באפריל 1947, בשעה שמשלחת יהודי ארץ ישראל שהתה בהודו לרגל השתתפותה בוועידת עמי אסיה, דוד בן־גוריון הבריק לחבריה שלושה מברקים, ובהם בקשה לשלוח לו ספרי קודש הודיים וספרים על תולדות הספרות והפילוסופיה ההודית. מהתבטאויות בכתב ובעל פה של בן־גוריון בשנים שלאחר מכן, אפשר להסיק שהבקשה לא נועדה רק למלא את ארון הספרים שלו. הוא אכן קרא ולמד את רזי הציביליזציה ההודית, שכבר אז נראתה בעיניו כמועמדת בטוחה לעלייה מחודשת לגדולה.
אילו "הזקן" היה חי בימינו, היה בוודאי שמח לקרוא את "עין להודו", מבוא מקיף ומאיר עיניים להיסטוריה ולתרבות של תת־היבשת ההודית מאת יגאל ברונר ודוד שולמן. הניסיון להציג בכרך אחד את המגוון העצום של הודו, החל ממקורותיה הפרה־היסטוריים ועד למאה ה־21, הוא משימה קשה ויומרנית לכל הדעות. אבל ברונר ושולמן עמדו בה בהצלחה גדולה.
לא יהיה זה מופרך להניח שלמרבית הקוראים של "עין להודו" תהיה ידיעה כזו או אחרת על תולדותיה של המדינה הזו, ובמיוחד על הגותה ואמונותיה העתיקות. קוראים כאלה יוכלו להרחיב את הדעת ולבסס את תפיסותיהם על קרקע מוצקה. יתרונו הגדול של הספר במבנה הנהיר והשיטתי שלו. הסיפור הכרונולוגי שמוליך אותנו מנקודת ההתחלה - או ליתר דיוק משתי נקודות ההתחלה האפשריות (אחת בתרבות עמק האינדוס בין השנים 2,500 ל־1,800 לפנה"ס, שנייה בתקופה הוודית כעבור כמה מאות שנים נוספות) - עובר בכל השלבים המשמעותיים, בלי לפסוח על שום "תחנה" חשובה בהתפתחות הציביליזציה ההודית. בדרך היא תלבש ותפשוט צורות שונות, תייצר ותזנח דתות וסגנונות חשיבה, תקים אימפריות ותוריד אותן מן הגדולה. במסע זה המחברים עושים חסד גם עם אלה שחסרים כל ידע מוקדם, ויפרסו בפניהם הסברים על מושגי יסוד בעקרונות ההגות ההודית לסוגיה, כגון "קרמה", "מנטרה", ו"בודהה".
על אף הרוח הרצינית, הגישה המעט אקדמית והיסודיות הטבועה בה, "עין להודו" אינו דומה לאנציקלופדיה יבשה או לספר לימוד מעיק. המחברים דואגים לשזור בין תיאורים כבדי משקל טעימות מדודות מן הטקסטים הספרותיים, סיפורי מעשיות משלל המסורות של הודו ואפילו אתנחתות קומיות. בבואם להסביר את מקום הדקדוק ומדעי השפה במסורת החשיבה ההודית, לדוגמה, ברונר ושולמן מביאים את ההנמקות של המלומד פתנג'לי, מחבר יצירת המופת "מהאבהאשיה" ("הביאור הגדול"). כדי להבהיר מה יקרה למי שלא לומד דקדוק ומעוות מילים, פתנג'לי נתלה באילנות גבוהים ופורס את סיפור השדים, שהתרשלו ככל הנראה בלימודי שפת הסנסקריט. השדים האומללים הגו מנטרה וודית באופן לא מדויק, והדבר הביא לתבוסתם. יחי הדקדוק הקדוש, בסנסקריט ובכלל!
את תת־היבשת הענקית אכלסו - ועדיין מאכלסות - עוד שפות לרוב, ולעושר הלשוני שמור מקום של כבוד במורשת ההודית. היו תקופות שלשונות שימשו בערבוביה, למשל בעיר תנג'אוור שבדרום, בירת מדינת נאייקה במאות ה־16 וה־17. בחצר של תנג'אוור דיברו תמילית, תלוגו, סנסקריט, פרסית, מראטהית, ואליהן הצטרפו בהדרגה גם השפות האירופיות החדשות עבור הודו - אנגלית, צרפתית וגרמנית, משום שהחל מן המאה ה־18 קיבלו מלכי תנג'אוור השכלה אירופית ממיסיונרים ומלומדים מערביים שישבו בחצר המלוכה.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
הערבוביה המפרה והתוססת הזו באה לידי ביטוי משעשע במחזה "משחק בחמש שפות", שעלילתו מהממת לא במקוריות אלא בלהטוטנות לשונית: ארבע נסיכות מאזורים שונים מתאהבות באל קרישנה, וכל אחת מדברת אליו בשפתה. נוסף על כך, קרישנה ושליחו הקרוי "דובר כל שפה" מדברים ביניהם שפה חמישית, והצופים כמובן מצופים להבין את כל חמש הלשונות! מסתבר שרב־תרבותיות וגלובליזציה הונהגו בהודו הרבה לפני שהמונחים האלה הומצאו במערב.
אחד האלמנטים שעוברים מבלי משים כחוט השני בין פרקי המסע ההיסטורי הוא הגודל המונומנטלי של כל מה שמשתייך לתרבות ההודית, בין שמדובר בדבר מוחשי או ביצירה ספרותית. אין זה משנה כלל באיזו תקופה עסקינן. כך, כבר בשכבה הקדומה של הודו, לפני כ־4,000 שנה, אנו פוגשים בערי ענק, בנויות שתי וערב, שיש בהן רחובות רחבים וישרים, בתי מידות גבוהים ורשתות מים וביוב. אם נדלג כאלפיים שנים קדימה, אל התקופה שאותה מכנים המחברים "עידן ההתגבשות", נתפעל כבר מן הממדים של האפוסים הגדולים של הודו - "מַהָאבְּהָארַטַה" ו"ראמאיינה". במהאבהארטה לבדה, בגרסתה הרשמית, יש כ־100 אלף בתי שיר, ונאמר בה "מה שנמצא פה אולי מצוי במקום אחר, אך מה שאיננו כאן, אינו קיים". הראמאיינה מורכבת מכ־40 אלף בתי שיר "בלבד".
אם לא די במספרים האלה, חשוב לזכור שהודו, על סף קבלת עצמאותה בשנת 1947, היתה מורכבת מלא פחות מ־522 נסיכויות עצמאיות, נוסף על החלקים שנשלטו על ידי הבריטים באופן ישיר. אלמנט הגודל בדמוקרטיה הגדולה בעולם לא נעלם לשום מקום גם בימים אלה, ודי בחדשות על חנוכת הפסל הגבוה ביותר בעולם, "פסל האחדות" בן 182 מ' במדינת גוג'ארט, כדי להמחיש זאת.
באמצעות הראמאיינה ממחישים ברונר ושולמן עוד תובנה חשובה על תרבות מחקרם. בפרפראזה על הכלל שמשמש את פרשני המקרא, ניתן לומר שבהודו אין מוקדם ומאוחר. אידיאל חברתי, פוליטי ושלטוני שנוסח בראמאיינה, אותה מלכות אידיאלית על פי המודל של האל ראמה הקרויה ראמה־ראג'יה, צף מחדש כעבור אלפיים שנה(!), בעת שמוהנדס קרמצ'נד גאנדהי מציג את מצעו הפוליטי בדיוק במושגים של ראמה־ראג'יה חדשה־ישנה.
דוגמאות לעל־זמניות מסוג זה אמורות לסייע לקורא לרכוש את הכלים הדרושים להבנת האופי והמורשת הייחודיים של הודו, אם כי ככל שמתקדמים בקריאה, כך מתגברת התחושה שריבוי הידע אינו מבטיח הבנה - ואולי אף להפך. "בהודו ידע במובן העמוק הוא על פי הגדרה חידתי ופרדוקסלי", מציינים המחברים בראשית המחקר. נדמה שאפשר להשליך את המסקנה הזו לא רק על הציביליזציה ההודית, אלא אף על הספר הבא להציג אותה.
עין להודו / יגאל ברונר ודוד שולמן
ידיעות ספרים, 378 עמ'
