תנו למילים לדבר: כוחו של מאיר אריאל

בתחילת השבוע עלה לאתר "ישראל היום" הפרויקט "והנה נשארת" לזכרו של מאיר אריאל, שבשבת הקרובה ימלאו 21 שנים למותו. בשיתוף מכללת  BPM וחברת "עננה" עולים מדי יום ביצועים מחודשים לשירים של אריאל. היום עולה השיר "חיית הברזל", בביצוע של ניר שלמה עם אופיר בנימינוב (בינג'ה) וגדי פטר.

ניר שלמה הוא אחד מאמני האינדירוק המוערכים של התקופה, ובאמתחתו שני אלבומי סולו שזכו לשבחים. את המתופף גדי פטר הוא הכיר בבית הספר למוזיקה רימון, ושניהם היו חברים בלהקה "כלבי רוח" עם הסולנית הילה רוח. אופיר בנימינוב (בינג'ה) עשה לעצמו שם בינלאומי כחלק מטריו הפיוז'ן-ג'אז המצליח "טטרן".

יחד הם לקחו את אחד משיריו הטעונים והנבואיים ביותר של מאיר אריאל, ובאמצעות תופים, בס ושירה בלבד, העניקו לו ביצוע עמוק ואמוציונלי.

"חיית הברזל" יצא ב-1995 במסגרת האלבום "רישומי פחם", והוא מעמת בין חזון דניאל מהתנ"ך לבין העתיד הטכנולוגי. השיר הזה משקף את השפה הייחודית של מאיר אריאל המשלבת גבוה ונמוך, מילים מקראיות, שירה וסלנג עכשווי.

• "מעיין נובע": יהודה עדר נזכר במאיר אריאל

לא כמו כולם

אריאל נפטר במפתיע בגיל 57 ב-18 ביולי 1999 לאחר שלקה בקדחת הבהרות, אשר נגרמת מעקיצת קרצייה. הסרט הדוקומנטרי "מאיר אריאל: שיר כאב", שישודר הערב ב-21:00 בערוץ yes דוקו, מתחיל ומסתיים במחלקה הפנימית בבית החולים, בימיו האחרונים של אריאל. הבמאי אליאב לילטי יצר סרט תיעודי שעוסק בחייו, ביצירתו ובאישיותו של אריאל.

הבחירה בשם "שיר כאב" ככותרת לסרט כמעט נובעת מעצמה. קשה מאוד לתאר את סיפור חייו ויצירתו של מאיר אריאל מבלי לשלב בתוכו כאבים מכאבים שונים. הגדול והכואב מכולם הוא כמובן כאב מותו בטרם עת של מי שיהפוך לחלק מהקאנון רק אחרי מותו.

דרך קטעי ארכיון וראיונות חדשים מסופר בתמציתיות רבה מדי סיפורו של אחד המוזיקאים והיוצרים המסקרנים בתולדות המוזיקה הישראלית. הקולות של משפחתו, של דורי בן זאב, שלום חנוך ויואב קוטנר, מלווים את הדימויים שרצים על המסך, אבל לא הופכים לסדרה של ראשים מדברים. למעשה, הם כמעט ולא נראים.

את המקום הבולט ביותר בסרט מקבלות המילים שכתב אריאל. הן מוקראות ומצוטטות שוב ושוב, מקבלות גם ייצוג ויזואלי בולט, ונשארות שם כדי להדהד.

בהן היה טמון כוחו האדיר של אריאל, והן שהפכו אותו לאמן שהיה. הוא להטט בהן, ניתק וחיבר אותן מחדש לפי צרכיו, לש אותן כך שהחליפו בניינים ומשקלים, טווה דרכן זמנים, אמונות, סיפורים, עמדות ותובנות של חיים שלמים. הבחירה לתת למילים את מרכז הבמה היא בחירה אמיצה ולא לחלוטין מובנת מאליה. ראשית, כי התרגלנו לראות כוכבים מדברים בשבחו של המת. ככה עובד העניין הזה של דוקומנטרי מוזיקלי. אבל כמו בדרך היצירתית של אריאל - זה שכולם עושים משהו הוא רק סיבה מעולה לעשות אחרת. כולם שחררו לרדיו שירים קצרים וקליטים וניסו לבדר את הקהל - אבל אריאל סירב לעמוד במשבצת הזו.

הזדמנות למחילה

עבור מעריצי מאיר אריאל הוותיקים, הסרט יחדש מעט מאוד, אבל עבור אלה שייתקלו בו בפעם הראשונה הוא יכול להוות דלת אל עולם היצירה המופלא שלו. בדיעבד, ואחרי מותו, קל יותר להתמודד עם הדווקאיות והעיקשות של האיש, שבזמן אמת התישה אנשים והרחיקה אותם.

מאיר אריאל הקדים את זמנו. זו המסקנה הבלתי נמנעת מהסרט. הוא סירב לשים על עצמו תווית כלשהי והקהל לא היה יכול לקטלג אותו, הוא סלל לעצמו מסלול ייחודי, וסיזיפי להחריד, עם הופעות שבהן הקהל היה מורכב מבודדים בלבד. הוא כשל לחלוטין בהבנה של משחק היח"צ מול התקשורת, הוא כשל בלשונו וזכה להתקפות, אבל מעולם לא השתנה. או אולי נכון יותר לומר, לא הצליח להשתנות.

• חידושים למאיר אריאל: פרויקט מרגש לזכרו

• והנה נשארת: ערן צור מחדש את "ארול"

עבור הקהל, שחיבק אותו באמת רק אחרי מותו, זו הזדמנות להיכרות קצת יותר אישית איתו, וגם הזדמנות למחילה.

הסרט הזה, והעניין שאינו נגמר ביצירה של אריאל, הם עדויות מצוינות להשפעה המתמשכת שלו על התרבות הישראלית וליצירה שלו שמתעלה מעל הזמן ונשארת רלוונטית גם אחרי עשורים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו