קו דק וכמעט בלתי נראה מבדיל בין גאונות לניג'וז, ומעטים הם היוצרים שממחישים זאת כמו מובי. מצד אחד קשה לקחת מהאיש את העובדה שהוא אחד מחלוצי המוזיקה האלקטרונית, יוצר שנחשב במהלך שנות ה־90 לאחד מנביאי מהפכת הסאונד. האיש חתום על כמה מהטראקים המוכרים ביותר של הניינטיז, ואלבומו "Play" (שחגג בתחילת השבוע 21 שנים לצאתו) ערבב יחד אלמנטים של אמביאנט, סול, היפ־הופ, רוק, דיסקו, גוספל וטכנו לכדי מוצר משויף ומדויק.
מצד שני, השימוש במילה "מוצר" כאן לא מקרי בכלל. גם משום שכל זכויות השימוש בשירי האלבום הזה נמכרו לסרטים, לסדרות או לפרסומות, וגם משום שזה בדיוק מה שנהיה מיוצרו. גם הוא מודה בכך בשתי אוטוביוגרפיות אובר־חושפניות שהוציא מאז, שבהן תיאר את תהליך הפיכתו למגה סטאר במקביל להתרסקות חייו האישיים.
מאז קיבלה מהפכת האלקטרו חיים משל עצמה, ומובי, אף שהוסיף להופיע ולהוציא אלבומים, הפך לקוריוז וליצרן ידיעות חדשותיות ברמות משתנות של ביזאריות. פעם הוא מספר על רומן שהיה לו עם השחקנית נטלי פורטמן (היא עצמה מכחישה כל קשר ומגדירה אותו כ"אדם זקן וקריפי"), בפעם אחרת הוא מדבר על משימת CIA שנשלח אליה לחשיפת קשרי דונלד טראמפ ורוסיה. הוא מתמכר לסמים ולאלכוהול ואז נגמל, מתקרב ומתרחק מהדת, ובין לבין פועל למען זכויות בעלי חיים תוך קעקוע הצהרות טבעונות על גופו.
אבל בין כל אלה המשיך האיש, שנולד בשם ריצ'רד מלוויל הול, להקליט מוזיקה חדשה, וכך הגענו לאלבום "All Visible Objects" שיוצא כעת, אף שההגדרה "חדשים" לא בדיוק מאפיינת את 11 השירים שבאלבום. רובם ככולם נשמעים כמו שאריות מיותרות מלפני כמעט שלושה עשורים. חתיכות דאנס מועדונים נטולות חן שמתיימרות להתכתב עם ימיו הגדולים של המוזיקאי פורץ הדרך.
חלקו הראשון של האלבום (שאורכו לא פחות מ־72 דקות) משחק עם סגננונות כמו האוס, דאב וטכנו. חלקו האחר קצת יותר אווירתי וסינתיסייזרי. שניהם, אגב, משמימים ומביכים באותה מידה. אפילו המסרים החברתיים והפוליטיים כאן הם לא יותר מסיסמאות שטוחות, כפי שממחישות רצועות כמו "Rise up in Love" או "Power is Taken". זמר לבן משתמש בקולות שחורים כדי להעביר מסר על הכנעה ונטילת הכוח? נו, באמת.
"All Visible Objects", מובי
