תתחילו מהסוף: מה למדתי מכנס המשתחררים?

הסרט "קליק" בכיכובו של אדם סנדלר מתחיל בתיאור שגרת חייו המייאשת של הדמות הראשית. הוא עובד שכיר במשרד, משקיע את נשמתו בעבודה שהוא לא אוהב ומחכה לקידום שלא מגיע. סנדלר עובד ימים כלילות על מנת להשיג את הקידום הנכסף מבלי לשים לב למחיר שהוא משלם בדרך: הקשר עם אשתו מדרדר, הוא לא מוצא זמן לפגוש את הוריו המבוגרים וחוזר הביתה מאוחר כל כך שגם ילדיו נדחקים הצידה. זו לא נשמעת כמו התחלה של קומדיה, ומעניין לחשוב שככה נראית שגרת חייהם של רבים מאיתנו.

בהמשך, גיבור הסרט מקבל שלט מיוחד שבעזרתו הוא יכול להריץ את חייו אחורה וקדימה ומחליט לדלג על חלקים שנתפסים כבזבוז זמן בעיניו בדרך להתקדם בקריירה. לאחר תקופה הוא מגלה שעבר זמן רב, שהוא בכלל לא מכיר את אשתו וילדיו, ושעכשיו הוא כבר לא יכול לבלות עם הוריו את זמן האיכות שלו הם כל כך שיוועו, שנתפס אז בעיניו כעול והיום היה עושה הכל על מנת להחזיר את הגלגל לאחור. זה לא היה שווה את זה.

לטורים הקודמים של תמר:

-צעירים ופעורים? לא ממש: מצו את עצמכם בזמן הצבא

-כך הטירונות תסייע לכם כל החיים

-מפקדים, מעסיקים וחברים - למה לכעוס?!

הקריירה תופסת מקום גדול מאוד בחיים, ובעיני יש להתייחס לכל בחירה הנוגעת אליה בכובד ראש. כיום, קריירות הן גמישות ומשתנות, ומחקרים מראים שבעתיד אדם ינהל אפילו מספר קריירות בחייו. מכאן עולות שאלת הדיוק ושאלת האיזון. אני מכירה אנשים שמקצועם הוא בנפשם, חלק אינטגרלי מאישיותם. מנגד, אנשים אחרים מגדירים את עבודתם כמקור פרנסה בלבד, ומטפחים תחביבים ועיסוקים אחרים לאחר שעות העבודה. בסופו של דבר, רוב שעות הערות שלנו מושקעות בעבודה, וכשהיא לא מדוייקת לנו, לא מאפשרת לנו להשתמש לפחות בחלק מהכישורים והחוזקות שלנו, היא עשויה להשאיר טעם מר של חוסר מיצוי. רבים מבססים על הקריירה את הערכתם העצמית, מגדירים את עצמם דרך הטייטלים שהיא מספקת להם. ומה יש בה, בקריירה, שביכולתה לשאוב אנשים להישגיות אינסופית ולגרום להם "לשכוח" מהדברים שאמורים להיות חשובים באמת?

מכנס המשתחררים, מהרצאה על בחירת תחום לימודים, לקחתי משפט אחד. "התחילו כשהסוף בדעתכם". הרעיון הוא לשאול את עצמנו היכן אנחנו רואים את עצמנו בעוד, למשל, עשר שנים. להבין לאן אנחנו רוצים להגיע ולבחון אם ההחלטה שהחלטנו מקדמת אותנו בדרך לשם. הרגשתי שהמשפט יצק אל תוך מילים מדויקות את מה שניסיתי בימים ההם לעשות. הרי הנטייה הטבעית היא להתחיל מההתחלה, ולקיים בחירות בהתאם לתנאי הדרך כשהמטרה הסופית עדיין לא ידועה. כשמתחילים מהסוף, גוזרים את הדרך אחורה. מה עדיף? כנראה שאין תשובה אחת נכונה, אך כדאי לקחת את שתי הגישות בחשבון.

וכשמתפנים לחשוב על מטרות, כדאי שלא לזנוח את הרובד החשוב יותר: ההוויה. האם לכהן בתפקיד בכיר אך לא לדעת רגע של שלווה, זו הצלחה? האם שגשוג בקריירה מוביל לסיפוק גם במחיר של הזנחת החברים המשפחה? כיצד נכון לחלק את הזמן בין כל העיסוקים הרצויים מבלי להתפשר על תחושה טובה? ואם היה לנו שלט כזה שמאפשר לנו לדלג על חלקים בחיים, על אילו חלקים היינו בוחרים לדלג? ולמען מה?