שוב כן ישוב / איתן נצ'ין
״הם לא שמרו את השולחן!" - אחותי הקטנה טרקה את הטלפון. לאן נלך עכשיו? שישי בערב, חמש שעות לטיסה. כל המסעדות ודאי מלאות. יותר מלמצוא מקום לאכול, הארוחה היתה אמורה להיות אירוע הפרידה שלי, רגע אחרון עם המשפחה לפני חזרתי לניו יורק.
כל המשפחה ישבה בסלון, איש־איש וניידו בחיפוש חלופה. "יש מסעדה איטלקית, אבל עד שנגיע תהיה רק שעה לאכול". "סיני?... לא, זה לא על כביש 2". הלחץ והרעב גאו: כל דקה שמתקתקת בניסיונות האיתור, היא דקה פחות בשבילנו לשבת ולנצור את הרגעים האחרונים יחד. ומצד אחר, כל דקה כזאת פירושה הסחת דעת מהאמת המעציבה: אלה הרגעים האחרונים יחד.
״די, לא הולכים לשום מקום״, קטעתי את מאמצי משלחת החיפוש. ״נאכל פה. חבל על הזמן. אין טעם לאכול בלחץ״. קמנו מהספה והלכנו למטבח, חדורי מטרה - לבשל, לערוך שולחן, להתקין ארוחת שבת במהירות הבזק. ישבנו לשולחן, קידשנו, אכלנו. בין לעיסות לשיחות התמתחו והתעצמו רגעי הדממה.
כך מסתיים כל ביקור: בלחץ ובעצב, בתחושת פספוס על שכילינו דקות ארוכות בניידים, ברביצה מול הטלוויזיה, בעוד שעת שינה, במקום לנצל כל רגע לעוד שיחה, לעוד משחק עם האחיין, לעוד רגע של שלווה משותפת. בכל ביקור, הדקות זולגות כמו בשעון חול.
והנה הגיע הזמן להגיד שלום להורים. פרידה בהולה, מהולה בחיבוקים, בגמגומים, בעצבות. אחיותיי ואני העמסנו את הכבודה ונסענו לבן־גוריון. בדרך הורדנו את אחותי הגדולה - פרידה זריזה במחלף רשפון. והנה הגענו לנמל - פרידה חפוזה מאחותי הקטנה, ומהאחיין שלא נרדם כי רצה לראות מטוס בפעם הראשונה בחייו.
נכנסתי לבן־גוריון של שישי בלילה. עברתי את הביטחון וביקורת הדרכונים במהירות שיא. רחבת הדיוטי־פרי היתה חשוכה ושוממת. הטיסה שלי היתה היחידה היוצאת. שער היציאה היה מלא למחצה. האנשים, עטויי מסיכות, שׂבעים מארוחת שישי, ישבו מנומנמים בהמתנה לקריאת העלייה למטוס.
הסימן היחידי לנורמליות נמצא בחדרון דיוטי־פרי שהיה פתוח - חנות עמוסה מזכרות מישראל, מצד אחד, ומוצרים מהעולם הגדול, מצד אחר. כשהסתכלתי על כל הטוב הבוהק הבנתי שהחנות לא בשבילי: אין לי צורך במזכרות, הרי הנסיעה לישראל אינה חופשה אלא חזרה למקום מוכר, ואין לי צורך באלכוהול מתוצרת חוץ, כי לשם, אל החוץ, אני שב.
והבנתי שהחוסר שאני חש בכל ביקור בישראל, ואולי החוסר שחש כל מהגר, הוא זה: השיבה הביתה כרוכה ביציאה מביתך שלך. החוויה בכל צד של המסע מזכירה את מה שחסר לך בצד האחר, אם בארץ המולדת ואם בארץ המארחת. השיבה לעולם לא נגמרת, מכיוון שאינה יכולה להסתיים.
את הדברים האלה אני כותב בדירתי השכורה בניו יורק, שמאכסנת הרבה ממה שחשוב לי ומלאה ממה שחסר לי.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
לדבר על ישראל / מירנה פונק
יום שני, 10.8.2020, 10:09 בבוקר
זה כמעט שבוע יש לנו 35 מעלות בברלין. זה יוצר תחושה קצת כמו בתל אביב. אבל רק בלי הים ובלי מיזוג האוויר. מובן מאליו שאין לנו כאן משהו כזה. לא בבתי העסק, לא במשרדים, וגם לא בדירות. משום כך המאוורר שלי פועל 24/7, אבל בלי לספק הקלה מהחום ומהטמפרטורות הגבוהות.
כששכבתי אתמול עירומה במיטה שלי, מוסתרת בחסות וילונות מוגפים, דפדפתי בפיד שלי בפייסבוק, וכתבתי תגובה בשרשור אחד. זה משהו שאני באמת עושה לעיתים נדירות, כי אני כבר לגמרי לא מסוגלת לשאת יותר את תרבות הדיון הרווחת במדיה החברתית.
מכר לא יהודי, שהתגנב לבועה הגרמנית היהודית בזכות שהות ארוכה בישראל, העלה פוסט ובו ראיון שערך עם גדעון פרוידנטל, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שחתם על מכתב גלוי אל הקנצלרית מרקל. המכתב דורש מפליקס קליין, הנציב הממונה מטעם ממשלת גרמניה למאבק באנטישמיות, לא ליצור משוואת זהות בין ביקורת על ישראל ובין אנטישמיות.
בתגובה הקצרה שכתבתי מתחת לפוסט ייעצתי לו, לה', שלא יתערב בקונפליקטים יהודיים פנימיים, ושלא ישפוך שמן למדורה שגם ככה בוערת בעוצמה. הרי בשנים האחרונות התפתח בין היהודים בגרמניה מאבק בשאלה הבאה: כמה אפשר, וכמה מותר, לדבר בפומבי ובפתיחות על ישראל?
שני דברים הביאו לידי ההתפתחות הזאת: האחד, מתקיים דיון פתוח ופומבי יותר, על הבעייתיות שיש בכך שבארצם של נכדי הנאצים, האנטישמיות מוצפנת בראש ובראשונה באמצעות הביקורת על ישראל. בגלל ההיסטוריה הייחודית של גרמניה, אנחנו באמת מוצאים אנטישמיות מובהקת וחד־משמעית רק בחוגי הימין. אבל אצל חמישים אחוזים מכל הגרמנים פועמים רגשי טינה אנטישמיים, שאותם הם מסתירים מתחת לאובססיה שלהם כלפי ישראל; הדבר השני הוא שעכשיו כבר חיים בגרמניה הרבה ישראלים שמאלנים למדי, והם עובדים עם מושגים ומייצגים עמדות, שהם זהים לחלוטין למושגים ולעמדות של האנטישמים הגרמנים המתכסים בתחפושת אנטי־ציונית.
וכששכבתי במיטה, מתנשמת בכבדות מהחום, חשבתי לי שמה שהרבה ישראלים לא מבינים זה איך היהודים הגרמנים מרגישים, מה זה בשבילם לחיות בארצם של נכדי הנאצים. מובן מאליו שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שרוב הישראלים גדלו בין יהודים, ואינם מכירים כלל מחיי היומיום ביטויים של אנטישמיות או אנטי־ציונות לא יהודית. יותר ויותר מתברר שלהרבה ישראלים, וגם לישראלים החדשים שהשתקעו בגרמניה, אין שום הזדהות רגשית עם ההתנסות האינדיבידואלית של יהודים גרמנים. כן, מתברר שהם לא מבינים כמה זמן אנחנו, היהודים הגרמנים, מתמודדים עם אנטישמיות אנטי־ציונית. כמה זה בלתי אפשרי לפצח אותה, וכמה זה קשה לחוות, לפעמים על בשרך, שמאז 1933 בעצם כמעט שום דבר לא השתנה.
מה שחשוב זה רק האג'נדה האישית והפוליטית שלהם. ואותה אני אפילו מבינה. אני יכולה להבין אותה לגמרי, במלואה, עד הנקודה שהיא נהפכת למגוחכת ולטיפשית, עם סיווגים א־היסטוריים כמו משוואת השקילות בין עזה למחנות הריכוז. ובכן, אם הדיבור על הכיבוש הישראלי הוא סימן לפרוגרסיביות של הדוברים ונתפס כהתנגדות למופע האימים של ביבי, הרי שבגרמניה הדיבור הזה הוא לא יותר מחלק ברצף של המשכיות אנטישמית.
ולכן - כך גלגלתי בראשי במיטה, מיוזעת כהוגן - לפני שחותמים על מכתבים לקנצלרית גרמניה, לפני שמשתתפים בתוכניות טלוויזיה גרמניות ולפני שכותבים לעיתונות הגרמנית מאמרים שבהם מסמנים את ישראל כאפרטהייד, כדאי לעצור לרגע קצר ולדמיין איך זה לחיות בקרב נכדי הנאצים, שמסמנים את ישראל כאפרטהייד רק מפני שאינם רשאים עוד לומר, "היהודים לגזים!".
כן, צריך להיות הבדל בין הדיבור על ישראל בישראל לדיבור על ישראל בגרמניה. אני מחכה לאקט הזה של פיצול ואיזון אינטלקטואלי. ולעזאזל, עדיין רותח כאן, קצת כמו בתל אביב.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על הפחד / גלית דהן קרליבך
"גם את מרגישה את הפחד באוויר?" שואלת חברתי הטובה נ' כשאנחנו יושבות בבית קפה במרכז העיר, לראשונה זה חצי שנה. זה בית קפה שעד לא מזמן היה בו שירות מלצרים. עכשיו אפשר להזמין בו רק מהדלפק. "כן", אני אומרת לה כשאני מאזנת את המגש ומניחה את הכוסות בזהירות על השולחן.
נ' ממשיכה: "את זוכרת איך כשהיינו נערות, אז היינו מהמרות על איזה אוטובוס כדאי לעלות ואיזה בטוח יתפוצץ, וכל הזמן - כל הזמן! - היו הרוגים, וכל יום היינו מצפות בפחד לשיחה מהמנהלת שתחכה לנו בחדר שלה עם שני שוטרים ועובדת סוציאלית, בשביל לספר לנו שמישהו מהמשפחה שלנו מת? מישהו סגר אז את המדינה? מישהו מנע מאיתנו לעלות לאוטובוסים? מישהו השבית את התחבורה הציבורית?"
בחור מהשולחן הסמוך מצטרף לשיחה. לדעתו מדובר בקונספירציה, וזה מבהיל אותו. אני חושבת דווקא על ברברה טוכמן וספרה "מצעד האיוולת". לפי טוכמן, אחד התנאים ההכרחיים לאיוולת מדינית הוא שתוצאותיה השליליות ייראו כבר בזמן התרחשותה, ולא בדיעבד, וטוכמן מתייחסת להיסטוריון שאמר ש"אין דבר פחות הוגן מאשר לדון את אנשי העבר לפי מושגי ההווה".
חברתי והבחור מהשולחן הסמוך לא לבד. כן, גם אני פוחדת, ולא רק מהאיוולת. בכל פינה אני מריחה את הפחד מהשרירותי ומהלא הגיוני, פחד שמכביד על ההיגיון ושעושה את המוות לחשיבה, התבונית מטבעה.
אני מריחה את הפאניקה וההיסטריה שנזרעות, גדלות במהירות ומניבות תחושת מחנק וחוסר אמון. הפחד מקשה עלי לתפקד. כל יציאה לרחוב מלווה בלבטים. בעיניי ובעיני אנשים רבים אין כל היגיון לעטות מסיכה בחוץ, באוויר הפתוח. הרי מי שעושים ספורט פטורים ממסיכה.
השרב גם ככה מכביד על הנשימה, וכל יציאה מהבית נהפכת למבצע: אם להוריד זבל ואם לשאוף אוויר ולחשוב. סופרים ידועים מאשר בחיבתם לטיולים לא פחות מאשר בחיבתם לאלכוהול ולניקוטין. אפילו את בדיקות הדם שאני צריכה לעשות אני דוחה שוב ושוב. המחשבה על יציאה מעלה בזיכרוני דברים שקרו: התקרית בקניון מלחה, שבה שוטרות הסתערו על אישה שהמסיכה צנחה מפניה, ומראה הבן המבוהל העוזר לאמו, וגם תקרית אחרת, שבה אישה מבוגרת שתתה קפה בכיכר רבין, בלי מסיכה, ועל כך הותקפה בידי שוטרת. המשטרה התנצלה ושלחה לה זר פרחים. יפה, אבל שום גרדיניות לא יעלימו ולא יתקנו את הרגשת חוסר האונים.
הפחד מוציא את האנשים להפגין. חלק ממה שקורה בבלפור מכעיס אותי מאוד. מכעיס אותי שמעודדים נשים להתפשט בפומבי ומצמידים להן תווית של גיבורות ולוחמות צדק, בדיוק כפי שהיה מכעיס אותי לוּ היה גבר מתפשט בציבור. גם מעגלי השירה, המדיטציה והניו אייג' מזיקים בעיניי: הם מסווים את מה שמגיפת הקורונה חשפה - גירדה באצבע קלה מאוד את פני השטח והציגה את כל החוליים של המנהיגוּת הישראלית.
אבל לא פחות מזה מכעיסים אותי ראש הממשלה ומעריציו, שתולים את כל המחאה באנרכיזם ובהתססה. היחס הזה שלהם מבטל חרדה אותנטית מאוד של אנשים שאינם תולים את כל קיומם ב"ימין" או ב"שמאל" או במפלגה זו או אחרת.
הפחד גורם לי לחשוב על הדבר המגונן הבסיסי ביותר - קורת גג. בירושלים אף פעם לא חסרו הומלסים וקבצנים, אבל עכשיו הם כבר לא חלק שולי מהנוף. אני רואה אותם בכל פינה, מעורטלי מסיכה. אני נפרדת מחברתי הטובה נ'. בדרכי אל קורת הגג שלי נקרה בדרכי נווד כזה. על גבו תיק מלא סמרטוטים, והוא צועד קדימה, נחוש מאוד. אני הולכת בעקבותיו, חדורה תחושה איומה של חוסר קרקע. כשאני משיגה אותו לבסוף, מתנשפת, הוא עוצר לרגע. אני לא מצליחה לחלץ מפי מילים, והוא מושך בכתף. העולם כולו הוא ביתו.
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
הראש והצלב / יונתן שגיב
הרצליה, 10.8.2020
היציאה של אבא שלי לפנסיה לפני שבועיים הוציאה את כל המשפחה מאיזון.
"אֵתי... אתי, אתתייייי!" - כל בוקר מהדהדות קריאותיו ברחבי הבית, כשאמי מתחבאת מרוב אֵימה בחצר האחורית, בניסיון לשתות בשלווה את הקפה שלה. "מה, טובי, אני בחצר, מה עכשיו?" היא נשברת לשמע שמה המצטלצל כתרועת קרב בחדרים, זו הפעם החמישית.
"את רוצה לצאת להליכה?" ראשו מציץ בהתלהבות מבעד לחלון. "לא. יש לי שיעור זום על הבארוק". "אז אחר כך נלך לשחות?" "אני לא יכולה. קבעתי עם חברה ב'קפה טוסקנה'". "קפה שְמַפֶה", אבי שואג, "מה עם קצת כושר? אי אפשר כל היום לרבוץ על התחת". "אני עוד אתן לך בתחת", מזדעקת אמי, אבל הקודקוד של אבי כבר נעלם בדרכו לתרגל את ענף הספורט החדש שהמציא: צעידה נמרצת הלוך וחזור בין קומותיו של קניון ממוזג.
להגנת אבי ייאמר שהיציאה לפנסיה בעולם הקורונה לא שברה אותו: לא חום אוגוסט הקופח, שבשילוב המסיכות הופך כל טיול בארץ לסיוט, לא איסור הטיסות לחוץ לארץ, ואף לא סירובן של חברות הביטוח לתת ביטוח נסיעות לבני 60 ומעלה גם כשיוחזרו הטיסות - כל אלה אינם מפחיתים כהוא זה ממרצו הרב. בצהריים, רגעים ספורים לאחר שובו מההליכה בקניון או מהשחייה בבריכה, ניתן לראות את דמותו פוסעת נמרצות במורד הרחוב אל הבית של אחותי, וידיו משרטטות באוויר שפע תוכניות לימים הבאים.
"איפה השפכטל?" מרעים קולו בגינה, מקפיץ לכל עבר חתולים מנומנמים, ומחלץ מהתלמידים של אחותי גל צחקוקים מול הפסלים שהם עמלים עליהם בסטודיו הקרמיקה הקטן שבקצה שביל האבן המתפתל. "ליד החלון, איפה שהשארת אותו אתמול", אחותי מנופפת אל הצד שממנו בדיוק הגיח אבי הדוהר. "תודה, אבא", היא צועקת אחרי דמותו הנמוגה בסיבוב פרסה חד, ואחריו מדלג גור חתולים קטן.
בערבים הוא לוקח את רביד ואותי לראות את פלאי עלילותיו בחצר של אחותי. "בטח לא ראיתם איך שייפתי את הכיסאות. יפה, נכון?" הוא מתגאה בפנינו ולא מחכה לתשובה. "ואת המסגרות של החלונות ראיתם? על עבודת צביעה כזאת היו לוקחים לי מינימום אלפייה".
רק לרגע אחד בסדר יומו העמוס, כשהוא חולף בצהריים על פני השולחן שאליו אני יושב כדי לכתוב, אבא שלי נעצר. "את הסרט עם גור החתולים שמנסה לתפוס את המפתחות שלי, כבר ראית?" הוא שואל. "כן, מצחיק", אני עונה בפיזור נפש ומתאמץ שוב לחשוב על המשפט שברח מראשי. עיניו הירוקות ננעצות בפליאה באצבעותיי על מקלדת המחשב. "איך יש לך כוח לכתוב כל היום?" הוא תוהה, ולפני שאני מספיק לחשוב על תשובה, הוא כבר שועט אל המרפסת וצועק לאמא שלי, שתביא לו מברג פיליפס. "זה עם הראש והצלב".
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark Blower
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו