מכירים את זה שאתם צופים באחד מסרטי ג'יימס בונד או בכל סרט של ליאם ניסן לצורך העניין וחושבים לעצמכם למה הבמאי היה צריך להגזים? הרי אין מצב בעולם שמישהו יכול לחלץ את עצמו מאזיקונים בידיים, תוך שהוא קשור ברגליים, לפרוק ארבעה שומרי ראש מנשקם ולברוח מהחלון על חבל שהכין מסדינים.
אז זהו, שאחרי שיחה עם אבי נרדיה מבינים שזה לא כזה מוגזם. "כשאני מכין חבל מנייר טואלט התלמידים שלי בשוק", הוא מספר ל"ישראל היום" בראיון מביתו בבלגרד, סרביה. כשאני תוהה איך לעזאזל מכינים חבל מנייר טואלט, הוא עונה בנינוחות: "זו לא בעיה, זה בדיוק כמו להכין אותו מקש או מצמר. צריך לגלגל את הנייר בצורה מסוימת, לשזור, לקפל בכל מיני צורות וזה יוצא חבל ממש חזק, כזה שהחניכים שלי לא מצליחים לקרוע".
נרדיה, בן ה-58, הוא סוג של רמבו ישראלי שמסתובב בעולם ועושה למדינתנו הקטנה יחסי ציבור טובים וגם מפחידים כשצריך. הוא מאסטר באמנויות לחימה רבות ומהידע שצבר פיתח אמנות לחימה ישראלית הנקראת קפ"פ (קרב פנים אל פנים), ולא, זה לא קרב מגע שאתם מכירים מהטירונות.
"בגדול, יש לחימה בעמידה, לחימה על קרקע ולחימה עם נשק, ומהמכלולים הללו בניתי לחימה ישראלית – קפ"פ", מסביר נרדיה, "קרב המגע הבסיסי פותח בשנות ה-60 ולמעשה מוגבל לידע של אז. הקרב היום הפך להיות הרבה יותר מורכב ודורש הרבה יותר ידע – בהטלות, באגרוף, בבעיטות. בנוסף, הגנה עצמית דורשת ידע בנשק – בסכינאות, באקדח, ברובה, כי מחבל יסתער עליך בדרך כלל עם נשק וצריך לדעת לפרוק אותו.
"השיפור בקפ"פ הוא שהוא כולל את הכל. הכנסתי למשל הישרדות שטח – בקרח, בשלג, במדבר. יש לנו סמינר שנקרא 'רק סכין', שבו כל חניך מקבל סכין ומלמדים אותו להשתמש בו ככלי עבודה, ככלי הישרדות, להכין מחסה, לייצר אש, וביומיום אנחנו מלמדים לחימה".
על הבעיות בקרב מגע המסורתי, מספר נרדיה: "יש משפט בלטינית שאומר 'תיזהר מאדם של ספר אחד', כי אדם שקרא רק ספר אחד בחייו ומבסס את כל הדעות והידע שלו על הספר הזה הוא אדם מסוכן, וזו המגבלה שאני רואה בקרב מגע המוכר, שמבוסס על ידע של בנאדם אחד, שלדעתי גם לא היה מספיק מקצועי. אם אתה רוצה להיות הג'ודאי הכי טוב בעולם - אתה חייב להתרכז רק בג'ודו, אם אתה רוצה להיות אלוף עולם בסיף – תתרכז רק בסיף, אבל כדי לעשות הגנה עצמית, להיות לוחם, אסור להתרכז רק בדבר אחד, אתה חייב שתהיה לך ידיעה מוחלטת. זה ההבדל בין לעשות את זה כספורט לבין הגנה עצמית".
תן דוגמה.
"כשלימדתי קנדו בארץ, באחת ההרצאות איזה ערס צועק לי 'איזה שטויות, מי רב ככה עם חרב, מה תעשה ברחוב?' העלתי אותו לבמה וכל מה שעשיתי עם החרב עשיתי לו עם האצבע, הוא היה בשוק. צריך לדעת גם לעשות טרנספורמציה של הידע. אני לא נותן דג, אלא מלמד לדוג. ברגע שאתן דג – טכניקה, אז יהיה לך מה לאכול, אבל אם לימדתי אותך לדוג – לימדתי אותך קונספט.
"לפני שאני מאמן אנשים להרביץ, אני מאמן אותם לחשוב. אני תמיד אומר 'NO BRAIN – NO KPAP'. אם את רוצה להילחם איתי ולא תשתמשי במוח שלך - לא תצליחי. אדם חייב לחשוב, זה השריר הכי חזק שלנו. אני בחור קטן, לא איזה ענק. בארה"ב הייתי לוקח בכוונה את האנשים הכי גדולים בסמינרים שלי, אנשים של 150 קילו, כדי להראות שאני עם 65 קילו יכול לנצח.
"צריך ללמד אנשים קודם כל לחשוב, לא להיכנס ללחץ. יש לנו פחדים טבעיים מחנק, מלהיקבר חיים, ולכן אני עושה את סמינר המילוט - אימונים שבהם אני חוטף אנשים ומלמד לברוח מאזיקים, מאזיקונים, מנייר דבק שקושר אותנו, איך לשרוד פסיכולוגית כל מיני מצבים, איך לתפקד תחת לחץ. זה בנייה שלמה, לא 'תן בעיטה ותברח'.
"לא נולדתי גאון, אבל אני טנק של ניסיון וזה מה שהופך אותי למורה טוב. אני לא מאסטר שתוקפים אותי 80 איש מכל הכיוונים ואני קופץ באוויר, זה בחלומות של אנשים. אני מאסטר בתור מורה שיכול לראות מי עומד מולי, מה יש לו ובעיקר מה חסר לו, ואז אני יודע לתקן אותו. אני רואה את עצמי כאמן לחימה. למה המילה אמן? בא אמן לוקח אבן, דופק עליה כמה מכות עם פטיש ויוצא פסל. אני לוקח פסל חי, בנאדם, ויכול לחצוב בו וליצור ממנו פסל מדהים".
מציב תנאים לאלוף ה-MMA קרלוס ניוטון
נרדיה שירת כקצין בטיחות וקרב מגע של פרויקט הכנות לצה"ל (אחרי שנשר מקורס טיס) - שם הבין כי הייעוד שלו הוא להדריך וללמד - וב-1984 טס לטוקיו להגשים חלום וללמוד אמנויות לחימה. "בתקופה ההיא לא היה גוגל", הוא נזכר, "פתאום אני מגיע לשדה תעופה ביפן ומבין שאני לא יודע לאן ללכת, אבל התגלגלתי. חזרתי לארץ אחרי 8-7 שנים ביפן ומישהו שהיה איתי בצבא הציע לי להיות שומר ראש של משהו שהיה מסווג בזמנו - לשר החינוך של רוסיה היתה מאהבת יהודייה, נולד להם ילד והוא היה מגיע לבקר אותם בירושלים, אז שכרו לי רכב וליוויתי את השר בכל הביקורים בארץ".
בהמשך התגייס לימ"מ, שם שירת כרב סרן, הדריך בבית ספר לכושר מבצעי של משטרת ישראל על הגנה עצמית, התנהגות מבצעית ופיזור הפגנות, וגם לימד אמנויות לחימה באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת בר אילן. מאז הספיק להדריך יחידות עילית ללוחמה בטרור בכל רחבי העולם. "אני כבר לא זוכר את כל הכוחות המיוחדים שהדרכתי", הוא מודה, "אני מגיע למצב שאני רואה היום תמונות ופתאום נזכר שאימנתי גם שם. הדרכתי מאסקימוסים בקוטב ועד לאנטרטיקה. גם פה בסרביה אימנתי יחידה של השירות החשאי, אבל אשתי אמרה לי להתרחק כי מתברר שהיחידה לא מורכבת מאנשים נורמליים, חצי מהם עבריינים".
עם איזה ספורטאים מוכרים עבדת?
"קרלוס ניוטון שהיה אלוף MMA ואלוף UFC תלמיד שלי מגיל 17, גם יואנה ינדז'ייצ'יק (לוחמת MMA פולנייה, אלופת UFC ושש פעמים אלופת העולם באגרוף תאילנדי, ל"ר). בישראל המובילים של ג'ו ג'יטסו ברזילאי – עידו פריינטה, ערן ברק, אורן לוין – הם תלמידים שלי לשעבר. עבדתי בנבחרת ישראל ברוגבי, באליצור הרצליה ובאס"א ת"א כדוריד, בכדורסל נשים. עסקתי יותר בפציעות ספורט ובשיקום, וראיתי המון טעויות של מאמנים מקצועיים שהיה חסר להם את הידע באיך להפיק מהספורטאים שלהם את המיטב".
תסביר.
"מבחינה פיזית, מבחינת שרירים, כל ספורטאי העילית מגיעים לשלב מסוים שזהו, משם אנחנו זהים, בטופ הפיזי שלנו. מפה מה שיעשה אותך אלוף זה העוד קצת של הפסיכולוגיה, המוטיבציה, כוח נפשי שייתן לך את העוד טיפה שבגללה תהיה אלוף. כשראיתי את אריק זאבי באולימפיאדת לונדון 2012 (הודח על ידי דימיטרי פטרס תוך 43 שניות, ל"ר) בוכה, אמרתי 'אני לא יודע מי אימן אותו, אבל הוא עשה עבודה לא טובה'. הוא לימד אותו רק טכניקה ולא רוח. כמאמן אתה צריך ללמד BODY, SPIRIT ,MIND. את הגוף כולם מלמדים – תמסור פס, תנגח, אלה תרגילים. מוח זה איך לחבר את התרגילים, איך לראות את הקבוצתי. רוח זה מראדונה לדוגמה. הוא יכול להיות בנאדם זוועתי, מסומם, לא יודע מה, אבל יש לו את זה מבפנים. לכולנו יש את זה מבפנים, פשוט אצל רובנו זה כבוי וצריך מישהו שאני קורא לו פסיכופת כדי שידליק אותך, שיבין איך להדליק לך את האש הפנימית הזו.
קרלוס ניוטון מדבר על אבי נרדיה // באדיבות אבי נרדיה
"היתה תקופה בצבא שעבדתי עם נערי רפול שלא רצו לעשות צבא ואחרי שיחות איתי רצו להתגייס לסיירות. אתה צריך לגרום לאנשים לשינוי נפשי, פסיכולוגי. כשספורטאי מתחיל לחפש תירוצים – האש שלו כבויה. כשעבדתי עם שחקני כדוריד, כששחקן היה כובש הוא היה חוזר להגנה בטקס של טווס, אבל כשהחטיא הוא פתאום התחיל להזיז את היד כאילו יש לו בעיה רפואית, היה מסתכל עליי ועושה לי סימנים כאילו יש לו בעיה בכתף, והייתי מתגלגל מצחוק. יש להם ישר את התירוצים הפסיכולוגיים אחרי החמצות.
"למשל, שחקנים שלא עולים לשחק חובשים את עצמם שעתיים לפני המשחק. הוא לא יעלה לשחק כי המאמן לא יכניס אותו, אבל הוא חובש את הברך, אומר לי שהוא לא יודע אם הוא יוכל לשחק - הוא חייב להצדיק את זה בפני עצמו, אז הוא מספר לכולם שהוא פצוע. במקום לייצר תשוקה שאם פתאום יהיה איזה פאול ויעלו אותך לשתי דקות תעלה בטירוף ותקנה את עולמך, אבל הוא עולה תמיד בתירוץ ולכן הוא לא יצליח".
אצל ישראלים זה הכי בולט?
"הכי בולט. כי אנחנו מחפשים תירוצים לכל דבר. כששאלתי את אבא שלי על כנפי הצניחה האדומות שלו הוא אמר לי 'עזוב אותי מסיפורי גבורה, עשינו מה שהיה צריך וזהו'. היום יש לנו תירוצים להכל, בכל תחום – כבישים, מדינה, ספורט. אני מחדיר לכל התלמידים שלי שאני צריך תוצאות, לא תירוצים. אני רואה את השיפור אצל תלמידים שאני מביא אותם לקצה. ראיתי את זה אצל קרלוס ניוטון שהיה אלוף עולם ועכשיו רוצה לעלות שוב. אמרתי לו מה התנאים שלי אם הוא רוצה שאאמן אותו: הקשבה מלאה. לא לשמוע, להקשיב. הרבה פעמים הם שומעים אותך, אבל לא מקשיבים למה שאתה אומר.
"לדוגמה, הייתי מאמן אישי של ארקדי גאידמק ומורה שלו לאמנויות לחימה. הוא היה התלמיד הכי גרוע שלי. הוא קלמזי חבל על הזמן, חסר כישרון, שום קואורדינציה, לא חושב שהוא יכול לדפוק מסמר בקיר. הוא עשה מסלול ארוך באמנויות לחימה. לא היו לו את היכולות הגופניות, אבל הוא מאוד רצה ללמוד. הבעיה היתה שהוא שמע ולא הקשיב, ושם הכישרון שלו די מוגבל. הוא חסר קואורדינציה, מבחינת אש – אין לו את זה, ובהרבה דברים בגלל שהוא עשיר הוא לא רצה להקשיב. באיזשהו שלב הוא הגיע להישגים טובים, אבל אם הוא היה מקשיב ולא רק שומע, הייתי יכול להגיע איתו לפי עשרה ממה שהגיע".
מה לדעתך חסר לנבחרת הכדורגל שלנו, למשל, כדי להעפיל לטורניר גדול?
"אדם שיש לו איזושהי כריזמה ושיכול להפוך אותם מכדורגלנים ללוחמים. כששחקן רואה את עצמו ככדורגלן זו בעיה. כל הדברים בספורט קשורים ללוחמה וגם כדורגל זו אמנות לחימה. בג'ודו, למשל, היריב מטיל אותך על הרצפה בלי רצון להרוג אותך, אבל בג'ודו המקורי המטרה היא להפיל את היריב על הראש, לפגוע. הטלת כידון פעם היתה לא למרחק, אלא לתוך בנאדם שעמד רחוק ממך בקרב. אם תראה את הכדורגל כמשחק קרבי - לא בקטע של להרביץ, אלא את הצדדים של הלחימה בכדורגל – תנצח. אם אתה בא לשחק כדורגל כדי ליהנות עם החבר'ה - תפסיד. אם כולנו נלך לאוניברסיטה אז כולנו נהיה רופאים, מהנדסים, מה שלמדנו. הבעיה בספורט היא שאם כולנו משחקים כדורגל, מתאמנים חזק, נותנים את הנשמה, עדיין רק קבוצה אחת תנצח, רק נבחרת אחת תהיה אלופת העולם".
אז הכל בסוף זה רק עניין של מנטליות?
"הכל. רק מנטלי. כשעבדתי בתוך באונסר היו לי קרבות שפירקתי לבד גם 15 איש. קרבות אמיתיים, לא תחרות. היפנים קוראים לזה 'קי' ובישראל מלמדים את זה אייל גולדשטיין ודודו סעדון. זה כוח פנימי שאתה לא יכול להדליק אותו, אין שם כפתור. אם אני עכשיו בא לפגוע בילד שלך, את פתאום תראי שהאמא שבך מגייסת כוחות נפשיים והופכת להיות נמרה. בטבע את יכולה לראות חתולה מפרקת דוב כשהיא מגינה על הגורים שלה והיא לא משחקת, היא לא נכנסת איתו לקרב בשביל לזכות במדלייה אלא בשביל להגן על הגורים שלה ואז משהו משתנה בה. צריך לדעת איך להדליק את הטריגר הזה.
"יש את העניין הפסיכולוגי של איך אתה צריך לראות את עצמך. בכדורגל, למשל, אם אתה בהפועל ת"א אתה צריך להיות גאה בזה. לא היום אני בהפועל ת"א ומחר אני במכבי חיפה כי שילמו לי יותר - זה הופך אותך לשכיר חרב. לכן, העבודה הראשונה שצריך לעשות עם כדורגלנים או כדורסלנים היא קודם כל פסיכולוגית - לייצר מחויבות, זהות עם מה שאני עושה. אחר כך צריך לעבוד על הרוח - איך אני מדליק אותו שהוא עולה למגרש ונכנס למלחמה. אם לא תדליק את השחקן זה לא יעבוד, הוא אף פעם לא ינצל את המקסימום שלו. המון אנשים לא יודעים להוציא את המקסימום מעצמם.
"זה המון פסיכולוגיה, המון תרגילים איך בשנייה אחת להפוך אותם מאדם הכי נחמד ללוחם. אין לרוץ אחרי הכדור, צריך לתת להם תרגילים שיהיו חייבים להילחם על הכדור. אז מה אם חטפו לך? תמשיך להילחם. ראיתי קרבות שאחד הלוחמים פירק את השני ואז בשביל האגו התחיל לסובב את היד כמו קרוסלה לאגרוף האחרון ופתאום היריב עשה את המהפך בראש ובום, הוריד אותו בנוקאאוט. בקרב, עד הסוף אין ודאות מי מנצח. אם אני מעלה אותך לקרב מול אריק זאבי ואת חושבת שבגלל שהוא מדליסט אולימפי הוא ינצח, כבר הפסדת. בגלל המחשבה. ופה צריך ללמד אנשים לחשוב נכון. אם אני עולה לקרב מול אריק זאבי אני אוכל לו את האף. ככה אני חושב. לא מאגו, אבל ככה צריך לעלות לקרב.
"יש משפט שאני אומר לתלמידים שלי: You can kill me but you can’t defeat me. כשאריק זאבי הפסיד באולימפיאדה - היריב הרג אותו, אבל ברגע שנפלת והתחלת לבכות – פה הוא ניצח אותך, כי אתה שבור מנטלית. כשאישה עברה אונס – הרגו אותה, אבל אל תתני להם לנצח. כשמצליחים להנחיל את המנטליות הזו בספורטאים זה לא משנה שהם מפסידים, כי הם יפסידו אבל לא יסתכלו על עצמם כמפסידים. לכן צריך ללמד ילדים איך להפסיד. הוא יותר טוב, יותר מהיר? בסדר, אני אבוא שנה הבאה, משחק הבא, אתאמן יותר חזק. יש לי רק יד אחת וליריב שלי שתיים? בסדר, זה המצב, זה לא תירוץ.
"אחד המורים שלי נכה בלי יד והוא אלוף עולם בג'ו ג'יטסו ובלחימה חופשית. באחד הראיונות שאלו אותו 'איך נהיית אלוף עולם? יש לך רק יד אחת', אז הוא הסתכל למטה וענה 'באמת? לא שמתי לב'. אני עברתי שמונה ניתוחים ביד ימין, יד שמאל שלי היתה משותקת מתאונת צלילה וחיפשתי תירוצים, ואותו מורה הסתכל עליי ואמר לי 'תפסיק לבלבל את המוח'".
איך הקורונה משפיעה על תחום אמנויות הלחימה?
"דיברתי עם כמה מדריכים מאוד מפורסמים בעולם שסגרו את המכונים שלהם ולא יפתחו שוב. אמנויות לחימה זה בין התחומים שייפגעו הכי הרבה מהקורונה, שלדעתי גורמת לפאניקה מיותרת. עשו מזה אבולה, אבל זה שפעת. עצוב לי לראות שאת התחום שלנו זה משמיד, במיוחד אמנויות לחימה שהן לא ספורט ולא מקבלות תקציבי ממשלה. המאמנים לא מקבלים משכורות, אין להם קומבינות והם יפשטו את הרגל".
"אני מלמד גם מוסר וערכים"
במשך השנים הקים נרדיה אקדמיות לאמנויות לחימה באפריקה, כחלק ממה שהוא קורא לו "מצוות חברתיות": "אני תומך במכונים בסלאמס במומבסה ובקיברה, ושולח כספים כדי שהילדים שם ילכו לדרכים טובות במקום לפשע. באפריקה יש כבר קרוב לעשרה ילדים שקוראים להם אבי נרדיה, אחד מהם לצערי נפטר לפני כשלושה חודשים. זה בהחלט כבוד שאנשים קוראים לילדים שלהם על שמי, וזה בגלל שאני מלמד גם מוסר וערכים. לא אקח תחתיי אנשים שישתמשו מחר בידע שלהם כדי לעשות משהו רע.
"באחד הסמינרים שהעברתי לנשים, שבו אני מלמד איך לצאת מכל מיני מצבים של ניסיון תקיפה או אונס, היה תלמיד שבזמן שאני עובד עם אחת הנשים שואל אותי 'איך אני יכול לתפוס אותה כך שהיא לא תצא מזה?' הרמתי אותו, סטרתי לו ליד כולם ואמרתי לו 'תעוף מפה, אתה אנס'. ממש יכולתי לחוש בזה שהוא אנס שבא ללמוד מה לעשות. אז אני לא מתבייש גם להעיף תלמידים. כשאני רואה משהו לא בסדר, לא מעניין אותי אם כל האנשים יעשו את זה, שם אני עוצר ולא עושה. כשאנשים שואלים אותי מה נדרש בשביל לעשות קפ"פ אני אומר יושרה. לעשות את הדבר הנכון גם כשאף אחד לא רואה, וזה דבר שמאוד חסר בהמון אמנויות לחימה".
ספר איזה סיפור מעניין.
"יש לי סכין מאוסף הסכינים של קדאפי, שהביא לי אחד התלמידים שלי אחרי ההוצאה להורג. ילד שהיה שם במהפכה, שמסתובב בלוב עם חולצה שכתוב עליה בעברית 'קפ"פ'. תלמידים שלי מאמנים באינדונזיה ובלוב קרוב ל-15 שנים עם חולצות קפ"פ. ההישג הכי גדול שלי הוא שאני מלמד בעיר דכאו. אימנתי שם במכון באזור תעשייה ומהחלון יכולנו לראות את מגדלי השמירה של מחנה הריכוז. זה היה סוריאליסטי שאני, בחולצה שחורה עם מגן דויד ענק שכתוב עליו 'קפ"פ' וכולם יודעים שאני יהודי וישראלי, מלמד שם אמנות לחימה ישראלית".
במהלך השנים כשהסתובבת בעולם נתקלת באנטישמיות?
"לא. אולי לא חיפשתי את האנטישמיות ואולי היא לא קיימת כמו שמדברים עליה. נגיד כשהיו את המהומות בארה"ב - היו שם דברים קטסטרופליים. בין היתר ריססו ליד איזה בית כנסת משהו על פלשתין ומיד קפצו להגיד שזו אנטישמיות, אבל כשחוליגנים יוצאים לרחוב יוצאים כל החוליגנים, מכל הסוגים.
"כשאני מגיע לארץ, כבר ארבעה סמינרים רצוף יש לי בחור מאום אל-פחם שמגיע להתאמן וללמוד. אני חושב שבספורט ובאמנויות לחימה אנחנו איפשהו מתחברים יותר כבני אדם. אף פעם לא הרשתי פוליטיקה אצלי בקבוצות. כשירושלים היתה מחולקת, סלאח אל מג'ג', הבן של ראש העיר המזרחית אמין אל מג'ג', היה מתאמן אצלי. היו טייסים ואנשי סיירת מטכ"ל שלמדו אצלי ואמרו לי 'אבל הוא ערבי וזה', אמרתי להם 'עד פה. מי שרוצה לעזוב שיעזוב'. כי קנדו זה ספורט ובספורט אני לא מערב פוליטיקה.
נרדיה מדגים תרגילי הגנה עצמית // באדיבות אבי נרדיה
"עם זאת, כישראלי, בתחומים של ירי ונושאים מהסוג הזה יש הגבלה. יש לי חבר ששירת בשלדג, היה במבצע שלמה ובכור האטומי, סר"ן במילואים. הוא הגיע לדרום אפריקה והתחתן עם אישה מוסלמית. יום אחד הבן שלו רצה ללמוד ירי והוא אמר לו שהוא לא יכול ללמד אותו כי הוא מוסלמי ושלח אותו אליי. זה סיפור מצחיק בשבילי, אבל יש לנו את הקונפליקט הזה. מצד שני, כשגריר אתה צריך להיות יותר דיפלומט, אי אפשר להיות קיצוני לשום כיוון.
"לפני כמה שנים אני מגיע לאוסטרליה לקורס וקולט ישר שיש לי כמה ערבים בקבוצה. אני תופס שניים, נותן להם כאפה, שם אותם ליד דגל ישראל ומעמיד את כולם לתמונה קבוצתית. אני רואה בפנים שלהם שהם משתגעים אבל פוחדים ממני, אז עומדים להצטלם. אחר כך, אחד הבחורים לוקח אותנו לארוחה ובמסעדה מוציא סטיפה של של מאות דולרים. אני אומר לו 'תגיד לי מי אתה' והוא עונה 'אני הבן של ג'פרי, סוחר הסמים הכי גדול בלבנון. ברחתי מאבא שלי, אני לא רוצה להתעסק יותר בפשע ובסמים ועברתי לאוסטרליה'. הוא כל כך התאהב בקפ"פ עד שהיה הולך בשכונה הלבנונית באוסטרליה עם החולצה שלנו שכתוב עליה בעברית 'קפ"פ' ובאנגלית Israeli special forces".
אתה מגדיר את עצמך כשגריר של ישראל בעולם.
"בהחלט, ואני שגריר טוב. יש לי תלמידים שלימדו 20 שנים קראטה ומעולם לא תלו דגל יפן במכון שלהם, אך כשהתחילו ללמוד איתי ולאחר מכן ללמד קפ"פ הם תלו לבד דגל ישראל במכון. זה אחד הדברים שמייחדים אמנות לחימה ישראלית - קודם כל לשים את הדגל. ישראל מלמדת את טוהר הנשק, מוסר, ערכיות, צבא ערכי - זה מה שאני מנסה להעביר לאנשים, לא בגלל שאני גיבור או משהו כזה אלא כי זה משהו שאבא שלי העביר לי, את המוסר, הערכים, האהבה לישראל. וזה מה שאני עושה למעשה, כי מבחינה רווחית אני יכול לעשות דברים רווחיים יותר".
אתה רואה את עצמך חוזר לארץ בקרוב או בכלל?
"מאוד יכול להיות, אבל אשתי סרבית ופה נוצרת הבעיה, כי היא לא יהודייה ובארץ בדברים האלה לפעמים מאוד מציקים לך. אני מגיע איתה לביקורים חברתיים ומשפחתיים ואומרים לי 'היא חמודה מאוד, תגיד, היא יהודייה?' אני שומע את זה מחברים, מקרובי משפחה וזה די מעליב, כי אני רואה אדם באשר הוא. אני לא רואה עדיפות בלהיות יהודי על פני כל דבר אחר, אבל לא נכנס לוויכוחים על זה, כי כל אחד והדעה שלו. בגלל זה בחרנו בינתיים להיות פה בבלגרד, בשביל השקט".
קרה לך דבר כזה הפוך? שחברים או בני משפחה שלה שאלו אם אתה יהודי או ישראלי?
"בחיים לא! כולם יודעים פה שאני ישראלי, יהודי. אני רב סרן בצבא, איש ימ"מ לשעבר, אפשר להגיד גם שוטר ובמידה מסוימת איש משרד החוץ. אני עושה המון עבודה דיפלומטית בחינם - לא כמו הדיפולמטים האמיתיים, שחלקם לא מפארים את שם ישראל - וכשאני בא למדינה שלי אני מגיע כאזרח סוג ב' כי אשתי לא יהודייה. אני לא יכול להגיד שאני לא ביקורתי על זה, אבל לא נריב על זה ואמשיך לייצג את המדינה. יושרה זה דבר אישי, כך שאני מייצג את המדינה ועושה את מה שאני עושה בשביל עצמי ובשביל הזיכרון של אבא שלי והדור שלו, דור של גיבורי ישראל".
הידע של אבי נרדיה באמנויות לחימה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
