למי שעקב מקרוב ב-30-20 השנים האחרונות, "הריקוד האחרון" - האירוע הדוקומנטרי של ESPN שנראה שכל העולם לא מסוגל להפסיק לדבר עליו - לא מחדש שום דבר מהותי.
כסדרה שהיא בעצם על מייקל ג'ורדן, היא היתה יכולה לבחור קו ברור יותר. למשל, כזה שנובר בסודות המשפחה האפלים (חפשו בגוגל) או מתעמק בסיפורים השליליים. לחלופין, גם אפשר היה לעשות מזה פשוט שיר הלל, אך שום דבר מכל זה לא נעשה. גם אי אפשר הכל יחד. צריך לבחור. ונראה שהבחירה שקיבלו היוצרים היא - אם לא לחדש, אז כן לחדד.
ידענו, למשל, שהוא בא ממשפחה תחרותית ומעורבת, אבל עכשיו כולם יודעים שאמא שלו גרמה לו ללכת לפגוש את נייקי, ושאביו היה ממש איש סודו, חברו ויועצו הקרוב ביותר.
ידענו שהוא הסתבך באמירה פוליטית דבילית, אבל לא ידענו שכבר אז הוא תרם כספים לאותה מטרה בדיוק ושהיתה בין כוכבי האן. בי.אי השחורים באותה עת הבנה/הסכמה לא "לטלטל את הספינה".
ידענו שהמותג שלו הוא הכי פורץ גבולות אי פעם, אבל עכשיו כולם יודעים איך התדמית המסחרית שלו יצרה פלטפורמה שהעבירה את הפוקוס לכוכב הבודד.
ג'ורדן נאחז בפיפן ב"משחק השפעת" ב-.1997 היו תלויים זה בזה // צילום: אי.פי
ידענו שאף אחד לא זוכה באליפויות לבד. אבל עכשיו כולם יודעים כמה עלובה היתה המערכת של שיקגו בולס כשמייקל הגיע, ואיך הוא נכנס ראש-בראש עד שכל הארגון התיישר לפי הסטנדרטים הפסיכוטיים שלו - ובסוף כולם קצרו את הפירות יחדיו.
ידענו שסיפור של קבוצה שמתגבשת ומפסידה, נאבקת ומנצחת, הוא סיפור מרתק. אבל שכחנו כמה זמן לא ראינו כזה בליגה.
ידענו שג'רי קראוס עשה המון דברים גדולים כג'נרל מנג'ר של הקבוצה. אבל לא שהוא הכניס בכוח את טקס ווינטר, פיל ג'קסון ואת התקפת המשולש, ואף פיטר את דאג קולינס כדי לוודא שהקבוצה תשחק בשיטה הזו.
ידענו שהשחקנים בשיקגו שנאו את קראוס, אבל לא באיזו רמה וכמה מוקדם זה התחיל.
ידענו שלסקוטי פיפן לקח זמן לפרוח, אבל לא שזה קרה כשג'ורדן לקח אותו תחת חסותו.
ידענו שג'קסון הוא איש של אנשים, אבל לראות אחרים מדברים עליו זה מאיר עיניים.
ידענו שדניס רודמן הוא דמות מורכבת, אבל קל לשכוח איזה כדורסלן חכם הוא היה, כמה הוא אוהב את ג'ורדן ואפילו את פיפן, שאיתו היו לו התנגשויות, ואת ההתאמה המושלמת לג'קסון.
ידענו שהיריבות עם דטרויט פיסטונס היתה מרה במיוחד, אבל לא שהשנאה בין הצדדים עודנה קיימת.
ידענו שהכדורסל באן.בי.אי היה פעם אגרסיבי. עכשיו כולם יודעים כמה זה לא דומה למה שיש היום.
ידענו שמייקל לא רצה את אייזאה תומאס בנבחרת החלומות, אבל לא את עוצמת הרוח הגבית שהיתה לעמדה הזו מצד שחקנים נוספים.
ידענו על בעיית ההימורים, אבל לא שהוא היה שם כסף על כל שטות, ואיך כל מי שמסביבו נגרר לאותה אווירה.
ג'ורדן עם שותפיו לשושלת על רקע גביעי האליפות // צילום: אי.פי
ידענו על הנוקשות והאלימות (לעיתים פיזית) כלפי חבריו לקבוצה. אבל אף פעם לא ראינו אותם מדברים על זה ככה. היו כאלה שזה גרם להם לא לאהוב אותו, ולאחרים - לאהוב אותו יותר.
ידענו על תיאוריות הקונספירציה התלושות סביב פרישתו הראשונה. אבל היה נחמד לראות את דיוויד שטרן צוחק מזה.
ידענו על הרצח של אביו, אבל רובינו אף פעם לא טרח לרדת לפרטים המזעזעים של המקרה, ומה זה באמת עשה למייקל האדם לאבד את אביו שהיה כל כך צמוד אליו.
ידענו שג'ורדן שיחק בייסבול. עכשיו כולם יודעים שבניגוד לאותו שער של ,Sports Illustrated הוא בעצם לא הביך את עצמו שם.
ידענו שג'ורדן היה ממציא לעצמו מקורות מוטיבציה, לעיתים הזויים, אבל בסדרה שמו על זה דגש מיוחד.
ידענו שהתקשורת ירדה לחייו, אבל אף פעם לא הבנו שזה ברמה שהוא לא יכול היה לצאת מחדר המלון.
ידענו שהוא הכדורסלן הכי גדול בכל הזמנים. אבל לא ידענו עד כמה זה ברור גם כמעט לכל מי שנמצא בתוך ומסביב לענף ולליגה הטובה בעולם. לא ידענו כמה גדולי הגדולים אי פעם יראים ממנו, לא חשבו שאפשר לגבור עליו. וגם כשחשבו, הבינו שטעו.
ידענו ששונאים וקטנוניים יש בכל מקום (בייחוד בטוויטר), אבל עד שלא ראינו אנשים כאלה מגיבים לסדרה הזו, היה קשה להבין עד כמה הסיפור של ג'ורדן סוחט את כל קשת האמוציות מעשרות מיליוני אנשים. גם שנות דור מאז ההתרחשויות.
וידענו שכדי לנצח כל כך הרבה, צריך לשלם מחיר. אישי. כבד. אבל לא ידענו עד כמה המחיר הזה כואב. ועכשיו, כשאנחנו נחשפים לזה, לא ברור אם זה שווה את זה - שאלה אחת שאין טעם לשאול את ג'ורדן. זה לא שהוא יכול היה אחרת בכל מקרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
