על הייאוש / גלית דהן-קרליבך
עד לזמן מגיפת הקורונה מעולם לא העליתי בדעתי להוציא דרכון ספרדי, אף שהמשפחה שלי נכללת ברשימות רגשי האשם של ממשלת ספרד.
התחרות לקורונה היתה בהחלט קשה: תקופת הפיגועים בירושלים בשנות ה־90 של המאה שעברה, שבה היינו עולים לקו 18 ולא בטוחים באיזה מצב נרד ממנו; המבצעים בלבנון; האינתיפאדה השנייה בתחילת המילניום; מבצעי צה"ל בעזה; מטווחי הרקטות שהלכו והתרחבו ושיתקו חצי מדינה. אלא שדבר מכל אלה לא ערער את רגש הפטריוטיות שלי. והנה באה הקורונה, ואולי דווקא משום שהפעם לא פרטו על מיתרים ציוניים ולא המטירו עלינו להיטי "רוצים לכלותנו", דווקא משום כך חשפה הקורונה את פרצופם האמיתי של קברניטי המדינה, שמנווטים את האונייה בלי להתחשב כלל בזוטות כמו, למשל, נוסעי האונייה.
האזרחים - מפרנסי הקופה הציבורית - היו לחשודים כשנאלצו להתמודד עם תביעות מס הכנסה, שמצד אחד נופף במענק, ומצד אחר ערם קשיים רבים כל כך, כהרים שאפילו מטפסי אוורסט לא יוכלו להם. ברשתות הסתובבה בדיחה: "האם מישהו שמע על מישהו שכן הצליח לקבל את המענק?" כרבים אחרים, פשוט ויתרתי על המענק.
הניתוק שמפגינה המדינה כלפי אזרחיה הנאמנים ניכר גם בעובדה שרק מעטים מ־34 אלף שריה, הזוכים כולם למשכורות הגובלות במדע בדיוני, חשבו לוותר על שכרם לאות סולידריות. אבל סולידריות מצידנו - נדרשה גם נדרשה. כשעלה הרעיון המזוויע להשתמש באמצעי השב"כ למעקב אחרי אזרחים, נדרשנו לשתוק, בשם הסולידריות.
מהר מאוד התברר שהסגר נהפך למכשיר פוליטי: כבר ידעו היטב באיזו אוכלוסייה ההידבקות גדולה במיוחד, ולמרות זאת לא עצרו טיסות מניו יורק; ובשעה ששוטר איים על ארבעה ילדים בגן משחקים בקטמון, עמיתו, שומר שלום הציבור, עמד נבוך מול מאתיים חרדים בישיבה. ואנו נדרשנו לשתוק בשם הסולידריות.
כשנסעת לבדיקות רפואיות דחופות וחזרת ריקם, כי רק חולי קורונה היו זכאים לקבל אותן, נדרשת לשתוק בשם הסולידריות. כשישבת לבד בליל הסדר וראית בטלוויזיה את נשיא המדינה וראש הממשלה חוגגים עם משפחותיהם ומפירים את הסגר בפנים עולצות - נתבעת לשתוק ולהימלא סולידריות.
כשלא נעשה חישוב מסלול מחדש, ונציגי משרד הבריאות חמורי הסבר הוסיפו להבהיל את הציבור בנתונים חסרי שחר, הלך וקטן האמון. כשהתירו בשרירותיות, בלי שום היגיון, לפתוח את איקאה אבל לא את שוק מחנה יהודה, נשבר האמון. האמון זועק, מבקש את נפשו למות.
כשאין אמון, הולכת ונשמטת הקרקע מתחת הרגליים. כשנשמטת הקרקע מתחת הרגליים, חיפוש כרטיס הטיסה לארץ אחרת - כרטיס היציאה מהארץ הזאת - נעשה מוחשי יותר ויותר.
"אבל בישראל יש הרבה עמותות והרבה חסד", טען בפנַי מישהו. ובכן, אני לא רואה שום יתרון במדינה שמפילה את תפקידיה על האזרחים, מרגילה אותם לתרבות שנור, ועל הדרך מפנקת אותם בזיכוי ממס לפי סעיף 46.
הנה יושב לו אזרח מותש בביתו ורואה מה קורה במדינה שלו ומתחיל להרהר. מפלגת "רק לא ביבי" ומפלגת "רק ביבי" כופות על האזרח ישר השכל לבחור צד. אבל האזרח לא רוצה לעסוק בפולחן אישיות. הוא לא רוצה להצטרף לריקודים שמעון־ריקלינים כאילו־מגניבים מול בית המשפט ולא רוצה להתעטף בדגלים שחורים.
הדו־קוטביות בתקופה הזאת מסוכנת. ההיסטוריה כבר הוכיחה שמעצמות גדולות וחזקות ממדינת ישראל קרסו. הן לא נפלו רזות וצנועות. הן נפלו כשמנגנוניהן המפלצתיים הופנו נגד עצמם ותקפו את יסודות המדינה ואת האזרחים. נגף כזה קשה למגר. גם אנשי משרד הבריאות לא יצליחו להתמודד עם הנגף הזה, הם וסבר פניהם החמור.
גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
בזמנים הטובים ובזמנים הרעים / מירנה פונק
ברלין, 25.5.20, 14:51 בצהריים.
בשבוע האחרון נפתחו מחדש בברלין המסעדות, הברים ובתי הקפה. אמנם רק לכמה שעות בכל פעם - כל המקומות היו חייבים להיסגר בשעה עשר בלילה - אבל זה הספיק בשביל להניע החוצה אל ההמולה השוצפת ברחוב גם את מי שנענו להנחיות הסגר בשלושת החודשים האחרונים.
ביום רביעי שעבר נפגשתי עם חברה על כוס יין. ישבנו לנו בשמש, והתענגנו על כך ששוב יש משהו שדומה לחיים נורמליים. היא סיפרה לי שהמעגל החברתי שלה הצטמצם בערך בחצי. לכל הפחות, הוסיפה ואמרה. ק' עובדת כסגנית נשיא לפיתוח עסקי בחברה אמריקנית גדולה בברלין, ובמסגרת התפקיד שלה היא אחראית על השוק האירופי. היא אישה חכמה, משכילה, ובראש ובראשונה - מצליחה, והיא לעולם לא תיתן לשום דבר ולאף אחד להכתיב לה איזשהו משהו. אולי ניתן לתאר אותה כאדם שניחן במחשבה עצמאית. זה אולי הדבר הכי רלוונטי לעניין פה.
היא אף פעם לא דיברה בלעג או בזלזול, לא בפומבי וגם לא עם החברות שלה, על האמצעים שננקטו בגלל מגיפת הקורונה, אלא רק הזכירה את הנזקים המשניים העצומים הצפויים לנו, לכולנו, בשנה וחצי הבאות. לפעמים היא הזכירה את אמא שלה, שעבדה כאחות בבית חולים במשך 40 שנה ושסיפרה שבזמן מגיפות השפעת השנתיות כולם מתו כמו זבובים, רק שאין שום תמונות מזה. ק' לא הוסיפה על כך מילים. זה היה הכל.
היא חזרה ואמרה שוב ושוב כמה היא שמחה שיש לנו בראשות המדינה קנצלרית כמו אנגלה מרקל, מנהיגה שקולה, נבונה ואוהבת אדם, אבל גם שייתכן בהחלט שבשנתיים הקרובות נסתכל לאחור על מה שקרה בזמן הקורונה ונשפוט בצורה אחרת כמה וכמה מהדברים. הסכמתי איתה, גם בפגישה שלנו.
אלא שהבעיה הממשית הנוכחית היא שיש רק שני מחנות. שניהם מטיחים זה בזה שהמחנה האחר לא מבין את העולם, וכל אחד מהם טוען שהוא מחזיק באמת. מה ששני המחנות לא מבינים זה שלאמיתו של דבר הם דומים למדי זה לזה: גם בסירוב שלהם להכיר בגוונים אפורים ולקבל אותם, וגם בקיצוניות שבה הם דנים לגנאי את הצד האחר ומרשיעים אותו.
אנחנו לא יודעים שום דבר. אנחנו לא יודעים שום דבר על הנגיף הזה, על התוצאות וההשלכות, אם הכלכליות ואם הבריאותיות. שום כלום. ממש פאקינג שום כלום בריבוע. וכל מי שטוענים איזשהו משהו אחר, להם אני רוצה להציע פשוט לגגל את המילה "סָפֵק", ואז להירגע ולהישען לאחור. לא לדעת שום דבר, כן, ההרגשה הזו עוד יותר גרועה מהפחד מווירוס כלשהו. את זה אני גם מבינה.
אולי דווקא יעזור להסתכל על ההתפתחויות החיוביות? יש עכשיו כבר כל כך הרבה דברים אדירים בלתי נתפסים, שצמחו מתוך המשבר: עבודה מהבית, יוגה מהבית ואירועי קריאה מהבית. לפני כמה ימים היה לי רעיון לארגן אירוע קריאה בזום מהבית. שיתפתי בתוכנית את 16,000 העוקבים שלי באינסטגרם, ובתוך 36 שעות מכרתי 300 כרטיסים לאירוע, בעלות של חמישה יורו לכרטיס. רק לא מזמן, לפני ארבעה חודשים, דבר כזה לא היה אפשרי בכלל. אבל עכשיו, הודות לקורונה ולנורמליות החדשה שנוצרה, זה כבר פה. כל משבר מניב עימו חידושים והמצאות. משברים הם מנועי התקדמות, מנועי צמיחה.
כן, ברור, גם אני איבדתי חבר כזה או אחר בחודשים האחרונים האלה. אבל כך, יותר מבדרך כלל, היה קל יותר לדעת על מי בעצם ניתן לסמוך שבעתיד ייצא למאבק יחד איתנו, באש ובמים, בזמנים טובים ורעים. אלה שנשארו הם אלה שהשתחררו מהדחף לתבוע לעצמם חזקה על האמת האוניברסלית המוחלטת.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
צא וראה / איתן נצ'ין
שלא כמו בישראל, בחוף המזרחי של ארצות הברית חילוף העונות הוא תהליך איטי ומתמשך. הטבע, שעמד דוּמָם תחת הקור הממית של החורף, כמו חוֹוֶה גלגול נשמות: עלים חדשים נוספים על העצים, עוד קרן שמש ממיסה את הכפור, מה ששורד צומח כחדש. וכבדרך נס, ביום השמשי הראשון של האביב, האנשים, שהיו צפונים בבתים ומצונפים במעילים עבים, משילים מעליהם את חודשי הקור ויוצאים כאיש אחד אל הרחובות והפארקים, ועל פניהם ארשת ציפייה למה שצופן הקיץ.
אבל השנה, כשיצאתי לפגוש חברים בפארק במנהטן, התחושה שליוותה אותי היתה חוסר ודאות. מושל מדינת ניו יורק הכריז שהסגר־לא־סֶגר יימשך עד אמצע יוני, אבל יהיו הקלות. לכן, כשהלכתי ברחוב, היה נדמה לי שהאנשים לא יודעים איך עליהם להתנהל במרחב הציבורי: בחולצות קצרות ובשמלות הם התהלכו מהוססים, מתפתלים בין המדרכה לכביש. הברים והמסעדות, שדלתותיהם היו מוגפות, פתחו צוהר והגישו בירה ואוכל לקחת. קבוצות־קבוצות עמדו האנשים, לא בטוחים - לאן ללכת, איך לשתות מתחת למסיכה, האם לחבק את החבר המצטרף לחבורה.
ירדתי לרכבת התחתית. זו הפעם הראשונה זה חודשיים שנסעתי למנהטן. הרציף, שבימים רגילים מלא עד להתפקע באנשים שחוזרים מהעבודה, היה שומם. רק דר רחוב שכב על ספסל. תהיתי מה היה גורלו בחודשיים האחרונים: האם סיפרו לו על המגיפה? האם היה לו לאיפה ללכת? איך שרד בלי נוסעים שיתנו נדבה, בלי ביטוח בריאות, בלי מסיכה? ניגשתי אליו ושמתי לו דולר בכוס, כמו כדי לומר, ״אנחנו נשרוד את זה״.
נכנסתי לקרון. היו בו מעט אנשים. הרכבת שקשקה. הסתכלתי סביב. מאחר שהמסיכות מסתירות חצי פרצוף, אנשים הסתכלו לי היישר בעיניים. הכלל הלא הכתוב בעיר אוסר להסתכל לזרים בעיניים. חלק מהדרך לשרוד בעיר גדולה הוא להקהות את החושים, כי הגירויים רבים מדי - יותר מדי רעש, ריחות ואנשים. אם הגנבת בטעות מבט למקום אסור, חובתך להסיט אותו מייד. כל מה שאינו האני - איננו. המסיכות שאנחנו לובשים בימים רגילים מכסות לנו את העיניים. אבל האנשים בקרון הבודד השהו את המבטים, הבעתם ניכרה בכיווץ העפעפיים, במצמוץ קטן, במיקוד האישון, כאילו אמרו, ״אנחנו נשרוד את זה״.
כשירדתי מהקרון, חשתי בעיני הנוסעים האלמונים, כאילו שמרו עלי. יצאתי לרחוב. השמש בהקה. חלף־עבר החורף הכבד שגבה חיי אלפים, ואף שגורל הקיץ לוט בערפל, ולמרות הריחוק הפיזי הכפוי עלינו, בין האנשים ברחוב הסתמנה שותפות להכרה ביחס לחורף שעברנו - הכרה מלשון ״אני מכיר אותך״.
ההרגשה החמימה ליוותה אותי עד שעמדתי מול דוכן עיתונים. על שער ה"ניו יורק טיימס" נרשמו שמות של אלף אנשים מתוך המאה אלף שלא שרדו את החורף. מאה אלף אנשים, מאה אלף זוגות עיניים.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
צו השעה / יונתן שגיב
״לא! לא!״ נשמעה זעקת שבר ברחוב שטוף השמש, ״האיטלקי המטונף הזה! הוא לחץ לי את היד״.
פניתי לעבר הקול המוכר. מול מסעדה שכונתית, שנהפכה בסגר לדוכן טייק־אוויי משגשג של יין ואוכל ים־תיכוני, עמד חברי הטוב, מזועזע. בידו האחת אחז בכוס פלסטיק מלאה מרגריטה ובידו האחרת הצביע אל גבה של חבורת אירופים שכעת התרחקו מאיתנו, מדוושים באופניהם ברוגע, כאילו לא הותירו מאחור זירת פשע ויראלית ונפגע הלם אחד.
התכנסנו סביב חברנו וקרצפנו במפלי אלכוג'ל את כף ידו הרועדת, בשעה שגולל לפנינו את סיפור האימה. התברר שבזמן שכולנו הצגנו את עצמנו לחבורה שבה מכר משותף, באמצעות מחוות ההיכרות החדשות והמנומסות שהשתרשו בחודשיים האחרונים בלונדון - קידות אירוניות, מפגשי מרפקים, ואף ברכת נמסטה מביכה - האיטלקי הפושע ניגש אל חברנו ובתרועת ״בונג׳ורנו״ נמרצת נטע מול פרצופו את כף ידו, עד שהחבר נכנע ולחץ את היד המושטת. ערכנו התייעצות קלה. כלהקת תוכיים גלגלנו מפה לאוזן תזכורות להפסת דעת חברנו המבועת: קצב ההדבקה בלונדון ירד בחדות, העקומה כבר שוטחה, ולחיצת יד לא תוביל אותו לערש דווי קורונאי. בתום הערכת המצב המשכנו בדרכנו העליזה אל לונדון פילדס, לחגוג את ההקלות שהפכו את הפיקניקים, ההשתזפות והטיולים באנגליה ממותרות של זמן עבר למותרים בזמן הווה.
עם הכניסה לפארק, התקרית נשכחה. לא נעים לומר, אבל אחרי חודשיים של סגר, כ־36 אלף מתים ומיליוני מובטלים, לונדון מתפוצצת. כך לפחות מנקודת מבט פריבילגית.
ביקום הזמני המשונה שנוצר בין ההקלות בתנועה לשיתוק החלקי בשוק העבודה, האוטובוסים חזרו לנסוע ברחבי העיר בתדירות גבוהה. הנסיעה בחינם. צירוף הקסם ״קליק אֶנד קוֹלֶקְט״ החזיר לחיים מסעדות רבות, ומשלוחים משובחים של יקיטורי, המבורגרים בשילוב איולי כמהין, דים סאם ועוף רוטיסרי מתעופפים בעיר כינשופים בספרי הארי פוטר. בגלל השבתת מכוני הכושר והשעיית הבראנצ'ים במסעדות, הפארקים נעשו בסופי השבוע לזירות אימון, אתרי דייטינג, כוורות למפגשים חברתיים ומרחבים של מיצגי פורנו. בחורות חטובות במכנסונים ובחזיות אימון מתרגלות מהלכי קיק־בוקסינג, גברים שריריים עירומים למחצה נתלים הפוכים מטבעות שנקשרו לענפי העצים, תורים צוהלים משתרכים מול חזיתות הפאבים שנפתחו מחדש בגנים ומוכרים אלכוהול ופיש אנד צ׳יפס.
רק עם רדת השמש שבים הצללים ומתארכים ושוב נשמעים הדי המגיפה. בלי מועדונים וברים, הרחובות מתרוקנים, ובמקום המבלים באים חסרי בית ונרקומנים שעיניהם המתרוצצות שטופות דם. הם יושבים ליד כספומטים, וממתינים ליד סופרמרקטים. ידם פשוטה לנדבה, ונותרת ריקה. תושבי לונדון מכונסים בלילות בבתיהם, מתרחקים מכל מגע. זאת לא אשמתם, כמובן. הרי זהו צו השעה.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark-Blower
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו