מאז הולדתה של האומה האמריקנית ועד ימינו, מלווה אותה כצל אפל וקודר סוגיית האפלייה כלפי המיעוט האפרו-אמריקני, שלא נמוגה גם בעידן הנוכחי. זאת, למרות שבית המחוקקים והרשות השופטת היו אמורים לחסום בצורה הרמטית כל ביטוי או דפוס פעולה, שנועד להדיר מיעוט זה ולפגוע בו, וכך לערער את ערך השוויון, המהווה את אחת מאבני היסוד בדמוקרטיה האמריקנית.
מהומות במיניאפוליס // צילום: רויטרס
הריגתו הברוטלית של ג׳ורג׳ פלויד, שלא היה חמוש, ביום שני האחרון ע״י קצין משטרה במיניאפוליס, מינסוטה, שגררה בעקבותיה גל של מהומות בכל רחבי העיר שטרם דעך, הייתה החוליה האחרונה בלבד במסכת אינסופית של אירועים אלימים כנגד בניה של הקהילה האפרו-אמריקנית, שראשיתם בתקופת העבדות, והמשכם בעידן החקיקה המפלה וההפרדה הבין-גזעית המשפילה, שהעניקה לכאורה לגיטימציה למתקפות החוזרות ונשנות כנגד אוכלוסייה זו.
עוד בנושא:
ארצות הברית בלהבות - היום השלישי: תחנת משטרה הוצתה, המשמר הלאומי הוזעק
ארה"ב בוערת: גל מחאות בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד
תיעוד קשה: שוטר חנק למוות גבר שחור
ישראל היא המקום הכי בטוח לגבר שחור
" זה רצח, מה לעזעזל קורה איתנו בארצות הברית?"
כך, למשל, הייתה המאה ה-20 שזורה בשרשרת רצופה של פעולות תוקפניות כנגד שכונות, מוסדות ויחידים, שהפכו לקורבנות רק בגלל צבע עורם. הטבח המזעזע שבוצע בעשרות מתושביה של שכונת גרינווד באוקלהומה ב-1921, שנהרסה עד היסוד; מעשי הלינץ׳ שנעשו בכפרי הדרום ובעיירותיו, כמו, למשל, רציחתו המזעזעת באוגוסט 1955 של הנער בן ה-14, אמת' טיל, בעיירה מאני שבמיסיסיפי. זאת, לאחר שהואשם בהאשמת שווא של הטרדה מינית, וכמו ההוצאה להורג, תשע שנים מאוחר יותר, של שלושה פעילי זכויות האדם במחוז נשובה שבמיסיסיפי ע״י אנשי הקו-קלאקס-קלאן, שכיהנו במערכת אכיפת החוק המקומית וזוכו בתחילה על ידי בית משפט מקומי.
כמו כן, חלה פגיעה מתמשכת בכנסיות שבהן התפללו בני הקהילה (לדוגמא, פיצוץ הכנסייה הבפטיסטיסת בברמינגהם שאלבמה ב-1963 שגבה את חייהן של ארבע נערות), ונרצחו גם מנהיגיה הבולטים (כמו מרתין לות׳ר קינג, שנורה למוות בממפיס טנסי ב-4 באפריל 1968, בידי מתנקש לבן, ג׳יימס ארל ריי) – זה היה רק קצה הקרחון של דפוס אלים זה, שאמור היה להיצרב בזיכרון הקולקטיבי האמריקני ככתם אפל וכתמרור אזהרה בוהק.
עם זאת, דווקא לאחר שהממשל הפדרלי כפה על הדרום, בשנות ה-50 של המאה שעברה, לאחר קרב איתנים, ליישם בפועל את עקרון האינטגרציה במערכת החינוך, ולאחר שהנשיא לינדון ג׳ונסון הצליח לעגן בחקיקה את עקרון השוויון הפוליטי, התברר שוב ושוב שהגזענות האלימה טרם נעלמה מן ההוויה האמריקנית.
הוכחה בולטת לכך ניתנה ב-1992, כאשר ארבעת השוטרים הלבנים, שתקפו באכזריות את רודני קינג האפרו-אמריקני במרכזה של לוס אנג׳לס, זוכו מכל אשמה למרות שהאירוע הוסרט במלואו. אותם דברים אמורים גם לגבי מקרי הירי הרבים שהתרחשו במאה הנוכחית, שבהם נורו למוות אזרחים אפרו-אמריקנים רק בגלל שהצטיירו כחשודים בעיני היורים.
כך, למשל, נהרג לפני שמונה שנים הנער בין ה-17 טרוור מרטין בסנפורד פלורידה, על ידי מתנדב לבן במשמר האזרחי המקומי. למרות שמרטין לא היה עבריין ולא ביצע עבירה כלשהי, קיבל בית המשפט את טענתו של היורה, שלפיה חש מאויים על ידו, והחליט לזכותו. ואכן, עד עצם היום הזה מעניקים בתי המשפט במדינות הדרום פרשנות רחבה לעקרון ההגדרה העצמית, ובאמצעותו הם ממשיכים להימנע מהרשעתם של רוצחים בדם קר וללא כל פרובוקציה.
על רקע עגום זה אין זה מפתיע שהאלימות כלפי המיעוט האפרו-אמריקני טרם נעלמה מחוצותיה של אמריקה, והיא ממשיכה לאפיין גם היום את התנהלותם של גורמי אכיפת החוק במקרים לא מעטים כפי שארע בראשית השבוע במיניאפוליס, וכפי שארע בראשית החודש בבראנסוויק, ג׳ורג׳יה, כאשר ״אזרחים מודאגים״ ירו למוות באחמד ארברי, שיצא לריצה היומית שלו. גם המתקפות נגד כנסיות אפרו-אמריקניות טרם שככו, ועדות מצמררת לכך מן השנים האחרונות הייתה התקפת הירי על הכנסייה הבפטיסטית בסאת׳רלד ספרינג, טקסס, שבוצעה בנובמבר 2017, ושגבתה את חייהם של 26 אזרחים.
הגם ששורשיה העמוקים של האפליה הגזעית מעוגנים בעברה הרחוק של האומה, נשאלת השאלה מהם הגורמים המידיים, שהביאו להתפרצותו המחודשת של גל עכור זה כלפי המיעוט האפרו-אמריקני במאה הנוכחית? מבין מכלול הגורמים שאחראים לכך, בולטת עובדת יסוד אחת: החברה האמריקנית עוברת בעשורים האחרונים תהליך של קיטוב אידאולוגי ופוליטי חריף, שחידד את הניגודים שבין המחנה השמרני שבין המחנה הליברלי, ובכך הפך את התרבות הפוליטית האמריקנית לקשיחה ומנותקת יותר ויותר מן המסד הפרגמטי, הסובלני והמתון, שהיווה קו אפיון מרכזי שלה בשלהי האלף הקודם.
ניסיונו של ברק אובמה, שהושבע לנשיאה ה-44 של ארה״ב ב-20 בינואר 2009, לאחות את הקרעים, לא צלח. שכן, לגבי קבוצות חברתיות לא מעטות, חשפה כניסתו לבית הלבן משקעים עמוקים, ולעיתים גם מודחקים, של טינה, דעות קדומות, תפיסות סטריאוטיפיות וחשדנות כלפי האחר והשונה.
אובמה, מבחינתו, החמיץ הזדמנות פז להביא לשיפור דרמטי במצבו של המיעוט האפרו-אמריקני באמצעות צעדי חקיקה מרחיקי לכת בנוסח חזון ״החברה הגדולה״ מבית היוצר של הנשיא ג׳ונסון בשנות ה-60. החלטתו להימנע ממהלכים מגזריים של העדפה מתקנת, ובמקומם לנסות למשול מן המרכז הממלכתי, לכאורה, החריפה עוד יותר את מצוקתם הכלכלית של ציבורים אפרו-אמריקנים רחבים (בעיקר על רקע המשבר העמוק שהיכה בהם ערב בחירתו), והגבירה עוד יותר את תסכולם.
יורשו בבית הלבן, דונלד טראמפ, הוסיף מצידו קיסם למדורה במספר התבטאויות בלתי שקולות (שניסה לצקת לתוכן משמעות אחרת בדיעבד), דוגמת דבריו בשארלוטסוויל, שבהם טען שבקרב חברי הארגונים, שעל דגלם חקוק המסר הגזעני של עליונות הגזע הלב, יש אנשים ראויים. יחד עם זאת, אין להתעלם מן העובדה, שסדר היום הפנימי של טראמפ כלל בו בעת השקעה מאסיבית בשיקומן של התשתיות הפיזיות והחינוכיות בכרכיה של אמריקה, העשויה – כאשר תמומש – להעניק הזדמנויות חדשות לרבים מבני המיעוט האפרו-אמריקני המתגוררים בהם, לשפר את מעמדם החברתי-כלכלי.
מה שברור הוא שאין בנמצא נוסחת קסמים כלשהי שבאיבחה אחת תעלים כליל את צילה של הגזענות המכוערת ואת האיום הנשקף ממנה על חוסנה ולכידותה של החברה האמריקנית. ובאשר להשלכותיה הפוליטיות של הפרשה הטראגית – הרושם המתקבל כעת הוא שהמועמד הדמוקרטי ג׳ו ביידן, הנהנה מתמיכה רחבה בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית, יעשה כל מאמץ כדי למנף את האירוע לשם גיוסו בפועל של פלח קולות מגזרי זה.
מאחר ואחוזי ההצבעה בקרב הקהילה הינם בד״כ נמוכים יחסית ומאחר שעל הפרק עלתה כבר האפשרות, כתוצאה ממשבר הקורונה, שבחלק ממדינות המפתח עיקר ההצבעה תהיה באמצעות הדואר, במוקד הקמפיין הדמוקרטי במישור זה עתיד לעמוד הניסיון לעודד השתתפות פוליטית גם בשלט רחוק. בעוד חמישה חודשים יתברר אם אסטרטגיה זו הניבה את התוצאות המקוות מבחינתו של המחנה הדמוקרטי.
