המחאות בארה"ב: "התמונות לא מייצגות את מי שאנחנו"

עד לפני שבוע מעטים היו הישראלים ששמעו על מיניאפוליס, העיר השקטה שהגיחה מדי פעם לכותרות, רק בהקשר של אירועי ספורט או מותו של המוזיקאי האגדי פרינס שהתגורר בה והייתה גאוותם של התושבים לאורך שנים.

התיעוד המטריד שבו נראה שוטר לבן מנצל את כוחו על אזרח שחור הביא את גלי המחאה בארה"ב אל סף אלימות, שכמותה לא נראתה מאז המהומות בלוס אנג'לס שפרצו בעקבות מותו של רודני קינג בשנת 1992. "זה רק מזכיר לנו שהמאבק הגזעי בין שחורים ולבנים תמיד כאן", אמרה השבוע בשיחה עם "ישראל היום" שייני גרבר, יהודייה תושבת הפרבר מינטונקה הסמוך למיניאפוליס, "בסופו של דבר, אנחנו לא באמת שווים. זה מסתכם באזור שבו אתה חי, ברמת ההכנסה, וגם בצבע העור שלך". 

הקשר בין היהודים והקהילה האפרו-אמריקנית בארה"ב הוא מעין ברית דמים, בעיקר בשל העובדה ששתי הקהילות נחשבות, כל אחת, למיעוט במדינה שנאבק על זכות קיום וקבלת זכויות. מבחינת האפרו-אמריקנים, המלחמה ההיסטורית היא עבור סיום השימוש בכוח של המשטרה והכליאה ההמונית של גברים שחורים, בעוד שבמקביל נלחמה הקהילה היהודית בגילויים אנטישמיים ובהתעסקות בדיונים סביב הצדקת קיומה של מדינת ישראל.

במדינת מינסוטה, הקשר ההיסטורי בין הקהילות היה בולט מאוד עד לשנת 1964, אז חוקק חוק זכויות האזרח שבו תמך הסנטור הדמוקטרי יוברט האמפרי, ידיד ישראל וסגנו של הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון שמונה לתפקיד לאחר הירצחו של ג'ון קנדי. באותה שנה, בוטלה גם ההנחיה לפיה היהודים והשחורים חלקו את אותו בית החולים, ונאסר עליהם לקבל טיפול רפואי במקומות אחרים.

עוד בנושא:

השוטרים החשודים בהרג ג'ורג' פלויד צפויים להגיע לבית המשפט

צפו: מי עומד מאחורי הכאוס בארה"ב?

מפגינים ביצעו לינץ' אכזרי בבעל חנות בעיר דאלאס

בנו של הנרצח ממיניאפוליס: "מחאות אלימות אינן הפתרון"

דורי רובין, תושבת מיניאפוליס המתגוררת מרחק כמה רחובות מזירת האירוע שבו נהרג ג'ורג' פלויד, מתארת את האווירה בשבוע האחרון: "אלו זמנים קשים. לפעמים אני מתקשה למצוא בעצמי את המילים. הזעם כל כך אמיתי, חזק ואפילו מרתיע. אך מצד שני שובר את הלב לצפות בכל ההרס והאלימות שהתרחשו. תמיד הייתי גאה בעצם העובדה שאני ממיניאפוליס, העיר הקטנה במרכז ארה"ב, עם כל השקט והשלווה שמתלווים אליה, ועם זאת אני מבינה שיש הרבה דברים שצריך לעבוד עליהם, כאן בעיר ובכלל ברחבי המדינה".

גרבר מספרת כי היא מרגישה שהתקשורת מפספסת את מהות הקהילה. העובדה שרוב התמונות שמתפרסמות הן בעיקר של המהומות, לא משקפת את כל האמת: "בשעות היום תושבי העיר יוצאים במטרה לנקות את הרחובות שנהרסו והושחתו בלילה הקודם. הם מוציאים בגדים לתרומה ויש מרכזים שאליהם אפשר להעביר מזון. תמיד התגאינו בחינוך, בקהילה, במדינה שלנו. התמונות הללו לא מייצגות את מינסוטה".

רובין וגרבר מספרות גם על תחושות פחד במהלך השבוע האחרון נוכח המהומות, בעיקר כאשר החל משמונה בערב מוטל עוצר ועל התושבים להישאר בבתים: "אחרי חודשיים שהיינו בסגר בגלל הקורונה, עכשיו אנחנו נמצאים בבתים מפחד על חיינו. אפילו קיבלנו הודעה להכניס את כל רהיטי הגן מחשש שישתמשו בהם כדי לנפץ עוד חלון ראווה".

לטענת גרבר, המהומות קשורות לעובדה כי רוב המתפרעים הם בעיקר אנשים שאיבדו את מקום עבודתם בעקבות ההנחיות על ריחוק חברתי וסגירת מקומות העבודה בשל התפשטות נגיף הקורונה: "אני לא אומרת שהמאבק לא נכון, פשוט הדרך שגויה. האנשים מוציאים את התסכולים שלהם על החודשיים האחרונים באמצעות פורקן, ביזה והרס". 

בצד השני של המדינה נמצא עופר יעקב, במאי וצלם ישראלי בעל חברת הפקות בן 26 המתגורר בלוס אנג'לס ובשבוע האחרון יוצא לרחובות לתעד מקרוב את כל מה שקורה. הוא מתאר את המצב בעיר: "אני יכול להבין את זעקת המפגינים ואת בעיית הגזענות הקשה באמריקה, כנראה לפעמים רק כאוס יכול לפתור דברים גדולים כאלה ולהוביל לשינוי. הגעתי למקום המרכזי של ההפגנה והייתה תחושה מפחידה באוויר של חוסר ביטחון".

המצב ביום יום כרגע מאוד מפחיד, יש עוצר יציאה מהבתים בכל יום מהערב עד לבוקר שלמחרת ובינתיים בחוץ מתחולל בלאגן גדול- אנשים מסוכנים מסתובבים עם כלי נשק ופורצים לחנויות. חבר שגר מאז ומתמיד באל איי, סיפר על מקרה זהה לפני 10 שנים והוסיף שבאותו זמן המפגינים הקיצוניים נכנסו לבית ושדדו אותו. מאוד מקווה שלא נגיע הפעם למצב הזה וכולם יישארו בטוחים".

יעקב שיתף בחוויה משמעותית שחווה במהלך השבוע: "שכנה שלי יצאה לבדוק מה מצבו של העסק המשפחתי אשר ממוקם בלב המהומות, כשהגיעה לחנות המדוברת, לא במתכוון נחשפה לפריצה של חנות ממול. השודדים הבחינו בה והתחילו לרדוף אחריה עם מספר מכוניות, המרדף נמשך כ-30 דקות עד שהצליחה לחמוק ולהתחבא בבניין קומות של חברה טובה.במהלך המרדף היא התקשרה למשטרה במטרה לקבל עזרה אך תשובתם הייתה שאין ברשותם מספיק כוח אדם באותו רגע נתון. אני מאוד שמח שהסיפור הזה נגמר ככה ולא אחרת".

ובחזרה למיניאפוליס, "אנחנו מקוות שנראה פה שינוי", מסכמות רובין וגרבר, "הגזענות עדיין קיימת כאן, אך אווירת הפחד חייבת לצאת מהרחובות שלנו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו