קורונקרטיה / איתן נצ'ין
כשהתעוררתי בתחילת השבוע שעבר מחלומות ג'ט לג טרופים, נזכרתי למורת רוחי שאני בבידוד בבית ההורים. בין האגף הקטן שלי לשאר הבית חצצה דלת הזזה. הפרוטוקול דרש שאשאר באגף שלי. אוכל ושאר ירקות יושארו ליד הדלת. ההרגשה להיות כלוא לשבועיים היתה כמו חלום רע, שבו מנסים להיחלץ ממקום כלשהו אבל כל דלת מוליכה בחזרה לנקודת היציאה.
אלא שהיתה לי אפשרות יציאה. פקיד הקורונה בבן־גוריון אמר שאוכל להשתחרר מבידוד לפני הזמן הקצוב, אם אעשה שתי בדיקות שיֵצאו שליליות, כי כבר היתה לי בדיקה חיובית. ״ואתם עושים פה בדיקות?" שאלתי. ״כן״, ענה הפקיד בלקוניות, ״אבל לא בטוח שזה יעזור לך. אתה צריך להתקשר למשרד הבריאות״. ״אבל אתה לא נציג משרד הבריאות?״ ״כן״, ענה והסתובב לחברו.
נשארתי מבולבל. אבל אחרי עשר שעות טיסה רק רציתי להיכנס למיטה ולישון יממה.
אמא שלי דפקה על דלת ההזזה ושאלה אם אני צריך משהו. ״קפה, תודה״. התקשרתי למשרד הבריאות. לאחר המתנה לא קצרה על הקו, ענתה פקידה. ״איך אוכל לעזור?״ שאלה. הסברתי לה את המצב. ״הטעו אותך״, היא אמרה. ״אין באפשרותך לצאת מבידוד״. ״אבל הנציג שלכם בשדה אמר שיש אפשרות״. ״לא, מצטערת. יום טוב״. התקשרתי לקופת החולים שבה קניתי ביטוח לביקור שלי בארץ. אולי שם יוכלו לעזור. ״כן, יש לך פוליסה, אבל אתה לא חבר. אתה צריך להתקשר למד״א", ענו. במד״א סירבו לעשות לי בדיקה, כי אין לי תסמינים.
אבא שלי דפק על דלת ההזזה. הסברתי לו את המצב ושאלתי אם יש לו רעיון לפתרון. הוא אמר שהוא מכיר פקיד בבית החולים הקרוב וישאל אותו מה לעשות. כעבור שעה חזר ודפק על הדלת. הפקיד אמר שאני צריך להתקשר לרופא המחוזי. התקשרתי והסברתי לרופא את המצב. הוא ענה בלקוניות: ״תתקשר לסגן שלי״. התקשרתי והסברתי. ״לא נראה לי שיש מוצא״, אמר הסגן. ״אלא אם כן תקבל אישור מהרופא שלך בניו יורק ותוכל לעשות עוד בדיקות״.
דפיקה על דלת ההזזה. אחותי, שהגיעה מקורס הדרכה לפילטיס בתל אביב. היא שאלה לשלומי. "טוב לשמוע אותך״, אמרתי. שלחתי אימייל לרופא בניו יורק. אחרי כמה שעות הוא ענה. שלחתי את האימייל לסגן הרופא המחוזי. ״אבל זו תוצאת בדיקת נוגדנים ואיננו מקבלים את הבדיקה הזאת״. ״בניו יורק לא עושים בדיקות לשלול קורונה״, אמרתי. "אני יודע, אבל אין לי מה לעשות. מצטער״.
השתרכתי אל דלת ההזזה. שמעתי את הוריי ואחותי מדברים. היא סיפרה על הלימודים, איך היא נהנית ומצפה לסיום הקורס כדי שתוכל להתחיל להעביר שיעורי פילטיס. חזרתי לנבכי חדר השינה והשתרעתי על המיטה. אולי אקבל את רוע הגזרה, חשבתי. כולה שבועיים שבהם עדיין אהיה־לא־אהיה, כאן, בנקודת היציאה.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
קיץ בלי חופשה / מירנה פונק
ברלין, יום שני, 29.6.20, 10:31 בבוקר
התאוששתי מהשיט־סְטוֹרְם שנחתה עלי. למרבה המזל הגיעו עוד שתי תגובות - מנשים חכמות, שלא איבדו לגמרי את השכל הישר - על אותו טקסט לא ייאמן, שבו הואשמתי ברצינות במה שנקרא יכולתנות, כלומר אפליה ודעות קדומות כלפי אנשים נכים, אף שמעולם לא אמרתי איזשהו משהו שלילי על בעלי מוגבלויות. ומאחר שאני אופטימיסטית גדולה, ובגלל שאני באמת מצליחה איכשהו להוציא מכל דבר מחורבן משהו הגיוני ושימושי, הנה עכשיו התעסקתי ברצינות במשך שבוע עם פוליטיקת זהויות, מוּערוּת (wokeness) ותרבות הביטול, ובצורה אינטנסיבית כל כך, שאפילו החלטתי שזה, בדיוק זה יהיה הנושא של העבודה הסמינריונית שאני צריכה לכתוב לתואר השני שלי בפילוסופיה.
אם ככה, יש משהו טוב בעובדה שהקיץ אני לא אצא לחופשה שלי. בשבוע שעבר ישראל הודיעה באופן רשמי שהגבולות יישארו סגורים עד 1 באוגוסט. בהתחלה הייתי קצת עצובה, ואז מייד הסתכלתי קדימה. הרי מה עוד אפשר לעשות חוץ מזה. ספטמבר ואוקטובר ממילא חודשים הרבה יותר יפים. לא כל כך חם, לא כל כך צפוף, לא כל כך... נו, איזה חרא, זה מעצבן בטירוף! שבוע שלם פינטזתי על חוף גורדון בתל אביב, האב המייסד של כל חופי היֵקים, פינטזתי איך אני אשכב לי שם על הכיסא־נוח הכחול, ובאצבעות שמנוניות מכנפי עוף אחזיק כוס יין שאבְּלי. ואיך זמן קצר לפני שקיעת השמש, כשאני קצת שיכורה ושרופה, אוחז ביד של הבת הקטנה שלי ונשתרך לנו בעצלתיים בחזרה לדירת האיירבּיאנבּי. הקיץ הראשון בלי תל אביב זה בטח עשר שנים. הקיץ הראשון בלי חופשה זה... אין לי מושג כמה זמן.
אם, כמו שקורה לפעמים בגרמניה ביולי, כל החודש יֵרד גשם, אני אזמין איזושהי טיסה של הרגע האחרון ליוון. כי באירופה הגבולות פתוחים כבר שבועיים. ובכלל, הכל חזר למצב הרגיל. הדבר היחיד שעדיין מזכיר את המגיפה זה האנשים עם המסיכות שלהם.
מסיכות ברחוב, בבתי הקפה, בסופרמרקט. לי עדיין אין מסיכה כהלכתה, אלא רק מטפחת קלה שפילחתי מהבת שלי. בברלין יש עכשיו 775 חולי קורונה. מתוך 3.8 מיליון תושבים. מותר להניח שיותר קל לחטוף פה סיפיליס מאשר קוביד־19.
מנגד, לאט־לאט מרגישים שיש נסיגה כלכלית. כמה מהחברים שלי איבדו לקוחות עכשיו, עם השיתוק של ארבעה חודשים, או שהם נאלצו לעבוד פחות שעות ובפחות כסף. משקיעים חשובים קופצים מספינות של סטארטאפים שדווקא רצים טוב. גם אני חוסכת עכשיו כל אגורה, ופשוט לא מוציאה יותר על שום דבר שלא הכרחי לחיים.
גם אחרי הקריסה הגדולה של בנק ההשקעות "ליהמן ברדרס" ב־2008 עברו שנה וחצי עד לשיא השפל הכלכלי. אז עכשיו צריך להיות חכמים. לעשות כסף כדי לשים בצד, לעבוד כמה שיותר, כל עוד יש עבודה ויש כסף, לקחת כל דבר שבא, לשלם במהירות את החובות, לפתוח חיסכון כערובה פיננסית ליום סגריר, ולהישאר רגועים. מי יודע, אולי גם אפשר עכשיו למלא את הכיסים, ואז עם הצניחה הגדולה של המניות באוקטובר 2021 יהיה אפשר לקנות בזול מניות, שב־2025 כבר יהיו שוות חתיכת הון רציני. אי־אפשר לשרוד משברים אם לא פועלים מתוך ראיית הנולד ואם לא מקפידים תוך כדי זה לשמור על שפיות.
בימים אלה אני כל כך אסירת תודה על זה שבסתיו התחלתי עוד פעם ללמוד פילוסופיה, ושבחמש השנים הבאות, עד להשלמת הדוקטורט, אני אוכל לעסוק במגמות החברתיות העדכניות של ימינו. כדי לא לשקוע לחלוטין בזרם המידע ובסופת הדיגיטציה, פילוסופיה צריכה להיות מקצוע חובה לכל הילדים. לי זה עוזר בתקופה הזאת יותר מכל פגישה טיפולית.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על הממלכה / גלית דהן קרליבך
השבוע נגמרים הלימודים בתוכנית שבה אני מלמדת, התוכנית הנהדרת לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בר אילן. אף שרוב השיעורים התקיימו בזום, הם היו לי בבחינת הפוגה והסחת דעת מבורכות מהמצב הקשה בעולם. האפשרות לפנות אל הספרים ולהתרכז במשהו שהוא מעבר לחדשות הזולגות אלינו ללא הרף, הזכירה לי שוב ושוב את החשיבות העצומה של ממלכת הדמיון.
לא תמיד נמצא לי המפתח לממלכה הזאת. התאמת ספרים לתקופה היא מלאכה מורכבת כמו מציאת תרופה מדויקת למחלה. את הספרים של קפקא, למשל, אני פשוט לא מסוגלת לקרוא בעת הזאת, אולי משום שאני, כרבים אחרים, מרגישה לכודה במבוך, ועל רקע השמיים הסגורים ואינותו של האופק, כל אופק שהוא, פשוט איני מסוגלת לצלול פנימה למבוך קפקאי נוסף.
שלשום חלמתי שאני נמצאת בגבעת התנ"ך, אתר של טבע עירוני ירושלמי המיתמר בין מתחם התחנה לכנסייה הסקוטית. בחלומי, בלב הגבעה ניצב כפתור עצום ועליו המילים OFF. ניגשתי אל הכפתור, ולאחר היסוס בן דקה או שתיים לחצתי עליו כשאני נשענת עליו בכל משקל גופי. בו ברגע השתררה דממה והעולם סביבי נצבע בצבע חלבי. התעוררתי טבולה בשקט ואפופה צבעים נעימים. לא הייתי צריכה להתקשר לפותר חלומות כדי לרדת לסוף התת־הכרה שלי.
בימים אלה, ימי "הגל השני - הכצעקתה?", ידיי רועדות למחשבה שאוכל לכבות בבת אחת, למחות, את כל הידיעות, העדכונים האינסופיים, הטורים עם מספרי החולים, הבדיקות, המאומתים, הלא מאומתים, את הנתונים על השליליים, החיוביים, המתים, התרביות. הייתי רוצה להדמים את הצווחות החדשותיות, את המעונבים באולפנים, שיומם וליל מלהגים בארשת חשיבות מוגזמת על "המצב" ועל "מה צריך לעשות במצב", ומקנחים ב"בחזרה אלייך לאולפן ממחלקת הקורונה החדשה".
באחד הימים השבוע ירדתי לרחוב. על הספסל הסמוך לביתי ישבו זוג קשישים מתוקים. הגבר הוציא תפוח מתוך סל והתחיל לקלף אותו בתנועות סליליות. כשסיים, פרס מהתפוח והציע ממנו לאישתו. עמדתי לידם, מציצה בהם בחסות משקפי השמש. העולם סביבם התהפך, אולי לא ראו את נכדיהם, אולי אין להם כלל נכדים, והנה ברגע ההוא היו עסוקים רק בתפוח, באותה דבקות שבה מגישי החדשות מפמפמים לנו היסטריה. אכלו פרוסה ועוד פרוסה, וכשהבחינו בי, הציעו גם לי. המראֶה והמחווה הללו גרמו לי לדמוע.
כבר בקושי אני שומעת, אפילו בירושלים, את הקלישאות המרגיזות על הסולידריות הישראלית. כמעט על כל צעד ושעל אני נתקלת באנשים שזוכרים ורואים: זוכרים שרבים מהמנהיגים הפרו את הגזרות שהנחיתו על הציבור, זוכרים שעשירים ומשפיענים קיבלו הקלות מהבידוד, רואים את הנטייה האוטומטית להאשים את הציבור במצב, רואים שהמדינה אינה מיטיבה לסייע בפיצויים ובמענקים, רואים שאנשי משרד הבריאות עסוקים לא פעם במאבקי כוח במקום להיעזר במעבדות פרטיות כדי להקל את עומס הבדיקות, זוכרים את חוסר הכשירות ורואים את חוסר היעילות, רואים וזוכרים. אצל רבים ממכריי, תחושת היסוד של אחווה קיבוצית נשחקה והתחלפה בחוסר אונים, בחוסר אמון במוסדות, ובהתכנסות להישרדות בסיסית אישית - מעכשיו, כל אדם לעצמו.
רגע לפני השיעור בסדנת הכתיבה שאני מנחה, אני עוברת על הספרייה שלי ובוחרת את "דוריט הקטנה" מאת דיקנס, בתרגום אופירה רהט. זה לא אחד מספרי המופת של דיקנס, אבל תיאור הביורוקרטיה כ"משרד הסחור־סחור" שלעולם אינו פוסק, תמיד משך את ליבי. ודומה שהתיאור הזה, שמקורו בממלכת הדמיון, ממלכה אינטימית קטנה, מתאים לנעשה היום במציאות, בממלכה הגדולה: "משרד הסחור־סחור היה (כידוע לכל, בלי שיגלו את אוזנם) החשוב ביותר בממשל. שום עסקה ציבורית מכל סוג שהוא לא יכלה להיעשות בכל זמן שהוא בלי הסכמת משרד הסחור־סחור. הוא תקע את חוטמו לקדֵרה הציבורית הגדולה ביותר ולסיר הציבורי הקטן ביותר".
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
דיני משפחה / יונתן שגיב
הרצליה, 28.6.20
״נו, רק אחד״, היא רדפה אחרַי במעלה המדרגות. ״לא״, חמקתי מזרועותיה המושטות. ״אבל אין לך קורונה, עשית בדיקה בלונדון לפני שבאת. יצאת שלילי״. היא דילגה על המדרגות בזריזות. ״נכון, אבל רק הגעתי מטיסה, אז בואי נחכה״. זינקתי עם המזוודה למבואה בקומה השנייה. ״אני זאת שתמיד בורחת מכולם, ועכשיו אתה בורח ממני?״ היא חסמה את דרכי אל דלת יחידת הבידוד שהוריי הכינו בביתם, ופרשה את זרועותיה כישו לפני הצליבה. ״לא ראיתי אותך חצי שנה, ילד שלי, נו, תן חיבוק אחד״. ״בחיים לא״, זעקתי והטחתי בפניה את הדלת. ״פחדן״, ירתה בי אמי מעבר לדלת, וחזרה מאוכזבת לחדר השינה.
התיישבתי על המיטה, מופתע. זו בהחלט לא ההתנהגות שציפיתי לה מאמי, הנודעת בכינוי אסתרלין לבית קוּצנוֹק, הבלתי־נדבקת, מלכת הכפפות ותרסיסי האלכוג׳ל, מנפצת הווירוסים, המכריזה הגדולה מטעם עצמה על חוק הריחוק החברתי של שלושת המטרים, ואֵם המסיכות. הרי מי כמוני יודע - מעשרות שיחות טלפון - שבחודשים האחרונים אמי מינתה את עצמה לשריף הקורונה של הרצליה והטילה את חיתתה על העיירה, כשהיא חמושה רק במטר חמישים ושניים עתירי אנרגיה אנטי־ויראלית, אמרות שפר של פרופסור ברבש וסימני ידיים הנהירים רק לה.
הרי רק לפני שבוע סיפרה לי בגאווה איך חסמה ברחוב סוקולוב את דרכם של שני שוטרים גברתנים, שמסיכותיהם השתלשלו מתחת לאוזניים, ולעיניהם המשתאות זקפה ברוב טקס אצבע מורה ונגעה קלות באפה. השוטרים עיקמו את פניהם בחוסר הבנה. אמי שוב נגעה באפה, וחייכה ברוב כוונה. השוטרים שמו את המסיכות על פניהם, כך שיכסו גם את חוטמיהם, והסמיקו בבושה.
לא רק כוחות השיטור הם שחטפו מאמי באותו יום, כך נודע לי. בצהריים, בזמן שעשתה גוונים בשׂערה במספרה במרכז הרצליה, היא הבחינה בעשרות ילדים שפרצו מבית ספר ופניהם חשופות. היא מייד זינקה מהמספרה אל לב המאפליה, שערה עטוף בניירות כסף, ונזפה בחבורת הפורעים. ״אבל אני אוכלת קרטיב״, הצטדקה ילדה שכולה נמשים־נמשים. ״אז כשתסיימי, תשימי מסיכה״, אמי לא ויתרה. ״מה את שׂמה עליה בכלל?״ צעק ילד אחר למנומשת, והשניים פרצו בריצה.
אבל דין אחד לזרים, ודין אחר לבשר מבשרה. חבריי, שהבטיחו בריש גלי לבוא ולנופף מהרחוב כדי לעזור לרביד ולי להעביר את הזמן, נעלמו בשעת המבחן, ואילו דווקא אמי הממוסכת מפטרלת מחוץ ליחידת הבידוד - זקיף שגמר אומר לבגוד בקיסר. יום־יום היא מנסה לפתות אותנו לצאת מהחדר ולתת לה חיבוק, בהטמינה על מפתן הדלת עוד ועוד מלכודות: עוגות, בונבוניירות וליקר דובדבנים שאבי הכין למעננו. ויום־יום אנחנו מסרבים ומבטיחים שנתחבק כשיעברו השבועיים. וכשאני מציץ מבעד לעינית הדלת, אני יכול לומר דבר אחד: הגוונים של אמי יצאו נהדר.
.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark Blower
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו