כפל וכשל בלשון / איתן נצ'ין
״ומאיפה הגעת?" שאל הפקיד בביקורת הדרכונים בשדה התעופה "ליברטי" שבניוארק. "ישראל", אמרתי, רגע לפני שקלטתי שעניתי בהגייה ישראלית. "יזזזראל, סורי", הדגשתי את ה־s החדה כתער. ״ולאן אתה הולך?״ ״הביתה. אני גר פה״, עניתי במבטא הכי אמריקני שלי.
במונית מ"ליברטי" דיברתי בספרדית קלוקלת עם הנהג, במקור מהונדורס, והתעדכנתי במצב הקורונה, בסיכוייו של ג׳ו ביידן להיבחר לנשיא, וכמובן, בפקקים המטורפים בעיר.
הגעתי הביתה. החברה שלי פתחה את הדלת. אכלנו ארוחת צהריים ויצאנו לשוטט בוויליאמסבורג ההומה גם בימי קורונה. בין קפה לארוחת ערב במסעדה שנפרשׂה במקום מגרש חניה - המציאות החדשה בניו יורק - דיברנו ודיברנו. בעברית, כמובן. היא ישראלית, אף שגרה בברלין ארבע שנים לפני שבאה לאמריקה לעשות דוקטורט, בספרות גרמנית.
בלילה, כשחזרתי הביתה מותש, התיישבתי להכניס תיקונים בכתבה שלי על המחאות בישראל, למגזין פוליטי אמריקני. העורך סימן הערות על תוכן ודקדוק. ושמתי לב, לא בפעם הראשונה, שחלק מהשגיאות מקורן בהעתקת התחביר העברי לאנגלית או באיות באנגלית בריטית במקום באנגלית אמריקנית - זכר לארבע השנים שחייתי בלונדון. יותר מזה, כשאני מקבל הערות מעורך יומני הקורונה, חלק מהשגיאות מקורן בהעתקת התחביר האנגלי לעברית. כשל הלשון ככפל הלשון.
לא משנה כמה שנים אני כותב באנגלית וכמה מאמץ אשקיע בהעשרת אוצר המילים ובלימוד ביטויים - העברית תמיד מציצה בראשה השֵמי מהדף. והעברית הזאת, שרק לאחרונה חזרתי לכתוב בה, מחוררת באנגליזמים מצויים, כמו ״לקחת תמונה״. שנים שלא חייתי בעברית.
כשעזבתי את ישראל, החלטתי לנטוש את שפת האם שלי - אף ששפת האם של אמי אינה עברית - ולהתמסר לאוקיינוס השפה האנגלית. אבל העברית תמיד היתה שם: בוויכוחים פוליטיים עם חברים, בעותק מאובק של ״שכול וכישלון״ שמצאתי בחנות יד שנייה בלונדון, בזוגיות דוברת עברית, ולאחרונה, עם המגיפה, על דפי עיתון ישראלי.
כשעזבתי, חשבתי לתומי ששפה זקוקה למחויבות, שלא נכון להחזיק בשתי מאהבות לשוניות. אלא שהמעבר לארץ אחרת אינו דומה למעבר לשפה אחרת: זה לא מעבר חד־כיווני, כמו לכתוב מימין לשמאל או משמאל לימין. היד הכותבת - אצלי, השמאלית - גוררת אחריה כתמי דיו שמנקדים דף, עקבות לשפה שאינה בת־שכחה, שמסרבת לגווע.
ככל שחולף הזמן, אני מבין שהכתיבה אינה מחייבת התמסרות לשפה יחידה, אלא כניעה לקיום: אני חי בין שפות. ההזדמנות מבצבצת מתוך כתמי הדיו. כמו מבחן רורשאך, המוח והנפש יוצרים יקום שבנוי מכל הקונסטלציות הלשוניות והרגשיות שצברתי - וששכחתי. השלמתי את התיקונים. החברה שלי כבר ישנה. אחרי כמעט 24 שעות בדרכים, נפלתי שדוד על המיטה ונרדמתי. מאיזו שפה היו קרוצים החלומות שלי - איני זוכר.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
לכתוב כדי לשרוד / מירנק פונק
ברלין, יום שני, 17.8.2020, 8:52 בבוקר
לפני שלושה ימים נסעתי עם אלכסנדר איסקין, אחד האמנים היהודים החשובים ביותר בגרמניה, לחבר משותף שלנו, הצלם בנימין רייך. בנימין הוא במקור מבני ברק, שבה נולד למשפחת חסידים. זה כמה שנים הוא חי בברלין עם בן הזוג שלו, נתנאל. שתינו יין אדום, אכלנו כרובית מטוגנת עם טחינה ודיברנו הרבה על סקס.
אבל דיברנו גם על פחד וחרדה. על אותן תמונות שמתגנבות בעורמה לתוך המוחות שלנו ומעוררות אצלנו בהלה. נתנאל רדוף דרך קבע חזיונות ייסורים ועינויים, ואילו אלכסנדר סיפר על הפחד לאבד בתחילה את הצבע הכחול, אחר כך את הצבע הוורוד ולבסוף את היד שלו. על כך הוסיף ואמר, שאם לא יוכל יותר לצייר, הוא ישתגע.
חשבתי על הפחדים והחרדות שלי. על זה שכבר מתחילת השנה הנוכחית פוקדים אותי התקפי חרדה, המוסבים על מותי שלי או על המוות של הבת שלי. תמיד זה אותו הסרט שרץ לי בראש. הטלפון שלי מצלצל, אני עונה, ואז אדם זר לי לחלוטין מדווח לי על מותו. מייד לאחר מכן אני פותחת את החלון וקופצת מהקומה הרביעית.
לא סיפרתי על זה לאף אחד סביב השולחן שלנו. מי כבר רוצה לשמוע על כל כך הרבה טירוף. במקום זה הסכמתי עם אלכסנדר. אני גם כן אשתגע, הוספתי ואמרתי, אם אני לא אוכל יותר לכתוב. ולא יעברו אפילו שישה חודשים עד שיהיו חייבים לאשפז אותי. וקרוב לוודאי שבגלל הפרעה נפשית חמורה. הוא ליטף לי את אחורי הראש.
בדרך חזרה הביתה גלגלתי בראשי מחשבות על מה שקרה בחודשים האחרונים. על זה שב־15 במארס קיבלתי הודעת אימייל באנגלית, שנפתחה במילים הבאות: "Dear Mirna, I hope Etta and you are both well and safe". במייל הזה, ח"א הציע לי, בשמו ובשם העורך ע"ל, לכתוב ל"ישראל היום" טור שבועי, יומן שבו אתאר ואחלוק עם הקוראים את הניסיון והחוויות שלי במה שנוגע למשבר מגיפת הקורונה. ח' ואני הכרנו בדיוק שנתיים לפני כן בניו יורק. מכר משותף הפגיש בינינו, כי ח' ידוע כמתרגם של טקסטים גרמניים ואני כתבתי בגרמנית רומן, שהמשפחה שלי בישראל אמנם שמעה עליו הרבה, אבל עדיין לא קראה אותו.
הסכמתי להצעה. עד עכשיו הופיעו 23 טורים. כולל זה הנוכחי. בדרך כלל כתבתי את פרקי היומן האלה ביום שני בין השעה 8 ל־9 בבוקר. רק במקרים מעטים הם עדיין לא היו מוכנים גם ביום שלישי, מה שהביא לידי כך שקיבלתי מח' הודעות מתוחות, עם השאלה: נו, איפה הטקסט? כי ח' הוא שתרגם את כולם. את כל 23 הטורים. אולי הם אפילו יצאו בעברית יותר טוב מאשר במקור. אני ככל הנראה לא אדע לעולם אם זה ככה.
התקווה שמתישהו אני אוכל לדבר בעברית ואולי גם לכתוב בעברית, התקווה הזאת נכזבה מזמן לנוכח המציאות. כשאנשים שואלים אותי, "איך העברית שלך?", אני תמיד עונה רק, בעברית: "אני רוצה וודקה רד בול, בבקשה". אני חושבת שאת המשפט הזה גם ח' שמע אז, בבית הקפה הקטן בווילג'.
23 הטורים האלה, פרקי היומן, בדיוק כמו כל טקסט אחר שאני כותבת, עזרו לי לא לאבד את שפיותי. הם סיפקו את האפשרות ודאגו לכך שבמשך חודשים, בזמן של מצב חירום כולל, יכולתי להסתכל על האירועים במידה מספקת של סבלנות לעמימות, להסתכל באופן רפלקטיבי ורגוע על מה שקורה. שלא צידדתי באופן חד־משמעי בשום צד, שלא הייתי טרף לאמונות שווא ולהזיות ונהפכתי לשליחה שוטה או לנציגה של איזושהי אמת מדומיינת, ושלא נתתי לאף אחד להרגיע אותי ולהרדים אותי - לאף אחד שטוען הבלים ושטויות שכאלה.
תרגם מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על היציאה / גלית דהן קרליבך
תכף נגמר פרויקט יומני הקורונה, ואני נאחזת בו מאוד. הכתיבה היומנית הקבועה גורמת לי להיחשף לשכבות זיכרון שכבר מזמן שכחתי, כמו, למשל, זכר אימת השכונות: קריית משה שבמערב ירושלים.
בחודשים האחרונים חיפשתי לשווא ספר עיון פסיכולוגי, ולבסוף, רגע לפני שנכנעתי לפיתוי לקרוא את המקור בשפה האנגלית, חבר טוב־לב אמר שיש לו הספר ושהוא מוכן להשאיל לי אותו. הבעיה היחידה: הוא גר בשכונת קריית משה. בקריית משה התחיל הקשר שלי עם ירושלים. זה היה ב־1990. רשמית, המשפחה שלי עברה אליה מאשדוד. מעשית, גם שדרות היתה חלק מן המעבר שלנו. בשבילי הן היו עולם אחד - הדרום.
השבוע, כשביקשתי להגיע לקריית משה לאסוף את העותק הנחשק, התברר לי ששינו את צומת הכניסה. שוטר עמד בצומת וכיוון את המכוניות. לא הספקתי לפנות שמאלה והלב שלי כבר החל לצלול בכיוון הטחול. הבטן שידרה נקיפות כאב. הגוף לא משקר. בבת אחת הוצפתי מראות שהיו נחלתי 30 שנה קודם לכן וחיסלו את ילדותי. בכל בוקר, לפני 30 שנה, אחותי ואני היינו צועדות לבית הספר שעמד לא רחוק ממאפיית אנג'ל. בדרך ללימודים היינו מסתכלות אחת בשנייה כאילו היינו זרות גמורות זו לזו. דשדשנו את דרכנו בחצאיות ארוכות ובגרבי ניילון מכוערים שניסו לחמוק מאִמרת החצאית.
מאז ומעולם הייתי טיפוס של מכנסי ג'ינס, אבל בבית הספר החדש לא רק מכנסיים היו אסורים, אלא עצם ההכרה בקיומם של בני המין השני. בבית הספר החדש למדתי מושגים חדשים מעניינים: לצד חרם כיתתי גורף ויחס עוין מצד הבנות אלי ואל אחותי, נתקלתי בפלפולי הלכות, כמו גזל זמן ואבק לשון הרע. ההסתגלות היתה קשה. למעשה, היא לא קרתה מעולם. הכל שם נראָה לי משונה ולא קשור כלל לממלכה שממנה באתי: בדרום, גם האדוקים ביותר הקציבו זמן לאלוהים ודאגו לבשר לו שהמשפחה היא מעל הכל.
בדרום הכל היה ברור: גבר צריך לפרנס את המשפחה. ואילו פה הגברים לא רק שלא יצאו לעבוד, אלא גם לא ראו בעין יפה את מי שכן עשה זאת. את אבא שלי, למשל. אבל הדבר הכי גרוע שהיה שם באותו הזמן: הפוליטיקה. הרב כהנא. ערבים. ההתנחלויות הקדושות. ארץ ישראל השלמה. במשך זמן מה ניסיתי לאמץ את העגה הזאת ולברבר על "אסון אוסלו". ברור שזה לא הצליח לי. במקום לחשוב על אוסלו, הדמיון הערמומי שלי שלח אותי ישר לספרייה, כדי לדוג משם את כל הספרים של אסטריד לינדגרן, האהובה עלי עד היום. שוב ושוב קראתי על מעלליה של גילגי, וחשבתי לי: אם גילגי יכולה להרים ביד אחת סוס ולנצח שוטרים וגנבים, אני אצליח לצאת מהמקום הזה יום אחד.
שמונה שנים גרתי שם. פחות מסכום שנותיו של בני הצעיר. ובכל זאת, אותה תקופה של הסתר פנים השפיעה עלי מאוד. זמן רב חשבתי שירושלים כולה היא כזאת, עד שלאט־לאט התחלתי לגלות בקריית משה את בתי הכורדים שעדיין לא נמלטו ממנה, בתי אבן יפים, שבחצרותיהם גפנים ועצי תאנה - כל מה שהיה אסור בדת החדשה של ישיבת "מרכז הרב", שאסרה עלי עולם של חוויה אסתטית או בזבוז זמן כמו ישיבה בגינה והנאה מתאנה.
ימי הקורונה לא שינו את פני השכונה. תעיתי לי ברחובות הקטנים, ופתאום התגנב אלי ריח של סיוט: הנה אני מאבדת את היציאה - ואשאר פה לנצח. "את בסדר?" שאל החבר והביט בי בדאגה. הוא הושיט לי את הספר. הודיתי לו. דיברנו קצת, אבל כל העת חשתי דחיפות לצאת ושהסיוט נושף בגבי. "כשתגמרי אותו, אפשר להיפגש במרכז העיר", אמר כשנפרדנו.
ובצאתי מהשכונה, כשהשוטר נופף לי לשלום, באה אלי רווחה גדולה.
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר.
לפחות כרגע / יונתן שגיב
הרצליה, 15.8.2020
"מתי אתם חוזרים ללונדון?" סימסו לי חבריי מהעיר האהובה שבה אני חי בתשע השנים האחרונות. "אני עוד לא יודע", התחמקתי מתשובה בעודי בולס בשמחה את השווארמה המיתולוגית של ג'מיל בהרצליה, ומתלבט אם לבדוק אחר כך את הכנאפה החדשה במורד הרחוב, שאמי סיפרה לי עליה בהתרגשות רבה בשובה מפגישתה ב"שומרי משקל".
"בא לך לקפוץ הערב ל'פיקוק' לאיזה דרינק?" שאלה דיטה, חברתי האופנתית, מדירתה הנאווה במרכז תל אביב. "אני לא יכול", עניתי ונמנעתי מלחשוף את הבילוי המסעיר שתוכנן לי לאותו ערב עם אבא שלי ורביד: קודם קטיף סברסים בשדות שבפאתי הרצליה, ואז עצירה ב"חומוס אסף" בשדרות ח"ן, שמדרכותיהן מטונפות מפרי הפיטנגו ומגללי עטלפים.
מאחורי התשובות החלקיות האלה מסתתרת אמת מביכה. החודשיים האחרונים בארץ הפכו אותי שוב לפקאצה הרצליינית מן המניין. אני לוקח את האוטו למינימרקט - שנמצא במרחק עשר דקות הליכה. אני נפגש עם חברות־עבר בקניון לשתות אייס קפה ב"ארומה" ולרכל על אנשים מהשכבה. אני מצביע על בניינים בשיפוץ ושוב ושוב אומר: "תמ"א!".
אני מאשים את הקורונה בטרנספורמציה האיומה הזאת. מאז עזבתי את הרצליה בגיל 21, תחילה לתל אביב, בהמשך לניו יורק ואחר כך ללונדון, לא יכולתי אפילו לדמיין לעצמי חיים מחוץ לעיר גדולה, עם התנועה המתמדת של אנשיה והתנודה האינסופית בבילויים, בחנויות ובמסעדות. אבל בעקבות השינוי הגלובלי שהמגיפה חוללה בחיים במטרופולינים שהידלדלו מקסמיהן, לפתע כל מה שאני רוצה בזמן האחרון זה להיות בערסל בחצר של הוריי.
ויש עוד אמת: אני כמו בת יענה שקוברת את ראשה בחול וחושבת לתומה שהכל כשורה. השהות בהרצליה, מנחמת ככל שהיא, לא עוצרת את מהלך הזמן, וכשאני מציץ בעיתונים, העולם חוזר אלי, זר, אחר ולפעמים גם מפחיד. נדמה שאין סוף למשבר הכלכלי, גלי ההדבקה הולכים ובאים, וככל שמתקרב מועד החזרה שלנו ללונדון, הולך ומתעצם גם החשש לעזוב את ישראל בעולם שבו ביקורים בארץ כבר אינם דבר מובן מאליו.
גם יומן הקורונה שכתבתי כאן בחמשת החודשים האחרונים יגיע לקיצו בשבוע הבא, ואז איאלץ להתמודד עם העובדה, שמאז פרוץ המגיפה לא התחלתי לכתוב ספר חדש, ושוב אמצא את עצמי יושב מול דף ריק במסך הבוהק של המחשב.
היום בבוקר סיפרתי לאחותי על החששות שלי מהעתיד הממשמש ובא. התעוררנו מוקדם ונסענו במכונית לחוף השרון בהרצליה, שהדרך אליו עוברת תחת קשתות אבן צבעוניות, שלמרגלותיהן נהגתי בגיל 6 ללקק גלידה מול השמש שהמיסה אותה בין אצבעותיי. "נו, מה לעשות", אמרה לי אחותי בקולה הצרוד, לקחה עוד שכטה עמוקה מהווייפ ולחצה על הגז. "לפחות כרגע הדרך לים עוד פתוחה".
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״).
