את הגל הראשון של נגיף קורונה עברנו בהצלחה, זאת הודות לקבלת החלטות בזמן, וההעדפה להיות מחמירים מאשר מתירנים. המהלכים האלו מוטטו את העקומה, אך הנגיף העקשן יוצא נגדנו למתקפת נגד, וכעת, משהתשתיות מוכנות ויש הבנה עם מה מתמודדים, לרבות יכולת מודיעינית טובה לאין ארוך – התורפה נעוצה במרכיב הרך, והוא ההיבט הערכי.
לעולם לא נשכח את ליל הסדר התש"ף. תחושת החמיצות הייתה נחלתן של רוב המשפחות בישראל – החג הכי משפחתי והכי קרוב, ודווקא אותו עשינו "מרחוק". היו אלה ימים לא פשוטים, ונדמה שעבר כבר זמן רב מאז, אך בפועל מדובר בסך הכל בחודשיים שחלפו מאז, והנה אנו באים.
המאבק בנגיף קורונה הוא מערכה לכל דבר – בסדרת מאמרים הצגתי שמשול הדבר ללחימה בטרור: הצורך במודיעין מהיר, יכולת הניטור, סגירת מרחבים ממוקדים, ריכוזי מאמץ, שימור עתודות, הכנת תשתיות ועוד. בכל אלה נקטה ממשלת ישראל בפעולות נכונות בחודשים מרץ-אפריל. ולא רק שהעקומה שוטחה, היא נותצה. שילמנו על כך מחירים לא פשוטים, אבל כל המהלך הזה היה בסיס שאפשר את פתיחת המשק מחדש.
שלושת הערכים שייקבעו אם ננצח
בסוף אפריל, כשלרשות המערכת הרפואית תשתית מתאימה, עתודות של אמצעים ויכולות, וכן מוכנות מקצועית – ניתן היה לצעוד קדימה וליטול סיכונים. וכך היה. ומה בסך הכל ביקשו מאיתנו? שלושה כללים. בסיסיים. פשוטים. לא להתקהל. לחבוש מסכות. ולשטוף ידיים כמה שיותר. כמה פשוט.
והנה מגיע לו הגל השני. מתקפת הנגד של הקורונה. השלב שבו יבואו לידי ביטוי היכולות שנבנו, בעיקר התשתית, אך לא פחות מכך, הערכים שלנו. הם אלו שינצחו כמו בכל מערכה עיקשת. למדנו כבר שאמצעים ויכולות הם חשובים, אך ללא רוח לחימה וללא ערכים, אנו מהווים תורפה אחת גדולה, ויוצרים הזדמנות לנגיף להכות בנו ללא רחם.
אני מעוניין להרחיב על שלושה ערכים: הדבקות במשימה, המשמעת, והדוגמה האישית.
דבקות במשימה היא ערך עליון בתורת הקרב, בטח של צה"ל. משמעות הדבר היא שהשגת המשימה היא מעל הכל. ומה זה דורש? שילוב כל המאמצים בדרך להכרעה. בלי היסוס, בלי מיצמוץ, וגם בלי יותר מידי רחמים. זה דורש אומץ, הקרבה, דם יזע ודמעות. ניצחונות לא משיגים בקלות.
לא קל לומר זאת, אך בהחלט יש לי ביקורת כלפי רבים המתייפחים נוכח הצורך למנוע התקהלויות. נוכח הצורך להמתין עם החזרה לבילויים ההמוניים, מה שקרוי "הלחם והשעשועים". אני לא מזלזל בחשיבותם, ובטח לא באומנים. אני רק חושב שבמצב בו אנו מצויים כל אלה הם בסדר עדיפות נמוך ביותר. פתיחה של אירועים, בכלל זאת משפחתיים, להבנתי אינה מחוייבת המציאות. היא לא תואמת את רמת הסיכון ולא תואמת את הנדרש. לו הדברים היו תלויים בי – לא הייתי מאפשר אירועים כלל. הקונספט הזה הוא פשוט "הסרת המגננות" לכל דבר ועניין. ככה מגיעה התפרצות.
לא ניתן לדבוק במשימה ולרחם על מי שנדרש להילחם. ברור גם שעלייה בנפגעים משמעותה פגיעה ביכולת הלחימה, ופגיעה קולקטיבית הרבה יותר קשה בהמשך. וכאן נכנס ההיבט השני והוא המשמעת - כערך. הצורך לציית מתוך הבנה.
היכן שאין הקפדה - לסגור
כולנו מסתובבים ברחובות, ונכנסים לחנויות – כולנו רואים את קריצת העין. מדוע לסכן את הציבור כך? רמת המשמעת לא גבוהה – למעשה היא טעונת שיפור. זה לא חדש שהישראלי לא מקבל בקלות הנחיות. אבל פה זה הרבה יותר משמעותי – המסכה שאתה שם באה להגן על אחרים. והמסכה שאחרים סביבך שמים באה להגן עלייך. אז מה הישראלי אומר? הם לא שמים, אז גם אני לא אשים. וככה זה גם נראה.
אל מול חוסר משמעת, בטח בשעת לחימה, יש דרך אחת לנקוט - והיא ענישה. כתבתי בעבר שנכון גם לתגמל את מי שמקפיד. את העסקים והמוסדות שבהם נשמרות ההנחיות יש לתמרץ. אך היכן שאין הקפדה יש לסגור. ללא רחמים. כן, זה לא נעים לומר, אבל לא ניתן לפעול אחרת אל מול מי שהופך לאכסניה של נגיף. לאפשר בפרקטיקה סכנה לבריאות הציבור – זה בלתי נסבל.
הסייפא היא הדוגמה האישית. היא קשורה גם למשמעת. קשה לדרוש מהציבור משהו שההנהגה לא מקפידה עליו. אירועי ליל הסדר ברמת ההנהגה היו להבנתי הפקרות. לא ניתן לצפות למשמעת ציבורית נוקשה כשמנהיגי המדינה "מעגלים פינה". זה לא עובד. אנשים ברחוב חושבים ש"מחרטטים" אותם. וזה מכרסם מאוד ביכולת להתמודד עם רמת המשמעת.
אנו מצויים במתקפת נגד מצד נגיף ערמומי, שבוחן את הרקמה החברתית הכי רגישה שלנו. ללא הקפדה על נורמות וערכים – אין סיכוי שנצא מזה. זה תלוי בכולנו, מלמעלה, ועד למטה. מלחמה באמצעים טכניים היא פשוטה, אך כאשר הערכים באים לידי ביטוי – זה הרבה יותר קשוח ודורש הקרבה. כאן כולנו נבחנים.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר בתחום יחסי צבא וחברה
