"קראת את 'בעל זבוב', נכון?״, שואלת אותי מור אסאל, ״אז זה מה שקורה כששמים בקצה הקיבוץ את שכונת בני הנוער ומעבר לכביש את שכונת המתנדבים מחו״ל: 80 בני נוער, בלי אף מבוגר שמשגיח״.
ברומן הראשון שלה, ״איך ללטף קיפוד״, שראה אור לאחרונה, עוסקת אסאל בצלקות של מי שהתבגרה בקיבוץ, בדברים שהתחוללו שם מתחת לאפם של המבוגרים. יותר מכך, הספר עוסק באופן שבו הלינה המשותפת, בית הילדים והתחושה שאין לך בית בטוח שיקבל אותך תמיד בזרועות פתוחות - מעצבת ״קיפודים״, אנשים שמתקשים להתמודד עם רגשות או ליצור אינטימיות. אלו אנשים יצרניים, מועילים, אבל כאלה החיים בהדחקה מתמדת.
אסאל, בת 51, היא עיתונאית לשעבר ב״לאשה״, מחברת ספרי הדרכה להורים, יועצת ומטפלת בנושאים של התפתחות אישית. היא גדלה בקיבוץ כברי ומתגוררת במצפה הילה עם בעלה, דרור, ושלושת ילדיהם. לפני חמש שנים היא חלתה בסרטן שד, והטלטלה ניערה אותה מן השגרה, מהניסיון לתמרן בין אינספור מטלות ולהצטיין בכולן, וגם מהנטייה הטבעית כל כך להתקרבן ולקטר.
״במקום לרוץ, עצרתי והתחלתי ליהנות״, היא אומרת. אחד הדברים שנולדו כשעצרה - היה הרומן שהחלה לכתוב וזנחה כמה פעמים בעבר. ״את הרומן הראשון שלי התחלתי לכתוב בגיל 11, 31 עמודים על נערה שמאוהבת בשני בנים - לאחד קראו רוד ולשני סטיוארט. בגיל 20 ניסיתי שוב, כתבתי על בחורה שסוחבת פוסט טראומה, וכל יום הייתי מקריאה לשכנים שגרו מתחתינו פרק, וברגע שעברנו דירה ולא היה לי קהל, איבדתי עניין. בגיל 40 ניסיתי שוב, וכתבתי על אישה שבורחת מהבית... בסוף עברו שנים, והכל התחבר לרומן הזה״.
לא מצליחה סדרתית
גיבורת ״איך ללטף קיפוד״ היא נוגה, קיבוצניקית לשעבר, בת 46, אמנית קרמיקה, ששגרת יומה כוללת לא מעט ניסיונות לרצות את הסובבים אותה ובכלל זה את בעלה ושני ילדיה. היא חיה בבית מרווח, בעלה דואג להחליף לה את המכונית מדי שנתיים, והיא מזכירה לעצמה להודות על הנוף הגלילי שנשקף מחלונה.
מחוז ילדות. קיבוץ כברי // צילום: מישל דוט קום
כשיום אחד נדמה לה שהיא מבחינה מרחוק בחבר הראשון שלה, אוהד, היא נזרקת למערבולת של זיכרונות שלאורם תמונת החיים המושלמים שלה הולכת ונסדקת. הזיכרונות הללו כוללים שברונות לב של ילדות, הורים מרוחקים שהתגרשו, שירות צבאי שחרץ חריצים נוספים על הלב ותקיפה מינית שהיא לא העזה להודות שהיתה, אבל כתוצאה ממנה היא סובלת כבר שנים רבות מהתקפי חרדה. נוגה נאלצת להתמודד עם המפלצות שכלאה כל השנים במקום בלתי נגיש בתוכה, ולחפש דרכים לשנות את מציאות חייה.
אסאל, לדבריה, שאבה חלקים גדולים מהסיפור מתוך חייה שלה: את הקושי הגדול להתקרב ולהיחשף גם בפני אנשים שאיתם את חולקת את חייך; את הבועה הפנימית המסוגרת שנוצרת כדי להתמודד עם ההיעדר המוחלט של הפרטיות בקיבוץ; את התחושה הבלתי פוסקת שאת לא מספיק טובה - את כל אלה היא מכירה היטב. הבחירה בגיבורה שצעירה ממנה בכמה שנים היתה בעיניה קריטית, ״כי בגילי, אחרי גיל 50, את כבר מפויסת. שנות ה־40 הן שנים סוערות אצל נשים, כמו גיל התבגרות שני, גיל שבו יש נשים שנפטרות מהאגו, ופתאום יש להן כוח וחוכמה לעשות דברים שהן לא עשו קודם ולפרוח״.
נוגה לא מעזה כל השנים לשאול את עצמה מה היא רוצה, ונדמה שזה לא בגלל אגו ואפילו לא בגלל הטראומה שעברה עליה, אלא כי היא עסוקה בלעשות את מה שצריך, את מה שמצפים ממנה.
״זה משהו מאוד קיבוצניקי. הצורך להיות בסדר, מועילה... ככה גדלנו. הצורך הזה מאוד משמעותי, בעיקר אצל אישה שמגיל צעיר מאוד לא מצליחה למצוא את עצמה ולהביא תועלת לעולם. היא לא מצליחה בעבודה, בלימודים, בהורות. זה קושי שאני מכירה היטב. כשחליתי, אחד הקשיים הכי גדולים שלי היה שאני לא מועילה, שאני כמעט לא עובדת, לא מבשלת, מגיעה הביתה מההקרנות ומתפרקת. בספר, לא רק נוגה היא כזאת, אלא גם בעלה, ברק. הם עסוקים כל הזמן בלנסות לשמח ולרצות את האחר, אבל לא שואלים את עצמם מה ישמח אותם, וזה בסופו של דבר שוחק לגמרי את מערכת היחסים שלהם. אני חושבת שזה קורה להרבה מאוד זוגות״.
הכל זה יחסים
את כותבת על נושאים לא פשוטים – על החמצות, על התסכול שבאימהוּת, על חוסר הקשבה בזוגיות, על מין כפוי אפילו בתוך נישואים – אבל מציגה הכל מאוד בעדינות. בפרקים הראשונים היתה לי אפילו אשליה שאני בתוך רומן רומנטי.
״כל הדמויות בסיפור מנומסות ומאופקות, חוץ מצליל, הבת המתבגרת של נוגה, שיודעת לפתוח את הפה ולדבר. היא, להבדיל מהאחרים, גדלה בבית רגיל, עם משפחה, במקום בטוח. עם הורים שרואים מתי היא הולכת לישון, איזה ריח יש לה כשהיא הולכת לישון, שמתעניינים אם היא שתתה או עישנה, עם מי היא מסתובבת, מה היא אומרת. היא יודעת שיכילו אותך גם אם לא תהיי במיטבך, היא זאת שאומרת לאמא שלה ולסבתא שלה ׳אולי די עם הסודות האלה?׳
״את יודעת, תמיד צחקו על זה שבהלוויות בקיבוצים אף אחד לא בוכה. משמיעים מוזיקה קלאסית, אבל אסור לבכות. יש משהו באופן שבו אני, וגם נוגה, גדלנו, שמגביל את הביטוי הרגשי, שמייצר חוסר אונים מול תוקפנות״.
ואין דרך לשנות את צורת החשיבה הזו? נוגה חיה כל חייה כאילו לרצונות שלה אין משמעות.
״כמו נשים רבות שעברו טראומה קשה, אלימות מינית, גם היא מאשימה את עצמה. היא בת 20, גיל שבו עדיין יש נטייה לראות דברים בשחור ולבן, ומבחינתה היא שתתה, היא עישנה, אז איש לא יאמין לה שזה לא קרה לה מרצונה. אין לה בסביבה מי שיגיד לה שהיא הקורבן. יש לה דימוי עצמי של זו שבגדה, לכלכה, קלקלה, טינפה - ולכן היא בטוחה שהיא מקולקלת, שאין לה מה לתת ולכן גם לא מגיע לה כלום. זו תחושה של הרבה נשים שעברו תקיפה מינית, ואם הטראומה לא מטופלת, קשה מאוד לשנות את זה״.
את ״איך ללטף קיפוד״ אסאל הוציאה בהוצאה עצמית והיא גם מוכרת אותו ישירות, בעצמה, אחרי שהבינה, מתשובותיהן של הוצאות ספרים, שהן אינן מוציאות כעת לאור ספרי ביכורים. "לא היתה לי סבלנות לחכות. הוצאתי את הספר בזמן שלי, בעצמי".
לדעתך בסיפורים הבאים תצאי מהקיבוץ?
״זו שאלה טובה. התחלתי לכתוב עוד משהו על קיבוצניקים, אבל זה שעמם אותי. אני אמשיך לכתוב על יחסים בין הורים לילדים ובין גברים לנשים, כי זה מה שמעניין אותי יותר מהכל״.
