שנינו מאותו הכפר / איתן נצ'ין
אחרי כמה ימים בצפון עם המשפחה, חזרתי לתל אביב. לא שיש לי עניין מיוחד בעיר הזאת. גרתי בה במשך שנה לפני שהחלטתי שאם כבר עיר, אז שתהיה מטרופולין אמיתית, ואם כבר, אז באנגלית. ועם זאת, תל אביב נוחה להתהלכות ומנקזת אליה אנשים ותרבות, אוכל וכסף - עיר של מהגרים, בלי היסטוריה, פאטה מורגנה של באוהאוס עשוי סיד וחול, ורק ההווה פוסע בה לאיטו בשמש החמה.
התחלתי לשוטט בלי כוונה מסוימת. חציתי שלושה רחובות ופתאום ראיתי מישהו מוכר. זיהיתי אותו כי הוא שתה אייס קפה והמסיכה השתלשלה מסנטרו. גדלנו באותו יישוב, עד שעזב. הוא גדול ממני בכמה שנים טובות. משורר, עיתונאי ואוצר, או לפחות היה. הוא השתנה - שׂערו ארוך ולבן. בפעם האחרונה שנפגשנו, לבירה, לפני 14 שנים, לפני שעזבתי את הארץ, היה לו שיער קצר וחום. הוא כתב ביקורת ברים לעיתון והזמין אותי להתלוות אליו לבר שכונתי ליד שוק לוינסקי.
כשהיגר לתל אביב, שינה את שם משפחתו לשם של משורר ישראלי ידוע - ידוע למתעניינים בשירה ישראלית, ולא איזה "שלונסקי עם הסונטות והיוונים והדפוקים שלו", כפי שאמר אז. "שירה ישראלית שכולה שְכוֹל מאופק. אבל גם אהבהבים, כי לפני שמתים צריך להספיק להזדיין", הסביר. ישבנו בבר והוא דיבר ודיבר, על שירה ופוליטיקה - שני דברים שידעתי עליהם מעט. השירה היתה שמורה לימי זיכרון בבית הספר. המילים, כמו מצבות, סימלו משהו שכבר אינו קיים. ופוליטיקה? גם היא פאטה מורגנה, הופיעה לרגע והתפוגגה בן רגע בלילה חם בנובמבר.
"אהבהבים מטפוריים", הוא הדגיש. "לזיין פלשתינים זה בדיוק כמו לזיין מישהי בשירותים של בר". ככה דיבר בזמנים ההם, וכתב ביקורות - בליל של דמויות, אנקדוטות, הרהורים פוליטיים ואזכורים ספרותיים. קראתי את הביקורות שלו, אפילו שורבבתי בכינוי "המהגר" לאחת מהן, שבה תיאר את הלילה ההוא בבר ליד שוק לוינסקי. לא נפגשנו מאז.
הורדתי את המסיכה שלי. לחצנו ידיים מרחוק, והוא שאל אותי למעשיי. אמרתי שהיגרתי לארצות הברית ושאני כותב - על ספרות ופוליטיקה. "ועדיין אין לי מושג בשירה", חייכתי. "ומה איתך?" שאלתי. "לא ברור", ענה. "כן, הקורונה ערערה הכל", אמרתי. "כן, הקורונה", ענה וחייך לבת זוגו באותו חיוך שהיה זכור לי מהבר ההוא. מהבעת פניו הבנתי שהוא לא מדבר על המגיפה, ואולי סתם אין לו כוח לספר מה עבר עליו במשך השנים.
נפרדתי ממנו לשלום. המשכתי לשוטט. דומה שלא היה פשר לפגישה. כאילו היתה שיר עלום שאיני מבין את משמעותו מפני שהיגרתי הלאה, קדימה, תמיד לעבר העתיד. מהגר לא אמור לחזור למקום שממנו בא. יש סכנה שאם יחזור, יגלה שהמקום היה רק פאטה מורגנה, הד מהעבר שחלף לשנייה בהווה והתפוגג לו בשמש החמה.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
במרחק מספיק / מירנה פונק
יום ראשון, 26.07.2020, 16:34
אתמול טסנו. לקֶפלוניה, אם להיות ספציפית. מדובר באי יווני קטן השוכן בים היווני. יותר בנוסח אי קריבי מאשר אירופה. בכל מקרה, ככה זה מרגיש. וזה בראש ובראשונה בזכות הצבע של הים.
הבת שלי היתה כל כולה התרגשות. ואז אני גם כן נאחזתי התרגשות מתישהו. אבל רק כשהתיישבנו סוף כל סוף בנחת ועם כל החפצים והמיטלטלים שלנו בשורה התשיעית של המטוס של איזיג'ט.
בזמן שאטה ציירה, אני קראתי את הרומן "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד, בתרגום לגרמנית. כל כמה עמודים הייתי חייבת לעשות הפסקה, כי לא היה אפשר לשאת את התיאורים של הדמויות הפועלות בסיפור. הגיבור הראשי של הספר הוא היסטוריון עלום שם. הוא עובד בשביל יד ושם ומדריך סיורים באושוויץ, בבירקנאו ובסוביבור. שום דבר ממה שמופיע ברומן הזה אינו חדש. את הכל כבר שמענו, כבר קראנו, אולי אפילו גם כבר ראינו באתרים עצמם או שבני משפחה סיפרו לנו את הדברים. ולמרות זאת, זה אף פעם לא נעשה פשוט יותר, זה אף פעם לא נסבל יותר.
כעבור שעתיים וחצי נחתנו בשדה תעופה פצפון באי. אחרי שמילאתי טופס רשמי של ממשלת יוון קיבלתי קוד QR. בלי הקוד הזה אי אפשר להיכנס למדינה. הכל הלך חלק לגמרי. חלפה לכל היותר חצי שעה לאחר הנחיתה וכבר עמדתי במשרד להשכרת רכב, ואחד העובדים תקע לי לכף היד את המפתחות לפיאט פונטו בת 20. בהתחלה התרגזתי קצת, ולרגע קצר חשבתי לחמם את העניינים בסגנון ישראלי מסורתי: זאת אומרת, לא להשפיל את עצמי לכלל יצורה כנועה, אלא להתקומם ולמחות עד שמישהו כלשהו יהיה חייב להזמין את המשטרה. אבל הייתי יותר מדי מותשת בשביל זה. מהקריאה של "מפלצת הזיכרון", מהטיסה, מכל השנה המזוינת הזאת, 2020. הבנתי את זה פתאום, באותו רגע, אולי בפעם הראשונה. התחושה הזאת של תשישות צרופה המתינה הרבה זמן עד שבאה והופיעה.
העמסתי את שתי המזוודות שלנו למכונית, קשרתי את הבת שלי בצורה בטוחה במושב האחורי, והתיישבתי לי בכיסא הנהג מול ההגה. ואז הדלקתי את הרדיו, חיפשתי ומצאתי תחנה אחת בלבד, שניגנה רק מוזיקה יוונית מסורתית, בלי יוצא מהכלל, והתחלתי לנסוע. אטה נרדמה מייד.
במשך שעה נסעתי בדרכים מתפתלות ומתעקלות, זיגזגיות, לצד כבשים, תרנגולות, עצי ברוש ושיחי הרדוף. חשבתי על ינואר 2020, חשבתי על זה שאיבדתי את אחת החברות הכי טובות שלי. על זה שאליסה לקחה איזה צעיף מטופש ותלתה את עצמה מחלון בבית שלה, בזמן ששלוש הבנות שלה ישנו בחדרים שלהן. חשבתי על אפריל 2020 ועל זה שסבתא שלי נרדמה בלילה אחרי שנים ארוכות של סבל ולא התעוררה עוד, ואיך קברנו אותה בבית הקברות היהודי בברלין, כשכל אחד מחברי המשפחה עמד במרחק מטר וחצי מחברי המשפחה האחרים. חשבתי על זה שבתוך שבעה חודשים, זה הכל, התחלתי שלוש עבודות חדשות, איבדתי שתי עבודות, כתבתי 50 טקסטים שונים וגם הצלחתי להשלים את כתיבת הרומן החדש שלי. ואז מלמלתי חרש קדיש, שבגלל השנה הזאת והאירועים שלה אני כבר יודעת אותו בעל פה.
שיר עצוב התנגן מהרמקולים הגרועים של הגרוטאה הכסופה, ואני בכיתי קצת, וזה לא סיפק איזושהי הרגשה של שחרור. ואז תעיתי בדרך והייתי חייבת לעשות פניית פרסה באיזה שביל צר להחריד ומלא חול. במשך חמש דקות ניסיתי להכניס את המכונית להילוך אחורי, ולא הצלחתי, אז יצאתי מהאוטו ודחפתי אותו במו ידיי לצד אחד ולצד שני עד שהוא סוף־סוף עמד במצב הנכון כדי שיהיה אפשר להמשיך לנסוע.
התחלה טובה לחופשה הזאת, ככה חשבתי לעצמי, אבל גם למחצית השנייה של השנה הזאת, השנה הזאת המטורפת לגמרי.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על ההמראה / גלית דהן קרליבך
פעם בשבוע אני יורדת לתל אביב לסדנת הכתיבה שלי בבית אריאלה. מעל הפקק שנוצר בכניסה לתל אביב כמעט תמיד חולף מטוס, והוא גורם לליבי להכפיל פעימה. אני מתגעגעת כל כך לטיסות ולחוויית התעופה. זאת עובדה קצת תמוהה, כי אני לא נחשבת ליצור חו"לי. רק בגיל 32 טסתי לראשונה בחיי לחוץ לארץ, לצפון איטליה. זה לא היה כל כך מזמן. מי העלה על דעתו אז, בשנת 2012, שכעבור שמונה שנים ייסגרו השמיים ושזמזום מטוסים יישמע לי כמו פיוט בשבת חתן.
לפני הטיסה הראשונה שלי חרדתי מאוד מטיסות. רק לאחר שפיזיקאי מדופלם הסכים באדיבותו להסביר לי כיצד פועל מטוס, ופירט על ארבעת הכוחות המופעלים עליו (בשלב הנוסחאות המדוקדקות, אני מודה, עברתי למצב טיסה), חלפה החרדה והתחלפה בציפייה.
המסאי העילאי מישל דה מונטן כתב במסה "על ההתבודדות", שכאשר נאמר לסוקרטס על מאן דהוא שהלה לא נהנה במסעו, ענה הפילוסוף היווני הדגול, "ברור, הוא הרי לקח איתו את עצמו".
אולי כאן טמונה הסיבה לגעגועים העזים שלי לחוויית המסע. כשאני מגיעה לארץ זרה, אני יכולה להשיל, ולוּ לשבוע, את עצמי מעצמי. אני יכולה לוותר על דעות, לשכוח מפוזות, ולאמץ לי דמות שמאז ומתמיד התחשק לי ללבוש.
אני אוהבת כל פרט ופרט הקשור במסעות. גם את המחשבה העמוקה בשאלה איך כדאי להגיע לשדה: ברכבת, במונית או ברכב פרטי. בשדה עצמו, בחקירה חמורת הסבר, "ארזת לבד?", אני כבר מרגישה את עקצוצי החופש יחד עם חרדה קלה שמא לא יניחו לי לצאת. ומייד באות ומרגיעות שקילת המזוודות והצעידה במסלול הדוגמנות של הבדיקה הגופנית, ולאחר מעבר הדרכונים באה הריצה הפראית, המשוחררת, לעבר רחבת הממתינים. בהסתערות הפראית הזאת משתתפים כל גלגלי המזוודות של כל הנוסעים האחרים. והנה מגיעה ההליכה ההזויה בין אותיות המסדרונות, ABC, במאמץ למצוא את השער הנכון. והנה העלייה למטוס, ואיתה קבלת הפנים הלבבית של אנשי חברת התעופה, כאילו זו להם הטיסה הראשונה.
אני אוהבת את הצעידה במטוס. אני אוהבת לחלוף על פני מחלקת העסקים המצוידת בכיסאות שמנים ובמרווח גדול לרגליים, עד שאני מגיעה למושב שלי, מודאגת שמא לא אשב ליד החלון.
מכיוון שאני אדם מבולגן, אני נמשכת לסדר ולשיטתיות של הדיילים. הארוחות הקטנות העטופות באלומיניום - מזון שלא הייתי מתקרבת אליו בשום נסיבות אחרות, האיסוף והניקיון ומילות ההרגעה שהדיילים מגישים לחרדני טיסה בעת טלטול בתוך כיסי אוויר. אני מחליפה הנהון עם שכניי לטיסה, ופונה להביט בפלא העולמי: סביב־סביב שטות פיסות צמר גפן רכות ונעימות, שממלאות אותי חשק לעקור את הצוהר ולשוט סביבן. למרבה המזל, על בניית מטוסים אחראים מהנדסים ולא דמיונרים.
בגלל הרעש המונוטוני אני נכנסת למצב בהייה, שכמוהו כשיקוי קסם לקידום עלילות. בטיסות ברחבי ארצות הברית התחלתי לשרטט את מהלך העלילה לנובלה האחרונה שלי, "זאת אני, איווה". בטיסה לשנחאי השלמתי סיפור קצר העוסק באבל על אובדן תינוק, ובטיסה לאליקנטה החל להתבשל הרומן שאני עובדת עליו בימים אלה.
אך נשמעת חבטת גלגלי המטוס באדמת הנכר, וכבר אני שוהה בעולם אחר. האנגלית מסתדרת בפי, ובהתלהבות רבה אני מגוללת בפני פקיד ההגירה את כל תוכניות המסע שלי. זה תמיד מוציא חיוך מפניו העייפות לפני שהוא חותם בדרכון שלי.
כל שבוע אני יורדת לתל אביב וחושבת על סדנת הכתיבה ועל נושא המפגש, ותוהה איך יגיבו המשתתפים. על הקורונה ונזקיה כבר איני חושבת, אבל די ברגע אחד שבו יחלוף מעליי מטוס ומייד אתמלא געגועים לטיסות, לנתב"ג, לביקורת הדרכונים. כל כך אני מתגעגעת, שאני אף מוכנה לוותר על החלון בטיסה הבאה.
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
הבן האובד / יונתן שגיב
הרצליה, 27.07.2020
החודש האחרון, שבו רביד ואני שוהים בבית הוריי עד שנחזור ללונדון, חיזק אצלי את החשד המקנן בי זה כמה שנים, שהמשפחה שלי מעדיפה על פניי את בן זוגי.
"תראו איך הוא עובד במטבח", אומרת אימי, חובבת הפחמימות והניקיון, כשהיא מביטה בעיניים משתאות ברביד הלש בצק לקראת הכנת רולדת פרג, ולא מכתים אפילו בפירור שחור אחד את רצפת המטבח המבהיקה. "אין, פשוט אין על הריכוז שלו", מוסיפה אחותי הקרמיקאית, שרואה ברביד את פרי טיפוחיה המצטיין מאז שבשנה שעברה יצר בהדרכתה פסלון של כלבלב וגם צבע אותו כל כך יפה, עד שגרם לה לנזוף בתלמידתה הוותיקה דניאלה על שאינה מקשיבה להוראות כמו רביד המרוכז. גם לאבי החובב גאדג'טים רביד מסב אושר רב כשהוא מסביר לו על נסתרות המכשירים החכמים שאבי נאבק בהם, וכך היה בייחוד בזמן הבידוד שלנו, כשרביד לימד את אבי לשדר מהנייד של אימי קונצרטים מקוונים לטלוויזיה, כך שלא ייאלץ להזדעק לקריאותיה מחדר השינה בכל פעם שמסך המחשב שוב נכבה לתדהמתה.
אמנם אני מניח שעליי לשמוח על הפופולריות האיתנה של בן זוגי הנדיב אצל הוריי ואחותי, אבל אודה ואתוודה: גם המרמור קנה בליבי אחיזה. לאות תודה על האירוח בבית הוריי, רביד החליט לבשל בכל שבוע ארוחת שישי לכל המשפחה. והתברר שממש כמו בצבא, גם הדרך אל לב השגיבים עוברת בקיבתם. מפעלותיו הקולינריים של רביד, שבחודשי הסגר בלונדון תפחו לממדים מפלצתיים - מעוגת שושנים בשלושה טעמים עד תבשילי תרד טוניסאיים בארבעה שלבים - זוכים גם בישראל לקהל סועדים נלהב, שאינו מתרשם כלל מהמחיר שהפנטזיות הקולינריות של הבשלן הדון־קיחוטי גובות מהבן יקירם הנגרר כסנצ'ו פנצ'ו אומלל ברחבי גוש דן, בחום של 35 מעלות, עם מסיכה, בחיפוש קוסקוסייה.
"תפסיק כבר לקטר, אנטיוכוס", גער בי אבי כשהעמיס על צלחתו מקציצות הדגים שרביד הכין עם שובנו ממסע לחנות דגים חדשה, שממנה חזר אל האוטו הבוער - שבו המתנתי אני בחנייה כפולה, אפוף ענן צפירות וקללות - ובישר בעיניים נוצצות: "אחלה סחורה".
"אז עבדת קצת במטבח, אפשר לחשוב", אמרה אמי לאחר שהתלוננתי על כמות הסירים שנאלצתי לשטוף, ולקחה לה עוד מנה מקציצות העוף שרביד הכין במיוחד למענה, כי היא אלרגית לדגים, או לפחות משוכנעת בכך מאז ילדותה, אף שלפני כשנתיים אכלה בטעות שניצל דג, ולמעט העובדה שביקשה תוספת מרוב שאהבה, שום דבר חמור לא אירע.
"תמיד היה לו זוג ידיים שמאליות", העירה אחותי כשרביד סיפר איך שרפתי חצי מהקציצות, ובשעה שהמטירו מחמאות על עוגת התאנים שהוגשה לשולחן, סיכמו בני המשפחה שהפעם מגיע לי ציון שבע וחצי, כי לפחות קצצתי את הירקות לסלט כמו שרביד אמר ובלי להתבכיין אפילו פעם אחת.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark Blower
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו