קשה לומר במה עוסק ספר המסות החדש של ג'ונתן פראנזן, "הקץ של קץ העולם". לכאורה, הוא עוסק בשינוי האקלים: פראנזן חושב שההתחממות הגלובלית היא "ה־נושא של זמננו, אולי הנושא החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית כולה". אבל המאבק הזה כבר כשל, הוא כותב, והספר מתחיל בייאוש, בהבנה שלא נוכל עוד להציל את העולם, ועלינו להתיידד עם ההרסנות שעומדת לפתחנו.
נקודת המוצא הפסימית הזאת היא גם מה שמציל את הספר מדידקטיות: פראנזן לא מנסה להוכיח לנו כמה אשמנו ופשענו, לא מנסה לחנך אותנו או לנזוף בנו. הוא כותב כמו בן שיחה עגמומי־אבל־נינוח, המנסה להבין יחד איתנו את ממדי האסון שחוללנו. לכן יותר מאשר כתיבה ההולכת בתלם הדידקטי של שיח האקלים, ויותר מאשר כתיבה על משהו בכלל, זו כתיבה שיוצאת מתוך "צער העולם" ומתאבלת־מתרפקת על מה שיפה בו: מהסופרים האהובים על פראנזן ועד לציפורים, שהן אצלו (כצַפָּר נלהב, אפילו אובססיבי) מושא בלתי נדלה של התבוננות.
נקודת המוצא העקרונית הזאת מובהרת כבר במסה הפותחת את הספר, שבאופן מתוחכם לא עוסקת ישירות בענייני אקלים, אלא במסה קודמת של פראנזן שעסקה בהם - מסה שבה הוא ביקר את המחנה שלו עצמו, השמאל הסביבתני, על כך שהוא עדיין ממשיך להתעקש על פעולה עולמית קולקטיבית אף על פי שברור כי אין בה יותר תוחלת.
המבנה הזה, של מסה־על־מסה, מאפשר לפראנזן מרווח חיוני של התבוננות: אם במסה הקודמת ההיא, שנותרה מחוץ לספר, הוא טען במרץ נגד האופטימיות הפיקטיבית של אנשי שימור האקלים, כעת הוא יכול להתפנות לעמדה מסויגת יותר, להרשות לעצמו להפליג לכל מיני עניינים אחרים כביכול - למסע הצפרוּת שלו לגאנה, לתבוסה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, ליכולת הביטוי של ציוץ טוויטר - ובתוך כך להרהר על הטעם במתקפה על עמדה סביבתנית שהוא בסך הכל מזדהה איתה. כעת, לאחר שהטענות הממוקדות בעניין פוליטיקת האקלים כבר נטענו במסה הקודמת, אפשר היה להתפנות לכתיבה מסאית של ממש.
פראנזן במיטבו במסות שכאלה, כשהוא משאיר מאחור את המוטיבציות החינוכיות והפוליטיות, ומשיט את ספינותיו בכמה אפיקים מקבילים, קצת מפוזרים, אבל בסופו של דבר מתואמים. השיוט הזה, חסר השיטתיות (לכאורה!), הוא שמאפשר, יותר מכל דבר אחר, לקרוא את הספר הזה כבית ספר לכתיבה מסאית - הרבה יותר מאשר "עקרונות הכתיבה" שפראנזן מפזר לאורך הספר. הספר רצוף בטיפים כאלה - פראנזן נהנה להשתעשע עם תפקיד "גורו" הכתיבה - בסגנון "כל מסה מספרת סיפור", "אתה רואה יותר בישיבה שקטה מאשר במרדף" או "עליך לאהוב בטרם תוכל להיות נחרץ".
העצות האלה - למעשה פסבדו־עצות, שכמה מהן מובאות תחת הכותרת המגוחכת־במכוון "עשרת הכללים לסופר" - הן מזויפות וסכריניות מכדי להועיל. בוודאי כשמביאים בחשבון (אם נתייחס לעצות שצוטטו למעלה) שפראנזן עצמו לא בוחל בנחרצות ואפילו "נחרצות שווא", שהוא כותב לא פעם מתוך מרדפים אובססיביים ברחבי הגלובוס (ממש לא "ישיבה שקטה"), ושרבות ממסותיו, ובפרט הטובות שבהן, כלל לא טורחות "לספר סיפור", לפחות לא במובן של עלילה קוהרנטית כלשהי.
במיטבה, הכתיבה של פראנזן ניואנסית ואקלקטית, בקוטב ההפוך מכתיבה אקדמית ממושמעת המגיעה בימינו לשיאים של סגירות וחד־ממדיות; כתיבה שמגלה פתיחות סקרנית לעולם ולעצמה, שלא חוששת לתקן את עצמה ולחשוף את הדיאלוג הפנימי המהוסס שבבסיסה, כאילו אכן - כפי שפראנזן ניסח בראשון מבין עשרת כללי הכתיבה, והיחיד שאכן מתיישב עם כתיבתו־שלו - "הקורא הוא חבר, לא יריב, לא צופה".
כך, בין השיטין, מתגבש לאורך הספר מקבץ של הגדרות פלואידיות לכתיבה מסאית: מסה היא לא רק "מיקרו־נרטיב אישי וסובייקטיבי", אלא "משהו שמתנסים בו - משהו שיש בו סיכון, שאינו מוחלט, שאינו סמכותי; משהו שהמחבר מעז ומסתכן בו על יסוד חווייתו האישית והסובייקטיבית". במלים אחרות, מסה אינה מוגדרת כאן רק דרך הממד האישי שלה - בדומה לפרוזה אוטוביוגרפית למשל אלא דרך הסיכון, ביזור הסמכות, אי־היציבות.
גם אם פראנזן לא תמיד עומד בכך, הוא מעמיד אידיאל של כותב מסה הנמשך דווקא אל הנושאים המביכים והמרתיעים ביותר, כאילו היה "לוחם אש, שעבודתו, בזמן שכל האחרים נמלטים מפני להבות הבושה, היא לרוץ היישר אל תוכן".
נקודת תורפה בגרסה העברית של הספר היא התרגום המסורבל, שמנכיח את פעולת התיווך הסיזיפית של התרגום כשהוא מעמיס מילים ארכאיות שלא לצורך (teenager למשל מתורגם כאן כ"בן תשחורת", בניגוד גמור למשלב הידידותי של האנגלית), ומכניס כמעט בכל עמוד הערות שוליים או סוגריים עם המקור באנגלית. כל שם ציפור, שמות אנשים, רחובות בניו יורק ואפילו סתם ביטויים מובאים גם במקור האנגלי, כאילו מדובר במהדורה מדעית של כתבי פראנזן ולא בספר מסות שאמור להיקרא לשם ההנאה. אפילו מילה כמו "לעבור" מופיעה בלוויית הערת שוליים שמסבירה שלא לצורך כי "to pass משמעותו באנגלית לעבור בפתח אבל גם לעבור מבחן בהצלחה" (והרי גם בעברית "לעבור" משמשת בשני המובנים, ואפילו נטענת באותן משמעויות של מעבר בין מגדרים, גזעים ומעמדות כמו באנגלית, ואם כך אפשר היה להניח לתרגום לנשום עצמונית).
לא כל המסות יפות באותה מידה. מטבע הדברים פראנזן בשיא כוחו כשהוא כותב על מושאי אהבתו בעלי היופי החמקמק: ציפורים - באחת המסות היפות בספר הוא מראיין ציידי ציפורים מאלבניה וממצרים, והמפגש בין אוהב הציפורים המושבע לציידים הבורגנים ואף עשירים שהורגים אותן סתם כך משעמום הוא קורע לב - וכמובן ספרות. למקרא המסות הללו, השוקקות אהבה למושאי הכתיבה שלו - לאחר קריאת אחת מהן, על אדית וורטון ("בית השמחה", "עידן התמימות"), קשה שלא להידבק באהבתו ולרוץ לנער את האבק מספריה - נראה שיותר מכל עקרון כתיבה אחר, המפתח לכתיבה מסאית טובה הוא לדעת מה מעורר בנו תשוקה.
הקץ של קץ העולם / ג'ונתן פראנזן
מאנגלית: נעמי זוסמן; עם עובד, 208 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
