענו אליו. זו תחושת החמצה. זה כואב".

ואז, כמו ביקשה לברוח מכוויית המילים, המשיכה: "הוא חי בשביל הכתיבה, ואני אומרת לך שעוד לא גילו את אהוד. עוד לא יודעים את כל שיריו ואת מה שיש בהם".

היא מעולם לא שיקרה לו, גם כשחשבה שמשהו לא מספיק טוב. לא חסכה ממנו מילים. כדרכם של הקרובים באנשים, היתה אומרת הכל. רק את שלוש המילים המפורשות, הפשוטות, לא אמרה לו מעולם.

עפרה: "זה נורא. אני לא יכולה להוציא את המשפט הזה מהפה. זה לא משנה בעיניי, דיבורים זה לא בשבילי. כל המליצות האלה. האהבה נמצאת במעשים, לא בדיבורים".

לילדים אמרת?

"איתם כבר הייתי יותר טובה. עם הנכדים אני ממש מצוינת". 

hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו