את הבוקר ההוא עדי ביטי לא תשכח. היא היתה בקושי בת 16 וחצי, תלמידת י"א, כוכבת פופ עסוקה במיוחד, שצרותיה מסתכמות בגיל ההתבגרות פלוס קריירה מבטיחה. עד שהשוטרים דפקו בדלת.
"זה היה הלם נוראי. חוויה מטורפת. היינו משפחה ששמה מעולם לא נקשר בפלילים, או בדברים שליליים, ופתאום להתעורר בבוקר כששוטרים נכנסים אליך הביתה, ואני בכלל לא מבינה מה קורה, ואחי הקטן שם, הוא היה רק בכיתה א', ואתה רואה רק שחור. ענן שחור גדול מעליך".
איך הגבת?
"לא באמת הבנתי מה קורה ומה אני עושה. בגלל שיש לנו כלבה שיכולה לנשוך, קשרתי אותה מייד והושבתי את אחי הקטן והכנתי לו קורנפלקס, בזמן שאמא שלי דיברה עם השוטרים. היום, בדיעבד, אני אומרת לעצמי, איך בכלל חשבתי לעשות את זה באותם רגעים.
(מתוך האינסטגרם של עדי ביטי)
"פתאום אני נותנת עדות במשטרה, ואני לא מבינה מה אני קשורה ומה רוצים ממני בכלל. לקח לי הרבה זמן לעכל את זה, ואני חושבת שגם שנה אחרי לא עיכלתי עד הסוף את מה שעבר עלי. עד היום אני לא מבינה איך מייד אחרי זה צילמתי סדרה והקלטתי מוזיקה. יכול להיות שהעבודה היתה הבריחה והמקלט שלי".
אביה של ביטי, רונן (50), נעצר ב־12 במארס 2018 על הטרדת קטינות. בתחילה הוצא צו איסור פרסום על שמו. שמונה ימים לאחר המעצר פרסמה ביטי הודעה נרגשת למעריציה בחשבון האינסטגרם שלה, שבה כתבה, בין השאר: "בימים האחרונים אני ומשפחתי נמצאים בסערת רגשות. חשוב לי לומר כי לא השתתפתי ולא הייתי חברה או מנהלת באף קבוצת ווטסאפ הקשורה לחקירת אבא שלי, והדברים יתבהרו בקרוב.
"איני יודעת אילו תכנים או מסרים, אם בכלל, הועברו בקבוצה זו. אני סומכת על המשטרה שתעשה עבודתה נאמנה, אולם אין לי צורך באיסור פרסום שמי, שכן לא אני נאשמת או חשודה בעבירה כלשהי. לכן החלטתי היום לבקש להסיר את צו איסור הפרסום ולשתף אתכם במה שאני עוברת, כי לי אין מה להסתיר.
"אני רוצה להמשיך ולעשות את מה שאני הכי אוהבת - ליצור מוזיקה, לשיר, להופיע ולשמח את הציבור ואת חבריי שאני אוהבת כל כך, מבלי ששמי ישורבב בעניין שאין לי ידיעה וקשר אליו. אני משתפת אתכם כי עוברים עלי ימים קשים, לא פשוטים, ובטח גם יהיו כאלו בעתיד הקרוב".
***
ביטי, שהיתה עד אז תלמידה מצטיינת, הפסיקה ללכת לבית הספר. "ישבתי בבית הרבה זמן, הייתי בטוחה שכולם מדברים רק על זה, כי מבחינתי זה היה כל עולמי באותו רגע. הגעתי רק לקראת סוף השנה, ליום אחד, ואז התברר שזה העסיק אותי הרבה יותר מאשר את האחרים.
"כשנכנסתי לכיתה הבנתי שסתם הייתי בסטרס, ושאף אחד בחיים לא היה אומר לי שום דבר. בגלל שהסיפור היה מרוח בכל מקום, חששתי מאוד. היום אני יודעת שיום אחד החיים שלך בעיתון, ויום אחרי כבר עוברים לסיפור הבא".
קל מאוד לומר את זה בדיעבד, אבל הסיפור הגיע לכל מהדורות החדשות ולכל השערים בעיתונים.
"נכון, אבל צריך לזכור שהסיפור לא היה סביבי. הוא הגיע לגודל שהגיע רק כי זה אבא שלי. לרוב האנשים יש אפשרות לשמור על פרטיות, אבל אם אתה נמצא בעולם הבידור, החיים שלך הופכים לנחלת הכלל. הרשתות גועשות, לכל אחד יש דעה, וזה משהו שקשה מאוד לעצור".
את מרגישה שהסיפור יצא מפרופורציות?
"לפני שאני עונה לך, חשוב לי להגיד שאני נגד כל פגיעה בכל יצור חי, באשר הוא. אני לא מתנערת ולא מתייפייפת. אני לא תלושה מהמציאות, ואני מודעת להכל.
"אבל כן נראה לי שאנשים לא יודעים לגמרי במה מדובר ומה הסיפור. גם אנחנו בעצמנו לא ידענו הרבה בהתחלה, וגילינו הרבה דברים דרך התקשורת. זו היתה תקופה ארוכה של אי ודאות, אין לך ממש ממי לקבל אינפורמציה כדי להבין את התמונה המלאה.
"היום אני כן יכולה להגיד שהסיפור יצא מפרופורציות, ממקום של חוסר הבנה. נוצרו הרבה שמועות וספקולציות, והיו הרבה דברים לא מידתיים. נניח, אנשים לא הבינו שאבא שלי לא נפגש עם אף אחת. היו רק התכתבויות בווטסאפ, בלי פגישות. לפי התגובות שקיבלתי, הבנתי שאנשים לא ידעו את זה, וצבט לי שהם לא ידעו".
אני מרגיש שאת קצת מתפתלת.
"שמו אותי במצב שבו לא חשוב מה אגיד, אין לי דרך לצאת מזה טוב. בשבילי, אחרי הכל, זו המשפחה, וזה אבא שלי, שגידל אותי".
מה קרה בעקבות המקרה?
"עברתי תקופה קשה מאוד, לא קמים מזה ביום. במשך הרבה זמן לא רציתי לראות חברים, ולא הלכתי למסעדות ולמסיבות ולבית ספר. הייתי צריכה את הזמן שלי ואת השקט שלי. לחשוב על עצמי, על הקריירה, מה אני רוצה לשיר, איך אני רוצה שיראו אותי, איזה מסר אני רוצה להעביר. זה תהליך שהתחיל קצת קודם והמשיך עם המקרה.
"בהתחלה לא הרגשתי שיש אמפתיה כלפיי. ככל שהזמן עבר, ושמעו אותי יותר מדברת ומשתפת, רק אז התחילו להבין מה עובר עלי ולהגיד, רגע, יש פה ילדה בת 16 וחצי שמתמודדת עם סיפור כזה.
"לכל דבר יש שני צדדים, וברור שיש צד לא נעים, וברור שלא הייתי רוצה שזה יקרה. אבל אולי דווקא מהמקום הנמוך שבו הייתי, אנשים הצליחו להתחבר אלי יותר".
בקיץ האחרון הודה רונן ביטי והורשע במסגרת הסדר טיעון בהטרדה מינית ובמעשים מגונים בשבע קטינות בנות 16-14. עונשו עדיין לא נגזר.
"אני מביאה בחשבון שהסיפור הזה יישאר שם, וכנראה ישאלו אותי עליו לנצח", אומרת עדי. "למדתי לחיות עם זה. מטבעי אני בן אדם שמסתכל קדימה, ידעתי שאצא מזה".
סלחת לאבא שלך?
"כן. כי אם אני לא אסלח לו, מי יסלח? אני בשר מבשרו ודם מדמו. יש משפט שאמא שלי תמיד היתה אומרת לי: 'הטעות היא מידה אנושית, הסליחה היא מידה אלוהית'.
"הדברים שאמרתי לו כשדיברתי איתו בפעם הראשונה אחרי המעצר הם ביני לבינו, אבל בשורה התחתונה, סלחתי לו. היום אנחנו בקשר טוב. ובסך הכל, אנחנו באמת משפחה חזקה".
את מטופלת?
"לא. קשה לי ללכת לדבר עם בן אדם זר על כל מה שאני מרגישה. אם לא היתה לי דמות שאני יכולה לפרוק בפניה, אולי הייתי הולכת. אבל יש לי את אמא שלי, שהיא החברה הכי טובה שלי, וגם את דודה שלי, אחות של אמי, שהיא צעירה מאוד, ואנחנו שכנות וחברות טובות. בחיים לא הרגשתי לבד".
ביטי תחגוג בסוף החודש את יום הולדתה ה־19. כבר תשע שנים שאנחנו מלווים את ביטי והקריירה שלה, מאז פרצה בפריים טיים במסגרת "בית ספר למוזיקה" ("כשאנשים שומעים בת כמה אני, הם בשוק. 'כאילו מה, את לא בת 14?'"). היא נולדה וגדלה בהוד השרון, הבת הבכורה של רונן וליאת (45), בעלי חברת גבייה שעובדת בשיתוף עם ההוצאה לפועל, והאחות הגדולה של איתי (15) וגיא (9).
***
היא על הבמות מאז גיל 3. כיכבה בעשרות קלטות ילדים, מופעים ומחזות זמר. את הסינגל הראשון הוציאה כשהיתה רק בת 13, והיתה החלוצה לדור הזמרות־הנערות שיבואו אחריה.
"כשהשיר הראשון יצא, במאי 2014, כתבו באחד העיתונים משהו בסגנון: 'עדי ביטי בובת פופ בלונדינית, שבקושי גדל לה הציצי, עם אמא פולנייה שמסרסרת בה'. אני זוכרת שקראתי את זה, ובכיתי המון.
"עשינו ישיבה בבית, עם הוריי והמנהלים שלי, והם עשו לי שיחה על עולם הבידור ועל המחיר שמשלמים בו. אמרו לי שאצטרך להיות שלמה עם הדרך, שאני צריכה לפתח עור של פיל, ושאסור לי לאפשר למשהו לערער אותי ולחדור אלי, כי אחרת לא אעמוד בזה.
"באותו רגע זה נשמע כמו משפטים גדולים וקלישאות, אבל משהו השתנה בי. אמרתי לעצמי, אני לא נשברת. כי אני יודעת איזה בן אדם אני, וכמה אני מוכשרת.
"להגיד לך שלא הזיז לי בכלל כשהגעתי לתיכון והיו שמים את השירים שלי בצלצול? ברור שזה הביך אותי. והיו עוד פעמים שנפגעתי. אבל היום הדברים האלה מאחוריי. בלי קשר לעניין עם אבא שלי, עברתי השלמה עם עצמי, ואני לא צריכה להתנצל שאני באה מבית טוב, ושלא חסר לי כלום, ושאני בלונדינית ויפה".
מה אמרו עלייך שפגע בך?
"שאין לי מה להגיד, שאני בובה של יחצ"נים, שההורים שלי מגשימים את עצמם דרכי, שאבא שלי קונה לי קריירה. אנשים רואים את המוצר המוגמר ואת השער היפה בעיתון ומכירים את השם שלי, אבל לא יודעים כמה קשה עבדתי כדי להיות הפנים בעיתון, או בהופעה הזאת והזאת. כל אחד מרשה לעצמו להגיד עלי דברים בלי להכיר אותי בכלל.
"סליחה על הביטוי, אבל קרעתי את התחת כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת. אני עובדת מאוד־מאוד קשה, ועבדתי מאוד קשה עבור כל תפקיד שקיבלתי. הכל הושג בדם, יזע ודמעות, מגיל מאוד צעיר ובלי הנחות. גם בלהקת הנוער, שבה היו מאה בנות, הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לקבל את הסולואים או את השורה הראשונה".
היום כבר לא אכפת לך שאומרים עלייך דברים?
"היום אף אחד לא יגרום לי להרגיש לא נוח. זה לא שאני מאוהבת בעצמי וחושבת שאני מושלמת, אני בטח יכולה להשתפר, וכל הזמן חושבת איך לעשות את זה, אבל אני לא מתביישת במי שאני ובמה שאני עושה. אני לא מכריחה אף אחד להקשיב למוזיקה שלי ולא לצפות בי בשום סדרה, והכל טוב. מי שאוהב אותי מוזמן לאהוב אותי כמו שאני, ומי שלא - לא".
בדיעבד, היית מתחילה את הקריירה מאוחר יותר?
"לא. אני עדיין חושבת שאם משהו בוער בך, אתה לא צריך לחכות עד אחרי הצבא. אפשר לשלב הכל. התנאי של ההורים שלי היה שכל עוד אני תלמידה טובה, אני יכולה להופיע ולהתפתח כזמרת. זה היה התנאי, ועמדתי בו".
***
היא למדה במגמת ערבית. "לא נעים לי להגיד על עצמי, אבל הייתי חנונית ברמות קשות. אם הייתי מקבלת 89 במתמטיקה, הייתי בוכה. זה חינוך מהבית, וגם האופי שלי. לא היו צריכים לשבת לי על הווריד".
אחרי המעצר של אביך השלמת את הבגרויות?
"היה לי קשה להתרכז, זה לא פשוט ללמוד כשהראש שט למקומות אחרים. אבל לא הייתי מוכנה לפספס בישורת האחרונה. מהמקום הפרפקציוניסטי שלי, ישבתי ולמדתי. היתה לי מחנכת מושלמת, ובית הספר בא לקראתי ואפשר לי לעשות מתכונת בחדר לבד. ועשיתי את זה כמו גדולה".
באותן שנים, היא היתה חברה בלהקת "שרונים" ברעננה וידעה שהיא רוצה לשרת בלהקה צבאית. "היתה לי הזדמנות לעשות תפקיד אחר, כי למדתי ערבית כמקצוע מורחב, אבל העדפתי תפקיד שיכול להשתלב עם הקריירה שלי. אני בטוחה ששירות באמ"ן היה יכול להיות מעניין ומשמעותי בצורה אחרת מהלהקה, אבל מוזיקה זה הדבר שאני הכי אוהבת".
לפני שנה היא התייצבה לאודישנים ללהקות הצבאיות. "עשיתי הרבה אודישנים בחיים, ואלה היו הכי מלחיצים. היו ארבעה שלבים, שבהם פשוט שקשקתי מפחד. אמא שלי אמרה לי: 'תנשמי עמוק, ממה את מפחדת? את שרה מהיום הראשון'. הייתי בסטרס אדיר לעבור. מילא הפדיחות, אבל אמרתי לעצמי, מה אעשה בצבא אם לא אתקבל? התפקיד הזה היה הדבר הנכון בשבילי.
"ביום הראשון באודישנים נפלתי שם מהמדרגות מהקומה השנייה עד למטה, וכל היד שלי היתה שטף דם.
"בשלב האחרון חילקו אותנו לשלשות. אני באה מלהקה ואני אוהבת מאוד לשיר בקולות, אבל יש זמרים שפחות טובים בקולות. אני נפלתי על שלישייה פחות טובה, וראיתי את המבטים של הבוחנים, ורציתי לקבור את עצמי. כשסיימנו, הלכתי לשירותים והתחלתי לבכות. אחת הבוחנות ראתה אותי שם והרגיעה אותי".
ב־12 בפברואר התגייסה ביטי לצה"ל. כיאה למעמדה, זכתה לתנאים שיגנו על פרטיותה - בהם מקלחת וחדר נפרד משלה. "זה היה מרגש מאוד", היא משחזרת. "לפני הגיוס קצת קראתי על המעמד ושאלתי בני דודים שהתגייסו לפניי מה מצפה לי, אבל שום דבר לא באמת מכין אותך. אתה בא לשם, ואחרי כמה שעות אתה פתאום חייל, חלק מצה"ל. לקח לי קצת זמן לעכל".
דובר הרבה על הסיקור של הגיוס שלך ושל חברותייך המפורסמות.
"נכון, ואני לא רואה בזה משהו שלילי. להפך, הרבה כוכבי נוער ומפורסמים התגייסו, וזה מבורך. אני התגייסתי כדי לשרת את המדינה, ואם יש לי דרך להשפיע על נער על או נערה כלשהם, זה חיובי בעיניי".
מי שמסתכל מהצד בחודש האחרון, יכול לחשוב שהצבא בנוי על כוכבים. את, נועה קירל, יעל שלביה, אנה זק, ברק שמיר, יהונתן מרגי.
"יצא שאנחנו שנתון פעיל מאוד, עם הרבה חבר'ה צעירים שעובדים, חבר'ה שהם מלח הארץ. אני חושבת שכל גיוס כזה הוא חיובי, גם למתגייסים וגם לצבא".
איך היתה הטירונות?
"ממש חוויה. הגעתי לטירונות אחרי 'הישרדות' ונתק מוחלט מהעולם, ובטירונות הרגיש לי יותר קל. יש לי טלפון, יש מיטה, יש חדר אוכל. סוגרים שבת אחת - פתאום זה לא נורא. ברור שמתעוררים בכל יום מוקדם ועייפים ומותשים, אבל צריך להבין שזאת המהות של העניין, זאת המשמעת הצבאית.
"לפני שיצאתי לטירונות, אנשים אמרו לי: 'תראי שזה יהיה המקום שהכי תרצי לחזור אליו'. אז אני לא יודעת אם זה המקום שהכי ארצה לחזור אליו, אבל היתה חוויה מאתגרת".
זכית לאי־אלו הקלות.
"לא עשיתי משהו שונה מאף אחת אחרת. מה שכן - היתה לי פרטיות במקלחת ובחדר, כי היו בעבר מקרים לא נעימים שפרטיות של אמנים נפגעה. אני שמחה שהצבא יודע לתת מענה פרטני לכל אחד ולצרכים שלו. מאוד הופתעתי לטובה".
פורסמו תמונות שלך ושל נועה מהטירונות. היית מודעת לכך שמצלמים אתכן?
"ברור. בימים הראשונים היתה בין הבנות קצת התלהבות, היו התלחששויות. זה הגיוני ומובן. צילמו אותי לא פעם ולא פעמיים באמצע הביס בחדר האוכל או במסדר, כשאני צועקת 'כן, המפקדת!'
"בסופו של דבר, כולם עושים את אותו הדבר. זה לא שאני עומדת לבד וצועקת 'כן, המפקדת!' אז נכון שברגע שמצלמים אותך זה טיפה פחות נעים, אבל בסדר. בוא נגיד שעברתי כל כך הרבה ביקורות וטוקבקים וכתבות לא מחמיאות, שזה לא מה שיפיל אותי".
היו גם מקרים נעימים פחות?
"ברור. ביום הראשון של הטירונות הלכנו בטורים אחרי המפקדת, והיתה שם חבורת בנות שהתחילו לצעוק, 'עדי ביטי, עדי ביטי'. אחת המפקדות שלי הלכה והשתיקה אותן. זה היה מביך, לא כי צעקו לי, אלא כי לא היה לי נעים שהמפקדת צריכה להתעסק בזה.
"באחד הימים הייתי בחדר שלי, והדלת היתה סגורה. פתאום מישהי נכנסה, היא היתה בשיחת פייס־טיים עם מיליון בנות־הדודות שלה. למזלי הייתי לבושה והכל היה בסדר, אבל זה נפיץ, היה יכול להיות לא נעים".
איך היה היחס של המפקדות אלייך?
"אני מודה שלפני הגיוס חששתי שיעשו לי דווקא או יחמירו איתי יותר. אבל הן היו מאוד מבינות ומקסימות, וקיבלתי יחס שווה. בכלל, כל הסגל היה מקסים".
היית בחדר עם נועה.
"בהתחלה כל אחת מאיתנו קיבלה חדר לבד, אחת מול השנייה, בזמן שכל הבנות היו ארבע או חמש בחדר. אבל זה לא כיף להיות לבד, כי חלק מהטירונות זה ההווי החברתי. אז מייד ביקשנו שישימו אותנו יחד, כי אנחנו מאוד מבינות אחת את השנייה. ובאמת אפשרו לנו להיות באותו חדר. היה לנו סופר מצחיק ביחד".
בעבר היו שמועות שיש ביניכן מתיחות.
"זה משהו שהתקשורת ייצרה, ובסופו של דבר גם שירת אותנו, אבל מעולם לא היה בינינו סכסוך או ריב או משהו. להפך, בכיתה י' היתה לנו קבוצת ווטסאפ מצומצמת של כמה חבר'ה, ששתינו היינו בה. דיברנו על היום הראשון בתיכון, ועל זה שהשמיעו את השירים שלנו בצלצול של בית הספר, ועוד דברים שחווינו ביחד.
"אני חושבת שהטירונות רק עשתה לנו טוב, כי אין הרבה בנות בגילי שיכולות להבין לגמרי את מה שאני עוברת, ולהפך. הטירונות קירבה בינינו מאוד. את ישנה עם בן אדם חודש וחצי, וכשאנחנו אוכלות מנה חמה בלילה, אנחנו יושבות ומדברות ומגלות דברים".
אני מבין שלא אכלת בחדר האוכל.
"ברור שאכלתי. מחנה 80 זה מקום פצצה. הופתעתי לטובה מהאוכל".
***
עכשיו ביטי היא המתמודדת הצעירה ביותר בתולדות "הישרדות". "שמעתי בדיליי שיש עונה חדשה, ואני פריקית של 'הישרדות'. מייד אמרתי לאוראל, הסוכנת שלי ב'יולי', חצי בצחוק: 'יש עונה חדשה של 'הישרדות' ואני לא יודעת מזה?'. אחרי כמה שעות היא מתקשרת אלי ואומרת לי שיש לנו פגישה ברשת 13.
"העניינים היו כבר לקראת סגירה, ואז חטפתי פתאום רגליים קרות. אמרתי להם שאני לא טסה. ניסו לשכנע אותי, ואין לי מושג איך - נכנעתי ללחץ. אני מג'נונה, יש לי מזג חם ומצבי רוח קיצוניים, ואני גם משתעממת מהר מאוד. בכל זאת, מזל תאומים".
מה בכל זאת גרם לך להשתכנע?
"אני באמת מעריצה של התוכנית, וחשבתי שיהיה מגניב להיות שם ולראות מה זה יוציא ממני. ואם לא עכשיו, כשאני צעירה וחזקה, ובדיוק אחרי הבגרויות ולפני מופע חנוכה - אז מתי?"
היום הראשון שלה על האי בפיליפינים הסתיים בצורה טובה, אחרי שדורגה על ידי המתמודדים האחרים במקום הרביעי - אחרי עידן חביב, ירדן ג'רבי ועידו קוז'יקרו.
"אני בכלל הייתי בשוק מהרעיון שצריך לדרג. הייתי כל כך בלחץ, שאני אפילו לא זוכרת איך דירגתי. מייד התחלתי לחשוב מה ההשלכות, ואם יש לדירוג משמעות, ואם זה יעבוד לטובתי או לרעתי. לא שיערתי שאהיה מדורגת גבוה כל כך. הדבר היחיד שהפריע לי הוא שהעמידו אותי ליד עידו קוז'יקרו, שהוא 2.03 מטר, ואני 1.54 מטר. התגובות היחידות שקיבלתי על הפרק הראשון היו על הפערים בגבהים".
הגעת לשם עם אסטרטגיה מהבית?
"אי אפשר לתכנן אסטרטגיה, כי זה משחק לא צפוי, ואתה לא יודע מה הוא יזמן. אמרתי שאני טסה בראש נקי, ושאפעל לפי מה שייראה לי".
היא חלק משבט אנטינג אנטינג בעונת ה־VIP (רשת 13, שלישי ושבת ב־21:15), אחרי שעזבה את שבט קפרה. "הלילה הראשון היה הזיה. אני זוכרת שישבתי, וירד מבול, והברזנט בקושי עמד, וכולי חול, ואני אומרת לעצמי, מה אני עושה פה, מה עוללתי לעצמי, איך אני שורדת פה עוד יום אחד.
"אבל מילא זה. הקושי האמיתי היה מנטלי. אחד החששות שלי לפני שיצאנו לדרך היה הגיל שלי. ביומיום אני רגילה להיות בסביבה של אנשים גדולים יותר ממני, ואני לא מרגישה פערים מנטליים או אחרים. אני יודעת שאני יכולה להתחבר למבוגרים, אבל לא תמיד הם יודעים את זה עלי. דווקא בגלל הסטיגמה, ואולי כי אני קטנה ונמוכה ועדינה.
"וזה בדיוק מה שקרה בשבט קפרה. הם לא הסתכלו עלי כשווה בין שווים, וזו היתה תחושה לא נעימה. במועצת השבט אמרתי להם שאני לא מטומטמת, ראיתי שכולם מדברים ושנרקמים דברים ומהלכים, ואותי דחקו החוצה. בכל פעם שניסיתי לדבר סתמו לי את הפה או לא רצו לשמוע את מה שיש לי להגיד. הרגשתי מאוד לבד וחסרת אונים. זו היתה הרגשה נוראית. אני בקבוצה עם תשעה אנשים, כולם עושים שיחות כדי להכיר אחד את השני, ואותי לא סופרים. כאילו בגלל שאני בת 18, אין לי מה להגיד, אין לי תחומי עניין, אין לי מה לספר. אף אחד לא היה מוכן לדבר איתי ולא התעניין בי".
ניקול רזניקוב גדולה ממך בשנה, והיחס אליה היה שונה.
"נכון, אבל היא גבוהה יותר ונראית בוגרת. אני נראית יותר ילדונת ממנה. כשפתחתי את זה במועצת השבט, סמיון הסכים איתי והודה שלא דיבר איתי כי אמר לעצמו, 'מה יש לי לדבר איתה'".
זאת סיטואציה שכבר נתקלת בה בעבר?
"לא. בכל מקום שאני הולכת אליו, אני תמיד מסתדרת. אני מאוד ורבלית ומתחברת לאנשים. זה עבר לי בראש לפני שנסעתי, אבל סמכתי על עצמי. האנשים האלה פשוט לא נתנו לי הזדמנות. חשבו שאני לא מסוגלת לדבר בלי אמא או אבא על הכתף, שאין לי דעה ואין לי מה להציע. הרגשתי שקופה. ניסיתי להגיד להם, למה אתם לא מנסים לדבר איתי? אני יודעת לדבר, אין לי מוצץ בפה".
ממי הכי נפגעת?
"אין מישהו אחד שנפגעתי ממנו יותר מהאחרים. אני זוכרת שבאתי לירדן ג'רבי וניסיתי לדבר איתה, והיא לא זרמה. או בלילות, כשכולם היו מדברים וניסיתי להשתלב, לא היה לי מקום. זו היתה סיטואציה קשה. אם הייתי סתומה ומנותקת מהמציאות, מילא. אבל אני רואה הכל, אני מבינה, אני לא טיפשה. אני רואה שנרקמים דברים. גם ככה אתה מתמודד עם הקור, הרעב והגעגועים, תוסיף לזה שאתה צריך להילחם כדי שיראו אותך.
"יש הרבה מקומות בחיים שלא נעים לך להיות בהם, אבל להיות לא רלוונטית ושקופה, או כלומניקית, או טיפשה, זה משהו שלא חוויתי אף פעם עד שהגעתי ל'הישרדות'. וזה היה קשה והכאיב לי מאוד. יכול להיות שאנשים חושבים שאני איזו בלונדינית מתוקה שנולדה עם כפית של זהב בפה, ולכן קל מאוד לבוא ולשפוט. אבל זה לא המצב.
"אני חושבת שיש בשבט קפרה אחלה חומר אנושי, אבל בפועל, בכמה הימים שהייתי איתם, חששתי למקום שלי במשחק. המעבר לשבט השני היה הזדמנות להתחיל מחדש".
המעבר הוכיח את עצמו.
"לגמרי. אם בקפרה הכל היה רעש ובלאגן וטעון, בשבט השני היתה שלווה. הטונים היו נמוכים יותר, ופתאום הרגשתי שמסתכלים עלי, שמעניין אותם לשמוע מה יש לי להגיד.
"השיחה עם זהר שטראוס בערב הראשון מאוד ריגשה אותי. לשמוע פתאום מילים חמות מבן אדם שלא מכיר אותי ולא חווה אותי, ופתאום ראה אותי כבן אדם - בלי הגובה, בלי צבע שיער ובלי התואר של כוכבת פופ, אלא ראה אותי, את עדי - זה היה מחמם לב. וזו תחושה שקיבלתי כמעט מכולם. היה שם חומר אנושי שמושפע פחות מהסטיגמה. הגיל לא היה פקטור, וזה ריגש אותי. ירדה לי אבן מהלב".
מה זהר אמר לך?
"הוא אמר שראה ראיונות איתי, ושאני בן אדם חזק מאוד, שאני מתנסחת יפה ומדברת ברור, ושזה לא מובן מאליו להתמודד עם אלף ואחד דברים ולהמשיך ולא לוותר. אני זוכרת שממש בכיתי. הקיצוניות בין הדחייה בשבט הקודם לבין המילים היפות האלה היתה עצומה".
מה ההשתתפות ב"הישרדות" עשתה לך?
"החוויה של 'הישרדות' זה לא משהו שאתה שוכח. זאת חוויה טראומטית, גם לגוף וגם לנפש. ב'הישרדות' לא חוטפים סטירה אחת. חוטפים סטירה בצד אחד, ואז בצד השני, ואז אחת כפולה לשני הצדדים. אחרי 'הישרדות' אתה מקבל פרספקטיבה אחרת על החיים.
"כמה שחשבתי שאני חזקה, גיליתי שיש בי עוד כוחות, ושאני יודעת לעמוד על שלי ולדבר ולהיות מודעת לערך שלי. הבנתי שאני באמת יכולה, ולא משנה מה יגידו. ואם מישהו חושב שאני לא יכולה, זאת בעיה שלו.
"אני לא כזאת מתוקה, חמודה, עדינה ושברירית ופספוסה כמו שאני נראית. זה משהו שהיה חשוב לי להעביר ב'הישרדות', לנפץ את הסטיגמה של בובה על חוטים. אי אפשר להכריח ילד לעשות את מה שאני עושה במשך 16 שנים, בלי הרצון והאמביציה שלי.
"אני באמת בן אדם חזק. אני לא אוהבת להגיד את זה, כדי לא להישמע כאילו אני עפה על עצמי, אבל יש בי חוזק נפשי ומנטלי, שהוא חשוב יותר מכוח פיזי. גם פיזית אני לא מהחלשים. יש לי חברות שגבוהות ממני בשני ראשים, ואני מורידה אותן בהורדת ידיים".
את חושבת שהצלחת להעביר את המסר?
"אני אדע לענות על זה רק אחרי סיום העונה".
מה הקושי הגדול ביותר על האי?
"הניתוק מהבית. מהחיבוק החם, מהמיטה, מהאוכל של הבית. מאז שחזרתי, אני לא יכולה לזרוק אוכל. למדתי להעריך את הדברים הקטנים.
"אבל הדבר שהכי הייתי צמאה לו הוא התחושה של הבית, של מישהו שמדבר איתך בגובה העיניים ומכיר אותך ואוהב אותך. תחושה שיש לך למי לפנות, ועם מי לדבר".
יצרת שם חברות אמת?
"כן, אני חושבת שכל אחד יוצא ממשחק כזה עם חבר טוב אחד לפחות. אצלי זו היתה אלינה לוי".
דיברו איתך על הסיפור של אביך?
"ממש לא. לפני שנסעתי חשבתי שאולי זה יעלה, אבל אז אמרתי לעצמי, למה שיעלה? למה שזה יהיה האישיו סביבי? זה לא הסיפור שמאפיין אותי, והייתי עדי ביטי עוד לפני הסיפור. אני משהו רחב וגדול גם בלי המקרה הזה. אמרתי לעצמי שאם מישהו ישתמש בזה נגדי, הוא יהיה זבל של בן אדם, כי יש דברים שלא אומרים. אני גם יודעת שיש לי פֶה, ואם הפיוז שלי נדלק, חבל עליו.
"הופתעתי מאוד לטובה, כי אף אחד לא חיטט לי בפרטים של המקרה. כשזה עלה בשיחה עם זהר, זה היה ממקום מחזק. אמרו לי, 'כל הכבוד שאת ממשיכה', וזה מקסים בעיניי. לא גרמו לי להרגיש רע".
***
בקרוב תצא טוראית ביטי לשלב הסדנאות של הלהקות הצבאיות, שבסופו תשובץ באחת הלהקות. במקביל, היא עובדת על שירים חדשים. הראשון, שכתבו עבורה דולב רם ופן חזות, ייצא בשבועות הקרובים.
"בשנתיים האחרונות הקלטתי שיר או שניים, הפסקתי כדי לעשות מופעים בחנוכה, אבל האולפן והשירים חסרו לי. כיף לחזור עכשיו להתעסק בזה, ולא ברעש שמסביב. גם התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר. בא לי להשתפר ולהראות עוד צדדים שלי, ובא לי שיעריכו אותי כזמרת וכמוזיקאית".
פרידה מעולם הילדים והנוער?
"גם. זה מאתגר, בגלל הלוק והסטיגמות, וגם כי התחלתי בגיל מאוד צעיר. אבל אני סוללת לעצמי את הדרך ומשתפרת ולומדת משחק וחושבת בצורה אחרת".
מה הדבר הבא שתרצי לעשות?
"תיאטרון. אני מאוד אוהבת את זה, כי יש שם מוזיקה ומשחק ותנועה ובמה וקהל".
erans@israelhayom.co.il
