יומני הנגיף: שעון קורונה

חדשות

צילום: אי.פי.אי //

אדם לאדם נגיף / איתן נצ'ין

מאז שוך הסגר תושבי השכונה שלי עברו לגור בחוצות. המרחב הציבורי מוצף: אנשים רובצים עם מחשבים ניידים על ספסלים, משפחות מסיבות לשולחנות פיקניק, קבוצות עושות כושר ויוגה - אפילו ראיתי מישהי עם מכונת תפירה עמֵלה על תיקון שמלה. היה נעים לראות שאנשי עסקים חולקים מרחב אחד עם מורים או שליחי מזון. לרגע נדמָה כי נכונה הטענה שהנגיף מלכד את כולנו מפני שאינו מבחין בין אדם לאדם, ושממנו יוכלו לקום חברה חדשה ואולי אף עולם חדש.

בציפייה גדולה קבעתי להיפגש בפארק שליד הבית עם חברים שלא ראיתי חודשיים. אלא שכמה ימים לפני הפגישה המיוחלת אירע המקרה שזעזע את אמריקה ומופיע שוב ושוב בחדשות: ג׳ורג׳ פלויד, אדם שחור, נרצח בידי שוטר לבן. הערים החלו לתסוס, הפגנות נהפכו לעימותים, שנהפכו לפרעות. האירוע החגיגי, שנועד לסמל חזרה לנורמליות, נצבע בגוונים קודרים. השמש החמימה בפארק לא יכלה להשתוות ללהבות הבוערות ברחבי ארה"ב.

במקום לחלוק את החוויות שלנו בחודשיים האחרונים, דיברנו על החולי המלווה את ארה"ב מטרם ייסודה, הווירוס שפושה בכל פינה באמריקה, גם בניו יורק הליברלית: לפני כשבוע וחצי, בסנטרל פארק, צפָּר חובב העיר לאישה לבנה שתקשור את הכלב שלה ברצועה, וזו התקשרה למשטרה וזעקה שגבר שחור מאיים עליה. האוטומטיות, הטבעיות שבה השתמשה בצבע העור הכהה בתור קלף, מעידה שמדובר במשהו מושרש, אולי מולד.

עד לפני כשבוע נראָה שרק הקורונה קיימת בעולם, והנה הבקיע ופרץ משהו כסילון, בחוזקה, פתאום, אולי כי הוא תמיד מבעבע מתחת לפני השטח. הסולידריות שהבטיחה המגיפה כמו התנפצה בן־לילה יחד עם חלונות הראווה.

להיפגש בפארק יכולנו, כי המרחב הציבורי הוכרז בטוח. כשישבנו בבטחה, חשבתי: בטוח למי? יש בני אדם שהמרחב הציבורי עוין כלפיהם גם בלי קשר למגיפה. בעצם ההליכה ברחוב טמונה סכנה, בגלל צבע עורם או מעמדם האזרחי. יש גם אנשים שלא היתה להם אפשרות להישאר בבית. את רוב קורבנותיה גבתה הקורונה בקרב האוכלוסיות החלשות בניו יורק, בשכונות הפרוור שתושביהן צריכים לנסוע שעה ויותר באוטובוסים וברכבות כדי להגיע לעבודה במרכז. פליטים, מהגרים, עובדי תברואה, שליחים: אנשים בלתי נראים שהמגיפה הפכה מאף אחד לסטטיסטיקה.

כששקעה השמש והאנשים החלו להתפזר, תהיתי: אולי הסולידריות עמדה איתנה כל עוד היינו כלואים בבתינו, כל זמן שלא חלקנו מרחב עם מישהו שונה מאיתנו. אולי הנגיף מלמד שבכל אדם יכול לקנן בחשאי וירוס, שעשוי להתפרץ במרחב הציבורי עתיר החיכוכים. אולי הסולידריות לא צריכה להישען על המשאלה שכולנו אחד, אלא על ההכרה הקשה שבכולנו יש פוטנציאל לפגוע באחר. אולי, הרהרתי בדרך הביתה, אפשר להמשיל את חוליי החברה לקורונה: אף אחד לא בהכרח אשם, אבל על כולנו מוטלת אחריות.

איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".

כל אחד אוהב את הקורונה / מירנה פונק

ברלין, 2.6.20, 9:18 בבוקר

אני שוכבת על כיסא־נוח. מ', בן הזוג של ב', החברה הכי טובה שלי, עובד על הגריל. ב' משפריצה מים על הילדים בבריכת הילדים הקטנה. הציפורים מצייצות. הדבורים מזמזמות. אני לוגמת מכוס יין לבן. השעה שתיים בצהריים. מ' הופך חתיכת סטייק ואחרי זה נקניקייה. הכל קורה בהילוך איטי. הוא אומר לי: "אני אוהב את הקורונה", ואני מהנהנת בראשי. לא משנה את מי פגשתי בעולם שלי בחודשים ובשבועות האחרונים: כולם אוהבים את הקורונה. הם אוהבים את ההאטה בקצב החיים, את הרוגע ואת היעדר הלחץ.

כמובן, הם אוהבים את המצב כי הם פריבילגים. זה ברור לגמרי. בזמן שאני מתרווחת לי בנעימים עם כוס יין לבן ביד על כיסא־נוח בגינה מחוץ לברלין, ושואפת אל קרבי את ניחוחות הצלייה של סטייק עשוי כהלכתו, מיליוני אנשים בעולם כולו בדיוק שואלים את עצמם איך יוכלו לקנות את חתיכת הלחם הבאה שלהם. אני יודעת שזה ככה. אני רוצה לומר את זה פה בצורה גלויה וברורה.

אבל בעולם שלי, אף אחד לא איבד את העבודה שלו בגלל הקורונה. הרבה גם הרוויחו בנוסף מהסיוע הממשלתי. ולמרות זאת, לא מדובר פה רק במצב שהוא אולי פשוט יותר לכמה אנשים, אלא גם בסוג מסוים של יחס לחיים. כי למ' יש מסעדה. במשך שלושה חודשים היא היתה סגורה. וב' היא מנחה מקצועית. בדרך כלל של אירועים גדולים. חוץ מזה, יש להם להקה והם מופיעים כל שבוע. זאת אומרת, הם שייכים במאה אחוז לקבוצת האנשים שהיתה אמורה לסבול יותר מכל בגלל ההגבלות. אבל הם לא סובלים. הם התאימו את עצמם. ב' מנחה עכשיו יותר ברדיו. מ' הרים במהירות שירות למשלוחי אוכל. הם לא מתבכיינים, הם לא מקטרים, הם לא מטילים על אף אחד את האחריות למשהו כלשהו. הם לא היו צריכים לבחור צד כדי להרגיש יציבים יותר בנפשם פנימה. הם חיים בהווה ואת ההווה. מה שההווה מביא הם מקבלים בזרועות פתוחות, לא באגרופים קפוצים.

גם אני מפסידה מאז הקורונה 3,000 יורו בחודש בגלל ביטול הופעות ואירועים. עד פברואר עשיתי חלק גדול מההכנסות שלי מהשתתפות בפאנלים, מעבודות בהנחיית אירועים, מהרצאות ומערבי קריאה. כשהתברר בחודש מארס שהכסף הזה אבוד עד סוף השנה, מייד עשיתי חישוב מסלול מחדש.

העליתי פוסטים בחשבונות שלי ברשתות החברתיות וכתבתי שאני פנויה לקבל עבודות כתיבה מזדמנות. ועד עכשיו, בכל חודש מאז פרצה המגיפה, הצלחתי לפצות, בעזרת העבודות החדשות, על אובדן ההכנסות מביטול האירועים וההופעות.

לפני שבוע וחצי נערך אירוע הקריאה הראשון שלי בזום. מי שקראו את היומן שלי בשבוע שעבר אולי זוכרים: בתוך יום וחצי מכרתי 300 כרטיסים במחיר חמישה יורו לכרטיס. אז ביום שני בערב ישבתי במטבח שלי מול מסך המחשב. היו איתי 300 אנשים מכל העולם. זאת היתה אחת החוויות היפות ביותר שהיו לי בחיים. אני באמת חייבת לומר את זה. ועכשיו אני מתכוונת לחזור על החגיגה הזאת כל חודשיים. והנה, בום! משהו טוב מאוד יצא מן המצב הלא פשוט. לא נרפות ושום תרדמה, אלא פתרונות. זה תמיד היה המוטו שלי.

ב' זורקת אל הבת שלי כדור מים. הבת שלי זורקת את הכדור לבת של ב', וזו בתורה זורקת אותו אל אחותה הקטנה. ב' קוראת: "אני אוהבת את הקורונה!", ואני לוקחת שלוק גדול מהיין הלבן שלי, עוצמת את העיניים ומדמיינת לי שמכאן והלאה לעולם לא אצטרך יותר ללכת למשרד, לעולם לא אצטרך יותר לצאת לנסיעות מיותרות לאירועים, ואוכל לנהל את החיים שלי מכיסא־נוח בגינה.

מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.

על מֶשֶק החום / גלית דהן קרליבך

רגע לאחר שנפתחו המסעדות, נפגשנו נ' ואני לערב גרושות ויין בבית. גם הברים נפתחו, אבל כבר התרגלנו להתלבש במיטב הפיג'מות. וחוץ מזה, המחשבה שנדסקס את חיינו במרחק שני מטרים זו מזו, ולצד שולחנות המופרדים גם הם בשני מטרים זה מזה, בלבלה אותנו. כן, שתינו חלשות בגיאומטריה קולינרית, והקורונה לא ביערה את החיסרון הזה.

כל סוחרי הרחוב נרתמו להכנת הערב. קנינו יין, גבינות ושוקולד. התרווחנו במרפסת, לגמנו יין מחנות שבעליה נשבע שהנקטר מותאם סטטיסטית לחיך גרושות, והחלפנו סיפורי גבורה מהשבוע האחרון. סיפרתי לה שהצלחתי להחליף שתי נורות, להתקין מדף ולהדביק וו למגבות באמבטיה.

"הקורונה שינתה אותך לגמרי. העיקר את מתבכיינת שאת חסרת כישורים לחלוטין", התפעלה חברתי, ומייד התאכזבה לגלות שעל העסק היו אמונים שני חברים ממין זכר, שקפצו לכוס קפה תמימה ומצאו את עצמם בראש הסולם, ועוד שליח אומלל שנמס בתוך שנייה למראה פניי הבוכיות. פרסתי אבטיח, כשמחלון הבניין הסמוך נשמעו צעקות כעוסות של בני זוג.

נ' אמרה שהיא בטוחה שעכשיו, אחרי הסגר, הרבה זוגות נשואים ייפרדו. מייד נזכרתי: "תגידי, מה עם חוקר הלטאות?"

זה שנים נ' עוקבת אחר זואולוג מפורסם מאוד בתחומו - תחום המשתרע על פחות משני מטרים. בכל פעם שהוא מוציא ספר על חומט, לטאה או שממית - קשה לי להבחין ביניהם - היא מתקשרת ואומרת לי בטון נוגה שזה הגבר שאיתו היא רוצה לחיות לנצח. ציפיתי שתשפיל מבט ותספר שאין חדש, כהרגלה, שהחליפו מיילים אבל שוב לא קבעו להיפגש.

נ' היא אדם המקדש את האיטיות. אני באה בטענות לכדור הארץ שהוא מסתובב לאט מדי, והיא טוענת את ההפך הגמור. נ' היא מלכת האי־מהירות: היא נהנית מסריגה ומהתרת פקעת של מובייל צדפים, היא שוקלת כל אפשרות ואפשרות מתוך מחשבה עמוקה מאוד, מייחסת חשיבות תהומית למושג "תהליך", ואת תוארה האקדמי פרשׂה על פני 20 שנה, משום שהיה חשוב לה ללבן עם עצמה אם זה המקצוע שברצונה ללמוד. אפילו גירושיה היו מופת של חיי הצבים במנוחה: נדרשו לה שבע שנים להתגרש, מפני שלא מצאה טרמפ לרבנות. אילו נ' היתה הקורונה - מגיפה לא היתה בעולם.

מה רבה היתה אפוא הפתעתי כשאמרה לי, במחווה זואולוגית: "הנשר נחת".

"שוב קבעתם להיפגש ב־2030?"

"לא, לא. כבר נפגשנו!"

בלעתי יין והתחלתי להשתעל. "מה? מה את אומרת! איך זה קרה?"

"בזכות הקורונה".

"כי להתנשק דרך מסיכה זה סקסי?"

"נודניקית. הבנתי שהחיים קצרים".

"אם זה מה שגרם לך להבין את העובדה המוחלטת הזאת, ברכות לקורונה".

"כן, והאמת שתפסתי אומץ ואמרתי לו שאני חושבת שהוא טועה לגבי משק החום של הזוחלים..."

"נ', אם לא אכפת לך, אני רוצה לשמוע על הפגישה ולא על משק החום של הזוחלים". נ' נעצה בי מבט משולהב, לחייה סמוקות, ולחשה, "הוא כל כך נפלא".

"נו, אם לא תספרי מה היה, עכשיו אני מלשינה למשטרה שפיתית גבר זר שאמור להיות בבידוד!"

"אני פשוט הבנתי שהקורונה זאת ההזדמנות היחידה שלי לעשות משהו קיצוני באמת. אז התכתבנו שבועיים ואחר כך נתקלנו..."

"נתקלתם!" נחרתי בבוז.

"ושמרנו על מרחק של שני מטרים".

"ברור!"

"והקפדנו על מסיכה!"

"ברור כשמש!"

"והיית מאמינה שחוקר לטאות יכול לנשק כל כך נפלא

גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר

צילום: גל חרמוני

קשיי נשימה / יונתן שגיב

סטוק ניואינגטון, לונדון, 1.6.2020

נזכרתי היום שלפני חודשיים, כשאלפי אנשים מתו בבתי חולים, סלבריטאים שרו ג׳ון לנון מטירותיהם הנאוות. ונזכרתי גם שבילדותי רציתי שתהיה לי מכונת זמן. רציתי לנסוע לשנות ה־60 של המאה שעברה כדי להשתתף במהפכת הפרחים. רציתי לנסוע לתחילת המאה ה־20 ולהצטרף לתנועה הציונית. חלמתי על מהפכות ועל גלי מחאות. חלמתי על תקופות שבהן האנשים האמינו ברעיונות גדולים ובעקרונות נעלים. ואז גדלתי. גיליתי שצ׳רלס מנסון רצח את שרון טייט ושההיפים נהפכו לבעלי תאגידים. וגיליתי שבארץ ישראל היו פלשתינים שגורשו מאדמותיהם ורצו בעצמם עצמאות ומדינה.

נמאס לי מחלומות ומשברם; מסמכות שנשענת על היסטוריה שקרית; מהבטחות ריקות על עתיד משותף. ״אני לא יכול לנשום״, נאנק הנרצח ג׳ורג' פלויד במיניאפוליס ביום שני שעבר, כשצווארו השחור נמחץ תחת ברכו הלבנה של שוטר. ״עם שלם לא יכול לנשום״, קרא קומץ בתל אביב ובירושלים במחאה על הריגת איאד אלחלאק, צעיר פלשתיני לא חמוש, בעל צרכים מיוחדים, שנורה למוות בשבת בידי שוטרי מג״ב בעיר העתיקה.

כל השבוע קראתי על מותם האלים. ועל שוטרי יס״מ שעצרו שלושה צעירים אריתראים ששתו בירה בתל אביב. ועל האלימות נגד נשים, שזינקה בחודשי המגיפה. ועוד כתבות שלפיהן במערב, אנשים המשתייכים למעמדות נמוכים או למיעוטים, נדבקו בקורונה באחוז גבוה משיעורם היחסי באוכלוסייה.

״הם כבר נותנים לכם לצאת מהבית?״ שאלתי חברים מעבר לים, בזמן שבערי אמריקה בוערים רחובות ומכוניות משטרה דורסות מפגינים, ובישראל הדממה היחסית בכיכרות לנוכח כוחנות השלטון מצמררת שבעתיים. ״אצלנו הם מרשים״, ענו חלקם. ״אצלנו עוד לא״, השיבו אחרים. אני שונא את השפה החדשה הזאת שלנו. את מילות הצייתנות. את שפת הסבילות והכניעות. אני אולי שונא אף יותר את התלונות שלי על הסמכות החדשה בחיי, שהיא עדיין מוגבלת, כנראה זמנית, ובטלה כל כך לעומת כל המסואב בעולם.

נזכרתי גם במילים של אדוארד סעיד ב"אוריינטליזם". ״אין דבר מסתורי או טבעי בסמכות״, הוא כתב, "היא נוצרת, מוקרנת, מופצת. היא אינסטרומנטלית, משכנעת. יש לה סטטוס. היא מבססת קָנונים של טעם וערך. היא כמעט בלתי נפרדת מרעיונות מסוימים שהיא מרוממת כאמיתיים, וממסורות, תפיסות ושיפוטים שהיא יוצרת, מעבירה, משכפלת. יותר מכל, אפשר ואף חובה להעמיד את הסמכות לבדיקה״. את עתירתו לפעולה ולחשיבה כתב סעיד לפני כ־40 שנים. בימים אלה קשה לי לא להיאחז לקריאתה עצב עמוק במקום השראה. נראה לי שהניתוח, הבדיקה והביקורת אכן השתכללו ברבות השנים. אבל מצד אחר, הסמכות, על כוחה ואדישותה, רק הלכה והסתעפה, ולבשה צורה חדשה. ובשבילי זה מסתורין שעדיין לא מצאתי לו פתרון.

יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)