על ירושלים / גלית דהן-קרליבך
נראה שהשגרה חוזרת למסלולה: החנויות נפתחות, קו האופק צלול פחות בגלל עשן המכוניות, והאנשים ממלאים את הרחובות, אם כי במספר קטן מכמות השרים החדשים המחממים את מושבי הכנסת.
יום ירושלים עומד בפתח בצל הקורונה הגוועת, ואיתו השאלה הקבועה של אנשים מחוץ לעיר: איך אני יכולה לחיות בעיר הזאת, שבה אין כמעט הווי סופרים, בתי קפה ותרבות כפי שאפשר לצפות מעיר בירה.
אכן, נדמה שמרגע לידתה ירושלים עשתה הכל כדי להימנע מלהיות בירה גדולה ואמיתית. כבר בימי קדם היא היתה מרוחקת מדרך המלך, וכדי לבוא לעיר היה צריך לסטות אליה. התחבורה בירושלים היא מזמן נושא לבדיחות: מאז ימי השלטון העותמני הרכבות מתקשות להיכנס לעיר ולצאת ממנה.
שלהי ימי הקורונה מעניקים לי הזדמנות לחשוב מחדש על ירושלים ועל הקושי להתגורר בה. בימי חיי הזדמן לי לגור בשני יישובים קהילתיים. דיברו שם הרבה על איכות חיים ודו־קיום, על טבע ואקולוגיה, ועל קידוש האינדיבידואל כערך עליון. בירושלים אין דו־קיום. העיר כופה על תושביה קיום. שברירי אמנם, סדוק אמנם, ובכל זאת - קיום. בתחנת אוטובוס יושבים סטודנט ערבי, נזיר ואישה חרדית, ועכשיו, כשימי הקורונה הולכים ונדחקים, מראות כאלה משמחים את הנפש.
ייתכן שבירושלים האינדיבידואל אינו מקודש כערך עליון, אבל זו העיר היחידה בישראל שמולידה אינדיבידואליות ייחודית: כל לוקה ב"סינדרום ירושלים" - משוגע בדרכו שלו. כאן מתקבלים, גם אם לא תמיד בברכה, פושטי היד, המזמרים, נביאי הזעם והמשוררים המודחקים. אם זה לא "קידוש האינדיבידואל", איני יודעת אינדיבידואל מהו.
בימים שסיירתי ברחובותיה הריקים, הבנתי עד כמה גדולה ועצומה ירושלים למרות נטייתה לקרתנות: עיר של עממים - עמים קטנים - רבים, המוני מנזרים קטנים הנחבאים בכוכים, קהילות רבות מספור, זעירות כגדולות.
השבוע נזכרתי שבזמן ששהיתי בתוכנית הכתיבה באיווה, המארגנים לקחו אותנו לטיול והבטיחו שמדובר במסלול קשה על הר גבוה מאוד. שלוש שעות וחצי נסענו כדי להגיע למרגלות גבעה אומללה, נמוכה בהרבה מגובה הנ"צ של הבנק שלי בירושלים. אנשי איווה, למותר לציין, התנשפו לאורך כל המסלול ובסיומו ציפו למדליה על הטיפוס המתיש. הטופוגרפיה משפיעה על עומק החשיבה. בהכרח חושבים אחרת כשקו האופק הירושלמי מבצבץ בעליות ובירידות, לעומת קו האופק המישורי באיווה, הזרוע שדות תירס.
קשה לגור בירושלים. המדרכות צרות, הפחים עולים על גדותיהם, בתי הקפה והמסעדות יקרים להחריד, ויציאה לכוס יין עם חבר נעשית נדירה. גם חיי התרבות צנועים ודלים. היוזמות לפיתוח העיר נושקות לתחום המדע הבדיוני: לא, מרתונים פוטוגניים והזנקת מרוץ אופניים יוקרתי לא יטאטאו את הבעיות.
ובכל זאת, לא משנה כמה ססגוניים מופעי השקיעה והזריחה בתל אביב; ירושלים היא הנותנת זווית ראייה ופרופורציה להווה: לעיר עומק ומרחב כמעט אינסופיים, והיכן שלא תזרקו אבן, יענה לכם הד בן כמה אלפי שנים.
כשהחיים מכבידים ועול השגרה נעשה גדול, וכשחברת בני אנוש קשה לי, אני נוהגת לצלול לעומק העיר פנימה. אני פוסעת בין שפע השרידים, הגנים, השגרירויות הזרות והכנסיות. בשער יפו עומד נגן הנבל ושר, ואנשים מכל העולם - סינים, רוסים, יפנים, ספרדים, אנגלים - חולפים על פניו בדרכם אל מקום הצליבה. המשוגע התורן זועק זעקות של שברון לב, והעיר מביטה בו בעיניים סבלניות, אוספת גם אותו אל חיקה תחת כנפי ההיסטוריה העצומה שלה, וממשיכה להצעיד את דברי ימיה במבט שווה נפש.
אולי מחר או מחרתיים, כשישכך החום המעיק, אלך לעיר העתיקה ואניח את הראש על האבן הכבדה ביותר, זו שמשקלה כ־600 טונות. אולי מחר.
גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
נגד חרדת המוות / מירנה פונק
ברלין, 19.5.20, 9:43 בבוקר
תָנָטוֹס הוא אל המוות במיתולוגיה היוונית. אני יודעת את זה לא רק מפני שלמדתי פילוסופיה, ושעדיין מעריכים מאוד ידע כזה במעמד הביניים הגרמני, אלא גם מכיוון שכל ערב אני קוראת לבת שלי מתוך ה"איליאדה". מגרסת עיבוד של ה"איליאדה" לילדים, כמובן. ובכל זאת, המשב המרענן הזה שאני מקבלת מדי ערב הוא ברכה.
כמעט כל אחד מהסיפורים הקטנים בספר עוסק בפחד מפני המוות. ויפה לראות איך האנשים באותם זמנים עדיין היו מסוגלים להתמודד עם הנושא הזה בפתיחות ובגילוי לב. בימינו המוות נעלם לגמרי מחיי היומיום שלנו. הוא קיים עוד - כך זה לפחות באירופה - רק בטלוויזיה. אנחנו צופים באחרים כשהם רועדים מפחד ובסוף מאבדים את חייהם.
אבל זה 20 שנה חלה ירידה דרמטית במספר מקרי הרצח בגרמניה. בפרק הזמן הזה, המספר נחתך בחצי. בדיוק 245 בני אדם נרצחו בגרמניה ב־2019. באוכלוסייה של 80 מיליון אנשים זה באמת כלום.
אבל מעבר לזה, עשינו עוד כמה דברים כדי לחמוק יותר מן המוות, לחמוק ממנו טוב יותר, ובראש ובראשונה - בשלב הרבה יותר מאוחר. אצל אבות אבותינו, גיל 40 היה סוף הדרך - ביטוי יפה כשלעצמו. איך אומרים באיטלקית? פיניטו בַּנדיטוֹ. ואילו עכשיו אנחנו יכולים לבלות זמן ארוך כפליים על כדור הבדולח שלנו. וזה פשוט מטורף.
בחודשים האחרונים יכולנו לראות מה קורה כשהמוות - אותה שמועה רחוקה - פתאום אינו יכול עוד להצטמצם לנוכחותו על פני המסכים השטוחים, אלא אפשר שהוא התגנב לתוך החיים האמיתיים. בלי קשר לזה שהוא, כמובן מאליו, אף פעם לא הלך לשום מקום. הוא נמצא כאן תמיד. בכל יום. הוא פשוט משהו שרוב האנשים לא שמים לב אליו, לא נותנים את דעתם עליו, כי הוא מאוד לא אהוב. ואז מיליוני בני אדם נאחזו בבת אחת חרדה ממשהו שמעולם לא נעלם.
בגרמניה יש עכשיו, לפני הנתונים העדכניים, עוד כ־13 אלף חולי קורונה. רק 8,000 בערך מתו מהמחלה. הגיל הממוצע של מתי הקורונה עומד על 81 שנים. הווירוס הקטלני כביכול - הקילֶר - שהיה אמור להיות אחראי להרג המוני, התגלה בסופו של דבר בתור מה שהוא: נגיף אחד מני רבים. בסך הכל יש משהו כמו 100 מיליון סוגים של נגיפים בעולם. 100 מיליון מבנים אורגניים עגולים, קטנים ומתוקים, שאיתם נגזר עלינו לחלוק את הקיום בכדור הארץ, ושיש להם כוח להשפיע לחיים או למוות. בכל יום. בכל מקום.
כשאני משוטטת לי ברחובות ברלין, עדיין אפשר לראות בה אי־אלה מזדנבים משתרכים מאחור, שעטפו את עצמם יפה־יפה, אף שהטמפרטורה בחוץ היא כבר יותר מ־20 מעלות. הם הולכים עם כובע, מסיכה, משקפיים, כפפות, צעיף ופריטי לבוש ארוכים, כך הם מסתובבים להם, תועים.
בשמחה הייתי מזמינה אותם לערבי הקריאה שלי, שבהם אני מנסה להקנות לבת שלי, בעזרת ה"איליאדה", גישה ישירה, כנה וטבעית כלפי המוות. זאת אומרת, זה עובד. כלומר: לשלב את המוות כחלק מהחיים שלך עצמך, לא כאויב דווקא, אלא יותר כמו בן משפחה מרגיז.
הפחד מפני המוות עדיין מוקרן על האחר, על הזולת, או על משהו אחר. המוות מושלך על דברים שמחוץ לנו, שאינם בתוכנו: הנגיף, הפליטים, מה לא. המוות נמצא במקום אחר מזה שלי, לא איפה שאני - זה כשל מחשבה מקובל, שתכליתו לסייע לבני האדם לשרוד יותר בקלות את היומיום. אבל למעשה אין לזה שום קשר למציאות.
אתמול קיבלתי את תוצאת הבדיקה שעשיתי לגילוי נוגדני קורונה: שלילית. מעולם לא הייתי מאוכזבת כל כך מתוצאה כלשהי.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
הזכות לעצלות / איתן נצ'ין
פני חודשיים מושל ניו יורק הורה לעיר "לקחת הפסקה". אבל הניו־יורקים, אף שהיו ספונים בבתיהם, לא אימצו את התקנה בחייהם האישיים. חברים ומכרים גזרו על עצמם שִגרה יומית שאפתנית: לקום בזריחה, לצאת לריצה, לאכול ארוחת בוקר, לעבוד, ללמד את הילדים, לקרוא פרק בספר, לאפות לחם, לסיים רומן, להתחיל רומן חדש, לדבר עם חברים, משפחה, ולסגור את היום עם מסיבה בזום.
גם אני נדבקתי בנגיף הפרודוקטיביות: החלטתי לקום כל בוקר בשש לכתוב, לייחד את הצהריים לכושר, ואת הערב - לקריאה. אפילו קניתי ספר ללימוד רוסית: אם אקדיש לזה שעה ביום, כשהסגר יוסר אוכל לקשקש עם המוכרת בחנות לאוכל רוסי שבברייטון בּיץ'.
התחלתי את שגרת הקורונה בהתלהבות. אבל בלי ששמתי לב, עברו שמונה שבועות. וכמובן, לא כתבתי כל יום, כשהתיישבתי לכתוב הגיעה חצות היום או חצות הלילה, ובמקום שכיבות סמיכה קראתי עוד פרק בספר. והרוסית? למדתי לומר "בוקר טוב". לדגים מלוחים הדרך עוד ארוכה.
התחלתי להרגיש שאני לא רציני, לא מכוּון־מטרה, שאני... עצלן? המילה עצמה גרמה לי לאי־נוחות. הרי העצלנות, בייחוד בניו יורק, היא אם כל חטאת. כולם חייבים להספיק "גם וגם": ללכת למסעדה החדשה הלוהטת ולשרוף את הקלוריות בקרוספיט, לעבוד עד הלילה ולקום בשש למדיטציה.
בעיקר, כולם עסוקים בלהיות עסוקים: כשפוגשים חבר לקפה, מדברים על זה שאין יותר זמן לשתות קפה; חצי מזמן פגישות העבודה מוקדש לתיאום הפגישה הבאה; ונחוץ שבוע מראש לקבוע דייט ספונטני עם החברה. אם לא די בקורונה, תושבי העיר חולים בקדחת העשייה ומותשים מהמרוץ לעלייה בסולם החברתי והכלכלי. העיר לא עוצרת, המיילים באים יומם ולילה, אין הפסקה אפילו בזמן מגיפה.
מה שווה הפרודוקטיביות, אם אנחנו כל הזמן טרודים בלהיות עסוקים? אולי עדיף להיות עצלן. העצלנות מוגדרת לרוב על דרך השלילה, כאי־עשייה. זו טעות. עצלנות היא פעולה ליצירת פנאי. המילה ל"בית ספר" ביוון העתיקה נגזרה מהמילה "פנאי". היוונים הבינו שהאדם זקוק למרווח בלי עשייה תועלתנית, כדי להתעמק בדברים החשובים לו ולפתח את היכולות הטמונות בו.
הסגר פקח את עיניי: אין לאן לרוץ ואין מה להספיק. מותר לעבוד פחות, ומותר לראות סדרה באמצע היום. זה פשר העצלנות, על דרך החיוב. להיות עצלן זה מעשה כמעט חתרני בחברה המקדשת את היצרנות והצרכנות. פירושו שאינך משועבד לשכפול חוויות של אחרים, אלא מצמיח חוויה אישית שלך עם עצמך.
אבל זה לא עניין של מה בכך: העצלנות דורשת רצינות! לכן, להיות מכוון־מטרה התחלתי להיות מכוון־עצלנות: לא להספיק כלום, אלא להתמקד ולמצוא הנאה בדברים שאני עושה. ולא משנה אם זה מעט - אפילו אם זה רק ללמוד לומר ברוסית, "בוקר טוב, את הדג הזה, בבקשה".
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
סטוק ניואינגטון, לונדון, 19.5.2020
"הגירה זה פצע פתוח", היא אמרה לי כשחזרה לארץ לפני כמה שנים, ואמרתי לה שאני לא אוהב את המשפט הזה. אני לא מסכים איתו. הוא דרמטי מדי. החלטי מדי. עצוב מדי. אבל עכשיו הוא ננעץ לי במוח. ואולי הדרך היחידה לפרק אותו היא לכתוב אותו כאן.
הסיבה לכך שהמשפט הזה צף אצלי עוד פעם טמונה, אני משער, באופן שבו הקורונה סיבכה בשבילי מחדש את המושג "גבולות". מצד אחד, התקופה האחרונה הפכה את העולם לנזיל ולמחובר יותר מתמיד. בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי משתתף בכנסים, בראיונות ובהרצאות, שבגלל הסגר החופף ברחבי העולם וחידושי הטכנולוגיה, נעשו לגלובליים ולסימולטניים בדרכים שלא נראו אפשריות לפני חודשיים. מצד אחר, כמהגר, מעולם לא הרגשתי בעוצמה כה גדולה את הקשיחות והחומריות של גבולות פיזיים ופוליטיים, מרגע שהמדינות סגרו את שעריהן.
בכל 13 שנות חיי מחוץ לישראל, הטיסות - ויותר מזה: עצם הידיעה שהן שם - עזרו לי לגשר על הפער הרגשי והתודעתי שלפעמים חוויתי כלפי החיים בארץ, שמתנהלים הרחק ממני ובלעדַי. אבל בימים אלה, החלטה לטוס פירושה חודש בידוד. שבועיים בהלוך. שבועיים בחזור. בזמן שישראל כבר שכחה כמדומה מהקורונה, ואילו בבריטניה הציבור מתמרד נגד הקלות בסגר, מעולם לא הרגשתי שישראל רחוקה ממני כל כך, גיאוגרפית ומנטלית כאחת.
רחוקה ולא מובנת. רחוקה אבל מוכרת. אני רוצה לטוס לארץ. אני פוחד לטוס לארץ. התקופה הזאת מעצימה את הרגשות הסותרים שתמיד מתעוררים בי לקראת ביקור בישראל: הגעגוע לחברים ולמשפחה לצד החשש שאולי נוצר נתק לאחר היעדרות ארוכה; התהייה, אם נגשר על הפער בִּן רגע או שהפעם תידרש עבודה; האם ארגיש בישראל בבית, או בארץ זרה. המתח מתקיים במידת מה לפני כל נסיעה לארץ, אבל הפעם הוא משתק. מרחוק אני בולש - בעיתונים, ברשתות ובשיחות - אחרי החיים בישראל. אני מנסה להבין לאן אגיע: לגן עדן שטוף שמש, שתושביו חוגגים בלי זכר למחלה? או למדינת מעקב, שהמגיפה החריבה את התודעה הדמוקרטית של ילידיה מוכי הטראומה בעזרת המנהיג הנאדר ועשרות שריו?
אני מגזים. אני ממציא סיפורים כדי להשתהות. כדי להתחמק מחציית גבולות בטיסה שאני לא יודע איך תיראה. אני ממציא כדי להימנע מתנועה מבית אחד לבית אחר, שאולי שינה קצת את פניו. כדי לחמוק מהתחושה המערערת, שהמושג "בית" מושעה בהכרח במעבר בין שני עולמות, שתי מדינות ושתי הוויות, גם בזמנים שהטיסות הן דבר שבשגרה.
אולי הגירה היא באמת, לפעמים, פצע פתוח. אבל היא גם דברים אחרים. הסתעפות ענפים וריבוי שורשים. לימבו. הגירה היא סימן שאלה. היום נשבעתי שאקנה כרטיס טיסה. תזכור את ז'ול ורן, אמרתי לעצמי. יש קסם בהפלגה אל הלא נודע.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark-Blower
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו