כאוס ודם: מאחורי שירי המהפכות

אלו הם ללא ספק זמנים משונים ש-2020 מביאה עלינו. בין מערכות בחירות סוערות, מלחמת תרבויות ונגיף שאוחז בעולם הזה בנעילת לסתות פיטבול, אי נחת חברתי ופוליטי שמבעבעים מתחת לפני השטח כבר שנים מצאו זמן להתפרץ. פרעות השבוע בארצות הברית בעקבות רציחתו של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר, העלו לכותרות ברחבי העולם את נושא הפערים הבין-מעמדיים והמתח הגזעי שעדיין קיים בארץ החופשיים וביתם של האמיצים. ולא משנה כמה שנים עברו מאז תום העבדות, כמה ההיפ-הופ הוא ז'אנר עליון, כמה זמרות וזמרים שחורים שולטים במצעדי הפזמונים או כמה נשיאים שחורים כיהנו בבית הלבן.

מפתה אם כך, אפילו מתבקש, להשוות בין פלויד ובין רודני קינג, גיבורן של פרעות לוס אנג'לס של תחילת שנות ה-90'. למעט עניינים סמנטיים שוליים, הסיפור הוא אותו סיפור והקרע אותו קרע. ובאופן מעניין, המהומות בעיר המלאכים הולידו כמה מהיצירות המוזיקליות הבולטות של זמנן, שלא בהכרח מקושרות לאירועים שהולידו אותן וזכו לחיים משל עצמן.

• הרעב בתמידי של דיוויד בואי 

• הפאדיחות של סטיבן טיילר

אבל מוזיקה מקושרת התעוררות חברתית היא דבר מוכר, תשאלו כל זמר אי פעם שכתב שיר על ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם, או את גלעד כהנא, שהמחאה החברתית בישראל של 2011 היוותה השראה לאלבום גדול שבא אחריהן. אפילו המהומות הגדולות בלונדון של אותה השנה היוו השראה לשיר של טאמפר טראפ, וסביר להניח שהייתם מכירים אותו לו מישהו היה באמת מאזין ללהקה הזו. כשברקע השבר בארצות הברית מגיע לנקודת קצה, חזרנו אל שלושה אירועי פרעות ומאבקים חברתיים שהולידו שירים, אלבומים, יצירות מוזיקליות ואולי איפשהו גם גרמו בעצמם לשינויים קטנים.

מהומות דטרויט 1967

בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר ה-23 ביולי 1967, פשטה משטרת דטרויט על מועדון בשדרת קליירמאונט בעיר, שנמכרו בו ללא רישיון משקאות אלכוהוליים. בטרם נכנסו למקום, הניחו כוחות השיטור שיתקלו במספר לא רב במיוחד של מבלים. במציאות החליטה חבורת השוטרים לפוצץ מסיבה שנכחו בה 82 אנשים, אשר חגגו בה את שובם מויטאנם של שני חיילים מקומיים (וזכרו את אותה ויטאנם, אנחנו עוד נשוב אליה). אף אחד לא אוהב שמורידים את השאלטר על המסיבה שלו, בטח כשיש סיבה כל כך טובה לחגוג. ומה שתוכנן להיות עוד אירוע אכיפת חוק שגרתי למדי, הפך בתוך מספר דקות למפלצת שהלכה והתפשטה גם לרובעים נוספים ברחבי דטרויט, בחמישה ימים של מהומות שתושבי העיר מדברים עליהן עד היום.

43 מתים, 1189 פצועים, יותר מ-2000 בניינים הרוסים ולמעלה מ-7000 מאסרים. במספרים ובתהודה ציבורית, מדובר היה במהומות הגדולות ביותר שידעה ארצות הברית מאז מלחמת האזרחים, שהסתיימו כשהנשיא האמריקאי באתם זמנים לינדון ג'ונסון, עירב את כוחות הצבא האמריקאי וביניהם חיל האוויר. כצפוי לאחר אירוע טעון שמשלב בתוכו אלמנטים של מלחמת תרבות, אלימות וחורבן, ה"קיץ הארוך והחם" של דטרויט היווה השראה למספר שירים.

בשנה שלאחר המאורעות זמר הפולק הקנדי גורדון לייטפוט הוציא את השיר "Black Day in July" באלבום בעל אותו השם. בשיר עצמו מתאר ליטפוט בדרכו העדינה והפיוטית את תוצאות ההרס והחורבן, אך הוא לא פוסח גם על תיאור אופי הטירוף עצמו. לייטפוט מתאר את הזעם שאחז בהמונים ומזכיר "יריות מגגות הבתים" ו-"גופה של צעיר, ששוכבת פרושה על האדמה, על הבטון המטונף". לא שהרבה אנשים היו מוכנים לשמוע, שכן השיר הוחרם בלא פחות מ-30 מדינות שונות בארצות הברית.

גם אגדת הבלוז ג'ון לי הוקר לא יכול היה להתעלם מהנעשה בדטרויט, עיר יקרה ללבו שבה התגורר במהלך שנות ה-40'. ב-1968 הוא כתב והקליט את השיר "The Motor City is Burning", בו תיאר את מאורעות אותו קיץ שטוף דם, שהתחילו ברחוב מספר 12 והדהדו ברחבי המדינה כולה. גם הסנסציה המו-טאונית דה טמפטיישנס התייחסו לטירוף ששלט באותו הקיץ בשירם מ-1971 "(Ball of Confusion (That's What the World is Today". בשונה מנטייתו הקלאסית לכיוונים מוזיקלים של אר נ' בי ובלדות, פנה ההרכב בשיר זה לביקורת חברתית שעסקה במאבק הקיום עמו התמודדו שחורים באמריקה של אחרי המהומות (ואחרי ההתנקשות במרטין לות'ר קינג שהתרחשה פחות משנה אחריהן), ושרו בו על "ערים הבוערות בימי הקיץ".  

אגב, המהומות גם היוו השראה לאגדות אודות השראה שהיוו על שירים (כן, קראתם את המשפט הזה כרגע. קחו לכם רגע). במילים אחרות, יש מי שבוחר לראות בשיר "Panic in Detroit" של דיוויד בואי מ-1973 התייחסות ישירה לאירועים, בעוד מומחים בהיסטוריה של הזמר מתעקשים כי הוא למעשה יותר מחווה לחברו איגי פופ (שגדל במישיגן) מאשר לעיר עצמה. גם "We Almost Lost Detroit" של גיל סקוט הרון המנוח, שיצא ב-1977, לא באמת נכתב על מאורעות אותו הקיץ, אלא על כמעט-אסון גרעיני שהתרחש מחוץ לעיר ב-1966.

 

מהומות לוס אנג'לס ב-1992

במרץ 1991 הוכה רודני קינג, אז צעיר שחור שעוד לא ידע ששמו יהפוך סמל לאלימות משטרתית ומרי אזרחי, על ידי ארבעה שוטרים ממשטרת אל איי. האירוע, שלמרבה הצער היה דבר די שגרתי, הוחרג בשל העובדה שתועד על ידי אדם ממרפסת ביתו, ובהקלטה ניתן היה לראות בבירור כיצד חבורת שוטרים צמאי דם מטילה זעמה על אדם שאינו חמוש.

הדבר עורר בזמן אמת דיון ציבורי רחב, אבל מהומות הענק בלוס אנג'לס החלו רק בשנה לאחר מכן, כשחבר מושבעים במשפטם של השוטרים המכים מצא אותם זכאים וניקה אותם מאשמה. במילים אחרות - חבורת שוטרים לבנים פועלים מחוץ למסגרת החוק זה דבר אחד, אבל כשמערכת המשפט והצדק ממסדת את פעילותם ומגבה אותה, ובכן, זו כבר בהחלט סיבה ראויה למלחמה. מכאן ובמשך שישה ימים הפכה לוס אנג'לס זירת קרב בין המוני מפגינים שחורים ובין כוחות שיטור, שהניבה תמונות דומות מאוד לאלו שראינו השבוע בארצות הברית. גם שם היו שם הרס, ביזה, תקיפה ויתר אלמנטים של כאוס, שבא לתומו עם התערבותו של הצבא האמריקאי. האירוע הסתיים במותם של 63 אנשים, אלפי פצועים ונזק של למעלה ממיליארד דולר, ונחשב לאחת מנקודות השבר הגדולות בחברה האמריקאית בשנות ה-90'.

השפעת המהומות באל.איי גם היוותה השראה למוזיקאים של התקופה, שהתייחסו לנושא ברמות משתנות של עומק בשיריהם. שנה לאחר האירוע שחרר דיוויד בואי את אלבומו "Black Tie White Noise", ששיר הנושא שלו הושפע משהותו של המוזיקאי בלוס אנג'לס בזמן המהומות. כשהוא חלק מאלבום שעסק כולו בסלידתו של בואי לקונפורמיזם, תאגידי-על ומצג שווא של אחדות קהילתית, "עניבה שחורה רעש לבן" הג'אזי במהותו התייחס לאופן בו הקהילה השחורה תקבלת בארצות הברית הניינטיזית. שנים בטרם תהפוך כה דומיננטית בתרבות הפופ, בואי חש כבר אז שהקהילה השחורה באמריקה לא צריכה להטמע בזו הלבנה ולאמץ את סממניה, כמו למעשה לחגוג ולפאר את אלה שלה.

 גם להקת אירוסמית', בצעד נדיר של ביקורת חברתית, הקליטה בעקבות המהומות את "Livin' on the Edge", מלהיטי הגיטרות הגדולים ב-MTV של שנות ה-90'. "אם אתה יכול לשפוט אדם חכם על פי צבע עורו אז אדוני, אתה אדם מוצלח יותר ממני" שר שם סטיבן טיילר, ומדבר על אורות מתעמעמים ושמיים מלאי נשורת. אפילו ג'ון בון ג'ובי מספר שאת Keep" the Faith", אלבום הקאמבק של להקתו והסינגל שקידם אותו, הוא כתב על רקע לוס אנג'לס הבוערת. במחי עשור אחד עבר עולם המוזיקה האמריקאי מלחיות על תפילה ללחיות על הקצה. רודני קינג, למקרה שתהיתם, הלך לעולמו בגיל 47 כתוצאה מבעיית לב. זה קרה ביוני 2012, 20 שנה לאחר המעצר שהפך אותו סמל למאבק ולשיח הגזעים באמריקה.

הטבח בקנט סטייט ב-1970

יותר ממוסדת וקצת (טוב, הרבה) פחות פרועה הייתה מחאת הסטודנטים האמריקאים של 1970. זו שנולדה בצהרי ה-4 במאי, עם מותם או פציעתם של 13 מפגינים באוניברסיטת קנט סטייט, על ידי ירי מצד כוחות השיטור של אוהיו. במהלך הפגנה לא אלימה של סטודנטים שמחו על התרחבות הפעילות האמריקאית בוויאטנם, 28 חיילי המשטר הלאומי שלקחו את המחאה כעלבון אישי, החליטו לירות על המפגינים הלא חמושים 67 כדורים בפרק זמן של 13 שניות. במה שהיה לפעם הראשונה בה נהרגו סטודנטים במהלך הפגנה אנטי-מלחמתית וקריאה לפציפיזם, ארבעה מפגינים ומפגינות מצאו את מותם בעוד תשעה נפצעו מהירי, חלקם סבלו מנזק בלתי הפיך ולמעשה הפכו לנכים בעקבותיו.

הריגתם של אליסון בת' קראוס, וויליאם נוקס שראודר, סנדרה לי שייר וג'פרי גלאן מילר, כולם בני 19 ו-20, זכתה לשם "טבח ה-4 במאי בקנט סטייט". בעוד מילר וקראוס אכן לקחו חלק פעיל בהפגנות, שייר ושרואדר היו לא יותר מצופים פאסיביים מהצד שצפו בהפגנות ממרחק, בין שיעור לשיעור. הטבח הביא את המחלוקת סביב נושא מלחמת ויאטנם לנקודת רתיחה, והוביל למחאת סטודנטים רחבה, במסגרתה למעלה מ-4 מיליון תלמידים אמריקאים עזבו את שיעוריהם והשתתפו בצעדות מחאה מאורגנות במאות אוניברסטאות, קולג'ים ותיכונים.

האירועים הרחיבו את הקרע החברתי בארצות הברית השסועה גם כך עד כאב, וכמתבקש השפיעו גם על אמני התקופה. לא שלכתוב שיר מחאה בשנות ה-60' וה-70' היה דבר חריג, אבל במקרה של "Ohio" שכתב ניל יאנג וביצע במסגרת קרוסבי, סטילש, נאש ויאנג, מדובר היה בהמנון של ממש של תרבות הנגד. הוא נכתב לאחר שיאנג התוודע לתמונות מהאירוע במגזין "לייף", והוקלט במהלך מספר טייקים בודדים. בשיר מתקשה יאנג להסתיר את הזעזוע שחווה בעקבות המקרה, כשהשורה המצמררת "ארבעה מתים באוהיו" חוזרת שוב ושוב במהלכו, כמו מנסה לגרום לכותבה להאמין לעובדות היבשות והבלתי נתפסות.

זהו תיאור מדויק עד כאב של הלם, אימה ותדהמה, שמעלה גם את שמו של ריצ'ארד ניקסון, אז הנשיא האמריקאי, באקט של התרסה מפורשת ולא מובנת מאליה באתם ימים. זהו אחד משירי המחאה הגדולים והאייקונים ביותר בתרבות האמריקאית, שאחריו הפכו יאנג וחבריו למעין סמלי מאבק, דוברים מוזיקליים של דור שלא ידע שקט.

• תקוה גדעון: "באמא שלכם, שחררו מהצבע"

כמו עוד שיר ברשימה זו, גם "אוהיו" לא זכה לאהדת התקשורת הממוסדת, ולמעשה הוחרם על ידי תחנות רדיו מסוימות בשל מילותיו הבוטות ואזכורו של הנשיא המכהן. תחנות רדיו פחות ממוסדות ויותר מחתרתיות בחרו להשמיע אותו לקהל מאזינים בערים הגדולות ובכאלה שהיו בהן קמפוסים מלאי סטודנטים חדורי אידיאלים, מוטיבציה ורצון עז בשינוי.

בשנת 2009, כמעט 40 שנה לאחר שנכתב והוקלט, זכה השיר להכרה ממסדית מאוחרת כאשר נכנס להיכל התהילה של הגראמי, אולי הטקס הממלכתי, המיינסטרימי (ויש שיאמרו גם המשמים) ביותר במוזיקה האמריקאית. מהפכות, מה לעשות, הן תהליך שקורה לאט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו