תרגילי שגרה / איתן נצ'ין
ד׳ ביטלה את הטיסה שלה ברגע האחרון. היא היתה אמורה להגיע לארץ לפגוש את ההורים והחברים ולבלות בחופשה מקומית באמצע המגיפה העולמית. שלושה ימים לפני הטיסה, הממשל האמריקני הודיע על שורת צעדים שמערערים את מעמד הסטודנטים הזרים בארה"ב. הסיכון היה שאם תבוא, היא לא תוכל לחזור, ותיתקע בישראל לזמן ממושך.
כמובן, הסיבה המרכזית לביקור שלי בארץ היתה שרציתי לראות את המשפחה ולבלות עם אחייני. עד עכשיו הייתי בעיקר דמות על מסך הנייד, ראש צף שעושה קולות ופרצופים כדי להצחיק אותו. רציתי ליצור רצף זמן וחוויות שיעגנו את דמותי בחייו. במקביל, הציפייה לתחושה זמנית של נורמליות סיפקה לד׳ ולי אנרגיה מחודשת אחרי חודשים של סגר בניו יורק. המטוס שהמריא בלעדיה הפך את היוצרות - אני שתקוע בארץ.
חלק גדול מכל חופשה הוא גורם השגרה. אף שכל יום מזמן הרפתקאות חדשות, פעילויות שונות, בין מוזיאון לים, נוצר מבנה מסוים. לחופשה יומיום משלה. בלי השגרה, עלי לבנות מחדש את היומיום שלי. אבל כשהמדינה נמצאת ״כפסע מסגר״, זה קשה. נרשמתי למכון כושר, ולמחרת הוא נסגר. רציתי לנסוע לבקר את הוריי בשישי, אבל הרכבת לא פעלה. קבעתי לפגוש חבר לבירה במוצאי שבת, אבל לא הצלחנו לתקשר: הוא היה בהפגנה בכיכר רבין ולא היתה לו קליטה.
מה נשאר חוץ מלעבוד? התיישבתי מול המחשב כדי להמשיך לעבוד על הרומן שלי. היה קשה לי להתרכז. כמו חופשה, גם הכתיבה, אף שהיא פעילות יוצאת דופן בטבעה, מצריכה מבנה ושגרה.
יש שתי דרכים לגבש שגרה. האחת היא ליצור הרגלים: יש מי שקמים באותה שעה, שרצים כל בוקר או שמקללים למקרא הכותרות בעיתון. הרגלים כאלה מטמיעים אותך במציאות מוגדרת. אבל ההרגלים שלי נטועים במקום שונה, בהפרש זמן של שבע שעות, עם תוואי ריצה אחר, עם עיתון בשפה אחרת. הדרך האחרת לבנות שגרה היא במסגרת היחסים עם אנשים. וכאן נוצר הפער הגדול. כן, ככל שהתארך בידוד הקורונה, כך התקצרה הסבלנות של ד׳ ושלי זה כלפי זה. חלק גדול מזמננו - אני ככותב, היא כאקדמאית - מוקדש לשהייה של כל אחד עם עצמו. השגרה נעוצה בידיעה שיש בעולם עוד אדם שחולק איתך הרבה כל כך, ושיש ביניכם רצף זמן וחוויות המעגנים את דמותכם זה בחיי זה.
הטיסה שלי בחזרה לניו יורק היא בעוד כחודש. אני מקווה שאצליח ליצור הרגלים זמניים שיפתחו לי מרחב לעבוד ולבלות - אף שהמרחב מצטמק במהירות בין הביקורים אצל הוריי בצפון, אמא של ד׳ עוד יותר בצפון, אחות אחת בשרון ואחות שנייה בדרום (ת״א). ועוד אני מקווה שלא אתרגל מדי למציאות הזמנית הזאת, כדי שאוכל לשוב ולחלוק את המרחב עם האדם שאיתו אני מבלה את שגרת חיי.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
חיי בכדור השלג / מירנה פונק
ברלין, יום שלישי, 14.7.20, 9:00 בבוקר
לפני יומיים ישבתי לארוחת ערב עם חבר טוב. נפגשנו בין השאר מכיוון ששנינו - בהפרש של כמה שבועות - היינו מטרה לתרבות הביטול ומצאנו את עצמנו "מבוטלים". הוא מתח ביקורת במאמר לעיתון על הווירולוג כריסטיאן דְרוֹסְטֶן, שבזמן התפשטות מגיפת הקורונה ייעץ לממשלת גרמניה. בתגובה על כך, דרוסטן, הנחשב לאדם חם מזג באופן קיצוני, צייץ בטוויטר את מספר הטלפון האישי של פ׳, ובתוך דקות מעטות פ׳ קיבל מאות טלפונים, ובהם כמה וכמה איומים אנטישמיים.
ובכן, ישבנו לנו שם שנינו, במסעדה ישראלית בשכונת ברלין־מיטֶה (כדי להרגיש קצת כמו בתל אביב), והרהרנו בהתנסויות ובחוויות שעברנו. פ׳, שעובד בשביל אחד העיתונים הגדולים ביותר בגרמניה, אמר שהעניין כולו כמעט לא גרם לו להרגיש רע. אפילו המאמר הגדול ב״דֶר שפיגל״, שהופיע כעבור ימים מעטים בלבד, גרם יותר מכל לעלייה בשווי הערך של פ'.
התבוננתי בפ' במבט בוחן, ניסיתי לגלות בעיניו משהו כלשהו שאולי יהיה בו לפענח למעני את פ׳. נניח, שכאילו הוא בעצם מייפה את הדברים, שכאילו מובן מאליו שהדברים שקרו גרמו לו להרגיש רע, שכאילו הוא רק מסרב להאמין עד כמה הוא פגוע למעשה. אבל לא היה כלום בעיניים שלו. ברור כשמש שלפ׳ יש עור יותר עבה.
כי אני, ככה הסברתי לו, מאז המקרה לפני כמה שבועות, אני מרגישה כאילו חייתי בתוך כדור שלג שמישהו ניער ממש־ממש חזק. זה לא שאני מתעוררת בבוקר עם התקפי חרדה או נכנסת למיטה בלילה עם התקפי חרדה, אלא שהאמון שלי בעולם התערער באופן עמוק מאוד. במשך לפחות 20 שנים תפסתי את עצמי כפמיניסטית פרוגרסיבית, שתמכה בכל נפשה באינטרסים ובקולות של מיעוטים ושל הציבורים שמכונים השכבות המקופחות. אני אף פעם לא הייתי חובבת גדולה של יותר מדי רחמים עצמיים ושל אובססיה להרגשת קורבנוּת, אבל הייתי בעד המכסות לייצוג ראוי של קבוצות מופלות, בעד השינוי במפת התקשורת במטרה ליצור גיוון גדול יותר, כמו גם בעד ניפוץ מבנים פטריארכליים בכלכלה.
במשך 12 שנים בסך הכל כתבתי - וגם צעקתי - בקול רם ובצורה ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים, נגד המבנים האלה. עד שה"אחיות" שלי עצמי באו ו"ביטלו" אותי ונתנו לי הגדרת משמעות חדשה, של פמיניסטית מחורבנת, פריבילגית, ניאו־ליברלית, שנוהגת בדרך מפלה המעודדת דעות קדומות נגד נכים.
בשבועות האחרונים, מאז אותו מקרה איום ונורא, קראתי ספרים של פרנסיס פוקויאמה ושל העיתונאי עזרא קליין. צפיתי בסרטונים של בן שפירו, ג'ורדן ב' פטרסון והיוטיוברית הצעירה נטלי ווין. ניסיתי באמת להבין מה קרה לבועה הפרוגרסיבית האהובה שלי, שבמשך הרבה זמן הרגשתי בה בבית, ומה קורה לי ומה זה עושה לי, כשמגרשים אותי מתוך הבועה הזאת עצמה. איפה אני עומדת עכשיו מבחינה פוליטית, שאלתי את עצמי ואת פ', והוא רק ענה בצחוק: "שבי ותחכי, את תהפכי עכשיו לקונסרבטיבית ובעוד פחות משלוש שנים תדחי את רעיון המכסות".
מה יהיה על פמיניסטית פרוגרסיבית הנודעת לשמצה כניאו־ליברלית, רק מכיוון שהיא דורשת שנשים יפעלו להיות עצמאיות מבחינה כלכלית? מה יהיה על פמיניסטית פרוגרסיבית שדוחה גישות של עוינות כלפי ילדים, ולא מוכנה לערוך דיונים של משא ומתן במונחים מרקסיסטיים על צאצאיה? האם הייתי קונסרבטיבית כבר זמן רב - גם את זה שאלתי את עצמי. האם רק שידלתי את עצמי להאמין בפרוגרסיביות הזאת שלי?
מדי יום, יותר ויותר פתיתי שלג מסופת השלגים הבלתי נתפסת הזאת צונחים ושוקעים על האדמה, והראות שלי הולכת ומתחזקת מעט. מי אני אהיה, על כל פנים, כשהשמיים ישובו ויתבהרו - את זה אני עדיין לא יודעת.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על הקו"ח / גלית דהן קרליבך
אני חושבת עכשיו על הרשימה הראשונה שכתבתי פה בפרויקט היומנים. הייתי אז כל כך תמימה. חשבתי אז, באמצע מארס, שהפרויקט יימשך ארבעה־חמישה שבועות ונוכל לחזור אל החיים הרגילים, שנראים לי עכשיו רחוקים כל כך. אבל אני מבינה שהתקופה האקוטית חלפה, ושעכשיו מדובר במחלה כרונית שצריך לחיות איתה איכשהו. אני כבר רואה את הייאוש מסתדר לו בעמדה נוחה יותר.
בעיקר קשה לי המחשבה שאני נעולה בארץ. אם לא מחשיבים את הטיסה בשמי הארץ שארגן החבר שהיה לי בגיל 17, הרי רק בגיל 32 טסתי לראשונה אל מעבר לים, ומאז הוזמנתי לתוכניות כתיבה בעולם. את המפגשים מחליפים עכשיו אימיילים עם חבריי הסופרים הפזורים ברחבי תבל. הָאוֹ מסינגפור תוהה על השינוי הקיצוני שעברה ישראל מחודש מאי, ממדינה שיש לה מקום בטוח בחברת המדינות הירוקות - למדינה האדומה ביותר. טטיאנה מצטלמת עם מסיכות בפוזה של דוגמנית ושולחת אלי את הבּוּק המאולתר, ורק עם הסינית אני לא מדברת. אבל זה לא קשור לקורונה. מדובר בריב ישן עוד מהימים העליזים בתוכנית הכתיבה באיווה.
התנהלותה הדו־קוטבית של הממשלה אולי מעוררת תימהון, לגלוג והשתוממות אצל אנשים ברחבי העולם, אבל עלי היא מפילה אימה. כמה מעט צריך לגרד את מעטה הסולידריות השלטוני כדי לגלות את הריקבון והסיאוב, גרירת הרגליים, ההתחמקות מאחריות, וחוסר היכולת למנות כבר מישהו שינהל את העניין בצורה אלגנטית, קרה, מחושבת ולא פופוליסטית.
הצעד הבא של יושבי השלטון הוא לגדף את העם. וזה מחלחל אל הרחוב. "הישראלים עַם של תחמנים, הכל בגללנו", אני שומעת גבר מטיף לחברו בקפה הסמוך לביתי. אמירות כאלה ממלאות אותי זעם, ואני ניגשת אליהם ומונה בפניהם מתוך הפנקס השחור שלי את כל מעשי התחמנות והרמאות וביטויי חוסר האכפתיות וגבהות הלב של אנשי השלטון: שרים שהשתתפו באירועים המוניים וראוותניים בלי מסיכה ובצהלות צחוק; משרד הבריאות שמכניס בלי הכרה אנשים לבידוד, ועל הדרך דורס את פרנסתם ואת המושג האזוטרי הזה שמכונה "פרטיות"; חוסר יעילות משווע ודחיית הצעות סיוע רק בגלל משחקי אגו וכבוד; וכמובן, פטור מבידוד לעשירים. שני הגברים משתתקים מולי. אני סוקרת את יושבי הקפה: מי עוד יעז להשמיץ את העם? שרק יעז!
הזעם שלי אינו מושפע רק משנת הקורונה הראשונה. זאת השנה הראשונה לגירושים שלי. התגרשתי חודשיים לפני שהופיע הנגיף בחיינו, ואני מתרגלת ליחס החברה כלפי אישה גרושה, ולומדת שאפשר למלא רומן עב כרס בנפלאות המושג הזה. למשל, יש אנשים שהמילה "גרושה" מאיימת עליהם הרבה יותר מנגיף קטלני חמקמק.
סדנת הכתיבה שלי אינה מתמלאת. אנשים חוששים להתקהל וגם נמאס להם מזום. הפחד מהלא נודע גורם לי לעשות משהו שלא עשיתי שנים רבות: לשלוח קורות חיים. אני קוראת לזה "קורונות חיים". ללא הכרה אני שולחת את קורותיי למשרדים שונים ומשונים, שלא ידעתי כלל שהם קיימים בנוף האנושות. מרוב המקומות האלה אני לא זוכה לתגובה. לפעמים מישהו פולט בשפתיים רפות: "כל כך הרבה ספרים! לְמה זה שימושי?"
התגובות האלה מחזירות אותי לרומן שלי, שמבלה איתי כבר שנתיים מאז הגיתי אותו בטיסה לספרד. יש לנו יחסים מורכבים, לי ולו. לרוב הוא ממרר את חיי, חומק, ומכבה את האור בקצה המנהרה בדיוק כשאני מגיעה אליו. הריכוז קשה לי בתקופה הזאת של גירושים וקורונה. אבל עכשיו, אולי כמחוות סולידריות מול כל המשרדים וקורונות החיים, הוא מהבהב בלבביות על מסך המחשב ומזמין אותי להתקרב אליו.
אני מניחה בצד את כל הדאגות וטרדות היומיום, ונותנת לעצמי להתכרבל בין השורות ובין הדמויות ולצלול - ולו לשעה אחת בלבד - לעולם הלא שימושי.
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
ביקור מולדת / יונתן שגיב
הרצליה, 13.7.2020
"אז מה תעשה עכשיו כשיצאת מהבידוד? בא לך קפה בתל אביב?" נעמדה מולי דיטה, חברת נפשי האופנתית, בפגישתנו בחצר של בית הוריי בהרצליה, ולמרבה בהלתי שמתי לב שאני יכול לקרוא את שם המותג של משקפיה, אף שנכתב בפונט מיקרוסקופי.
"אפשר קפה", לקחתי שני צעדים לאחור כשמבטה נדד אל חתלתול שדילג בחצר.
"יאללה מהמם. אז מחר ב'בוּקֶה'?" היא לקחה שני צעדים לקראתי בפיזור נפש מבעית.
"כן, מחר, נפלא, אבל אולי נשב על ספסל ברוטשילד?" ניצלתי את ההזדמנות - היא בדקה לרגע הודעות בנייד - לעוד נסיגה זריזה. "החלטתי שאני לא נכנס לחללים סגורים עד שנבין יותר את קצב ההדבקה, ואני חייב להקפיד בגלל ההורים".
"בטח, מאמי, מה שטוב לך". היא שוב סגרה את הפער בלי משים, וידה רפרפה על זרועי בתנועה אינטימית שגורה שנועדה להרגיע אותי. מבטי התקבע על ציפורניה המטופחות שנחו לשנייה על אמת ידי. אחרי ארבעה חודשים בלונדון שבהם לא נגעתי בשום אדם חוץ מרביד, אפילו המניקור המוקפד שעשתה אצל "שושקה" בת"א נחווה אצלי כמו יד שלדית שנשלחת אלי מזומבית מ"המתים המהלכים".
מעורער התיישבתי בחצר המבודדת מייד לאחר שדיטה נסעה בחזרה לתל אביב, ששם, כעדותה המרשיעה, תתחבק ותתנשק עם כל מאן דבעי כחפץ ליבה. אני לא רוצה להישמע פרנואיד, אבל אני משוכנע שמאז בואי לארץ, דיטה ושאר חברותינו הטובות, טלי ולולי, מרכלות עלי מאחורי הגב. ״היא השתגעה לגמרי״, הן בטח אומרות עלי בעודן מהנהנות בנימוס מופתע מול מדיניות ״רק מרפקים, שום חיבוקים״, שעליה שבתי והצהרתי מאז צאתי מהבידוד. לאור התנהלותן האדישה לנוכח המספרים העולים, מובטחני שהן רואות בי מעין מיס האווישם פרועת שיער שנמלטה מאחוזתה.
"המספרים פה אפסיים ואין כמעט חולים קשים", הן מנסות להרגיע אותי בשיחות, ואני משיב שמניסיוני בבריטניה מוכת המתים צריך לחכות לפחות שבועיים עד שנבין מה המצב. "ואי אפשר כבר לדעת כלום עם המחקרים הסותרים וההנהגה חסרת האחריות", הן מוסיפות, ואני עונה שבדיוק בגלל הבלבול עלינו לנקוט משנה זהירות, ובתוך כך מנסה לפענח לעצמי מתי הפכתי לאמא שלי. "מעל הכל", הן מסכמות, "אסור שהפחד מהנגיף ינהל את החיים, והסכנה האמיתית היא המשבר הכלכלי", ואני עונה שהן צודקות, ותוהה לעצמי בחשאי, אם אני קסנדרה שזועקת על מותו הקרב של אגממנון בזמן ששאר הדמויות מסתכלות בה בתימהון, או שסתם הפכתי למשוגע.
"איך בארץ?" שואלים אותי חבריי בלונדון, ואני עונה שכבר 13 שנה אני גר מחוץ לישראל, אבל זה הביקור הראשון במולדת שבו אני מרגיש כמו עולה חדש שלא מבין את מנהגי המקום ומתייסר אם עליו לזנוח את כל מה שלמד בביתו שמעבר לים.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark Blower
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו