כשנולדתי, ישראל חגגה יום הולדת שש - מדינה בגיל של ילדים בגן חובה. לא רק המדינה הייתה צעירה, גם האנשים: אלו היו הימים שבהם בני עשרים הקימו יישובים חדשים, ובני שלושים כבר התעסקו בנוסטלגיה. אנשים בני שישים? כמעט ולא הכרתי כאלו. הם היו עבורי, ועבור חלק מהדור שלי, משהו שנמצא מעבר להרי החושך.
והנה, המדינה כבר בעשור השמיני, וגם אנחנו לא נשארנו ילדים, אבל להרי החושך עוד לא הגענו: התקופה, שפעם נראתה כמו סוף פסוק, הפכה עם הזמן לעוד חלק בחיים הבוגרים, וגיל שישים הוא משהו כמו גיל ארבעים, רק עם קצת יותר ניסיון וקצת פחות בריאות.
“תאמין לי, החיים מתחילים בגיל שישים!”, כל כך הרבה פעמים בעשור האחרון שמעתי את המשפט הזה. אמרו ששישים זה החמישים החדש, ושבעים זה סתם מספר, ואפילו בגיל שמונים אנשים יוצאים להרפתקאות. סיפרו לי על טיולים וזמן פנוי, על אנרגיות ובילויים, על תקופה נטולת דאגות ולחץ. חלק מזה אפילו התברר כנכון. הזקנה לא נראתה באופק.
ואז הגיעה הקורונה.
אם בשנים האחרונות הקו המפריד בין מבוגרים לבין זקנים הלך והיטשטש עד שכמעט נעלם, המגפה המוזרה הזו סימנה אותו מחדש, ואפילו הפכה אותו לחומה של ממש.
ברגע אחד הפכה שכבה שלמה של אנשים, רובם עובדים ובריאים וחיוניים, למוקצה, פשוטו כמשמעו. קבוצת סיכון.
הבידוד היה מוחלט וחסר פשרות, ובאופן רשמי הפכנו לבעיה הגדולה של האנושות: מצד אחד באמת נעשה ניסיון להגן עלינו, ומצד שני כבר סימנו אותנו כגורם מפריע ומעכב, כי אם בסך הכל מדובר ב”מחלה של זקנים”, אז למה שהצעירים ישלמו את המחיר?
אנחנו והנכדים למדנו להשתמש ב”זום”, ודי מהר גילינו מי מסתדר עם זה בצורה טבעית יותר. באחת השיחות עם יובל, הנכד שלי שלומד בכיתה א’, הוא הביט בי דרך המצלמה ושאל “למה אסור שתבואו אלינו?”. התנצלתי, וסיפרתי לו שאנחנו חייבים להיזהר שלא להידבק. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותנו חלשים ופגיעים, לא עוד חלק מעולם המבוגרים, אלא קבוצה נפרדת ורגישה יותר.
ומול החששות שלו שיקרה משהו רע לסבא וסבתא, היו את החששות שלנו, שהילדים והנכדים, האנשים שבפירוש הכי יקרים בחיינו, הפכו ברגע אחד לגורמים שמסכנים אותנו. אותו ליל סדר, שכולנו כנראה נזכור כל חיינו, מצד אחד המחיש לנו כמה חשוב להעריך את המשפחה וה”ביחד” שלה, ומצד שני נתן לנו תמונה די עגומה על אחת הבעיות הכי גדולות של האוכלוסייה המבוגרת בעולם שלנו – הבדידות.
ואחרי הגל הראשון, כשאנשים יצאו מהבית, פגשו את המשפחה וחזרו למקומות העבודה ולמעגלים החברתיים, הם גילו שהעולם הוא לא אותו עולם. האופטימיות והאופקים הפתוחים הצטמצמו בתקופת הקורונה, כאילו חזרנו עשרים שנה לאחור. טיסות לחו”ל? אפילו לאוטובוס אנשים מבוגרים כבר לא יכולים לעלות.
בגיל 64, לא הרבה לפני שאני מקבל מהמדינה כרטיס והכרה רשמית כ”אזרח ותיק”, אני מביט לצדדים ולא ממש יודע באיזו קבוצה אני נמצא. “גיל הזהב”? “הגיל השלישי”? “הצעירים בנפשם”? כל אלו ביטויים מכובסים לזקנה. בינתיים, הגוף, והמוח והלב אומרים לי אחרת. אני לא יודע מה יביא איתו העתיד או אפילו מה יקרה בשבוע הבא, אבל נדמה לי שאחכה עם קניית מכנסיים מיוחדים ל”שלישי בשלייקעס”, ועם הרשמה למועדון ברידג’.
ההתארכות של תוחלת החיים הכניסה אותנו לעידן שבו הילדות הולכת ונמשכת, ואנשים דוחים את העצמאות והבגרות שלהם, וזה אומר שהכל זז קדימה – גם הזקנה. כמו שלנוער לא דחוף להפוך למבוגרים, גם אני מתכוון לקחת את הזמן לפני שאני נכנס לגיל השלישי, ושום תעודה או הנחה בתחבורה הציבורית לא ישנו את זה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו