"אנשים חושבים שאני נוסע בלימוזינה. אבל אני נוסע ביונדאי"

מתי בפעם האחרונה

מתי בפעם האחרונה הרגשת אופטימי?

"אני טיפוס אופטימי מטבעי, תמיד עם חיוך על השפתיים, ואני משתדל לראות את האור בכל דבר. גם בתקופה הזו אני שומר על אופטימיות, אני משדר לילדים שלי שאני לא בפאניקה, שאנחנו עושים לימונדה גם מהלימון הזה.

"הייתי ילד שהיה המון בבתי חולים, בגלל הסרטן של אבא שלי. אין מחלקה אונקולוגית שאני לא מכיר ואין תרופה שאני לא מכיר, ולכן יש לי השקפת עולם כזו. אני מבין שהחומר פחות חשוב, הרגעים עם האנשים שאתה אוהב הם החשובים, זו הנקודה.

"אנשים מדברים איתי על השינוי שהביאה הקורונה. אצלי היא לא שינתה כלום, היא רק נתנה לי עוד זמן לעשות דברים שאני אוהב. היא לא גרמה לי לתהות על העולם, כבר הייתי סגור על עצמי, היא רק הביאה לי עוד הרבה יצירתיות. אני אופטימי כי כולנו יכולים לראות שחור או לבן - ואני רואה לבן".

מתי בפעם האחרונה שמעת שיר שריגש אותך?

"ביום האם האחרון שידרתי את השיר של שולה חן, 'אמא'. השיר הזה ריגש אותי, כי בבר המצווה שלי רקדתי עם אמא שלי לצליליו.

"אמא שלי, מרים, גידלה אותי ואת אחותי ברכה בתנאים לא תנאים. היא עבדה בניקיון של בתים ומשרדים, ואני עזרתי לה. הלכתי אחריה עם שקית זבל, והיא ניקתה.

"אבא שלי מעולם לא עבד, הוא היה חולה סרטן ונפטר כשהייתי נער, ובגלל שהוא לא עבד, היא היתה המפרנסת והדואגת, והלכתי אחריה באש ובמים.

"הקשר שלי עם אמא הוא לא קשר רגיל, הוא קשר עם דאגה אינסופית, ענקית. היום היא בת 64, ואחותי ואני שומרים עליה תמיד".

מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה משפחתית?

"לפני הקורונה היינו נפגשים לארוחות משפחתיות בימי שישי, אצל אמא שלי. אחותי, שגדולה ממני בשלוש שנים, גרה איתה. עכשיו אנחנו נפגשים בשיחות וידאו ובטלפונים, ולפעמים אמא שלי מבשלת ואני לוקח לנו אוכל הביתה, בלי פגישה של ממש.

"את ליל הסדר חגגנו רק המשפחה הגרעינית, וזה היה הזוי כי אני מאוד אוהב אנשים. הבית שלי תמיד פתוח, רק שיבואו, וככל השולחן יותר עמוס, ככה אני יותר מחייך. אבא שלי אהב לארח, וככה גדלתי.

"אבל המצב הזה זמני, אני לא עושה מזה עניין. אז חג אחד חגגנו קצת אחרת. יש דברים יותר גרועים מזה".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"בכל בוקר אני מניח תפילין. אני לא צריך להגיע לבית כנסת כדי להתפלל, אני יכול להתפלל לבורא בכל רגע נתון. השיח שלי איתו יכול להיות בקריאת פרק דברים במשרד או בשיחות ביני לבינו. אני גם כהן, אז אני מחובר אליו. אני לא דתי אבל שומר מסורת, ומאמין שדברים באים מלמעלה ויש להם הכוונה".

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?

"אני אומר את זה בכל יום לילדים שלי, והם יודעים שהאהבה שלי אליהם אינסופית. אני אבא שמחבק, נוגע ומנשק. הבן הגדול שלי כבר מבקש ממני 'אבא, בלי פדיחות'. זה מה שהם ייקחו איתם לשנים הבאות.

"האבהות היא החלק העיקרי בחיים שלי. ההורות אצלי במקום הראשון. אני יכול לחזור מהופעה בארבע לפנות בוקר, ובשש וחצי אני כבר ער ולוקח את הילדים לבית הספר.

"כל המהות שלי כאבא היא מתוך חוסר. אבא שלי לא היה אבא פעיל, לא היינו יוצאים לטיולים, אין לנו חוויות מבתי מלון, אין לנו כלום. זו לא היתה ילדות רגילה. בגלל זה אני נותן להם את כל מה שאני לא קיבלתי, אני נותן פי 800. אני איתם ביומיום, אני אבא פעיל, לוקח לבתי ספר, מגיע לערבי הורים ופעיל בוועד הבית־ספרי והמוסדי.

"בתקופה האחרונה הסלון הפך להיות מגרש הכדורגל שלנו. אנחנו גם משחקים המון כדורגל וטניס ב־Wii. הם לא זזים מהבית, גם כשמותר לא בא להם. הם הולכים לישון לפנות בוקר, וארוחת הבוקר שלהם היא בשבע בערב. אבל בגדול הקורונה לא פגעה להם בכלום. מאוד נוח להם המצב".

מתי בפעם האחרונה צחקת?

"אני צוחק הרבה מסדרות טלוויזיה. אני אוהב את 'שנות ה־80', את 'קובי וליטל' (קובי מימון וליטל שוורץ, 'החיים עצמם' בערוץ 13; ש"ז), את 'ארץ נהדרת', ואני רואה לפעמים שידורים חוזרים של 'רמזור'.

"אהבתי מאוד שעשו לי חיקוי ב'ארץ נהדרת', את 'מומי' מרדיו לב המרינה. זה פרגן לי בטירוף. זה אומר שאתה בעניינים וזה פתח לי המון קהל צעיר. זו דמות שתפסה, וזה היה מדהים בעיניי".

מתי בפעם האחרונה שינית את התוכניות שלך?

"אני מזל שור, והתוכניות שלי תמיד מדויקות, אבל עכשיו, בגלל הקורונה, עשיתי שינויים. הייתי אמור להנחות עכשיו את פסטיבל מרוץ המכוניות הראשון בשדה התעופה באילת, אבל אילת עכשיו שוממת. הייתי אמור גם להנחות את הפסטיבל הים־תיכוני, והמון הנחיות ומופעים לא יקרו. אני מבין שאין לי יכולת להשפיע על זה, אני לא מחליט, זה היקום החליט בשבילי, ולכן אני אומר תודה. אני עדיין עובד חיוני, עדיין משמח את עם ישראל".

מתי בפעם האחרונה לקחת חופש?

"באוקטובר האחרון נסענו עם הילדים לכרתים. טיילנו, אכלנו, קנינו מזכרות והיה כיף - ויהיה שוב בעוד שנה. אני אוהב לטוס לחו"ל, אבל לא נוסע יותר מדי, אני אוהב את זה במינון. הקריירה שלי היא תוכנית הרדיו שלי, היא משודרת יותר מ־20 שנה, ורוב הזמן אני עובד בצורה מטורפת. אני חי את זה 24/7, אלה החיים שלי".

מתי בפעם האחרונה חשת קיפוח?

"בבית שבו גדלתי, לא משנה כמה היה קשה, תמיד היה חום ולא הרגשתי מקופח. האווירה תמיד היתה טובה, כי מה שראיתי בבית שהתנהלה בו מלחמת קיום זו אהבה של הורים. לא התעסקנו במה אומרים עלינו.

"אני הייתי הילד הביישן שלמד אלקטרוניקה וחלם לשחק טניס מקצועני. הגעתי לטניס בגיל 6, כשהלכתי לשחק עם קרובי משפחה, ומייד התחברתי למשחק. שיחקתי עד גיל 16, ובזמן השבעה על אבא שלי קיבלתי החלטה להניח את המחבט. אין לי מושג מה גרם לי להפסיק. לבורא יש דרכים מיוחדות להראות לאדם את הדרך לשמחה.

"הטניס היה החיים שלי, מהרגע שחזרתי מבית הספר ועד שהלכתי לישון. התאמנתי ביפו וברמת השרון פעמיים בשבוע, בקבוצה שלי היו ילדים מצפון תל אביב, מבת ים ומיפו, גם עולים חדשים, וזה היה מהמם. לא הרגשתי קיפוח.

"הטניס מלווה אותי עד היום. מבחינתי, טניס זה לדעת להיות סוליסט, האחריות היא רק עליך, ההפסד הוא שלך והניצחון שלך. אלה דברים שאני לוקח איתי לעשייה הרדיופונית. אני פריק קונטרול".

מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?

"במוות של אבא שלי. הכניסו אותי לכסות לו את העיניים, וזו תמונה שמלווה אותי כל החיים. מאז הרגע ההוא אני לא פוחד מכלום.

"אני אומר את מה שיש לי להגיד, אני לא פוחד לחלום, לעשות, להעז, לנצח, ליפול. אני דואג, כמובן, לילדים שלי ולאמא שלי, אבל אני לא מרגיש חרדה".

מתי בפעם האחרונה בכית?

"לפני שנה, בפסח, פנו אלי מאחד המגזינים וביקשו ממני לכתוב מכתב לאבא שלי. כתבתי אותו עם דמעות. כתבתי בחלקים. בכיתי, עצרתי וכתבתי שוב. זה שחרר לי המון. רק כשישבתי לכתוב, הבנתי מה התפספס לי איתו.

"לא תמצאי אותי בוכה מכל דבר, אבל כשרונן מ'האח הגדול' פגש את הבת שלו, שאיתה הוא לא בקשר, ירדו לי דמעות. זה נגע לי במקומות של אב ובת.

"גם כשתקווה דיברה על זה שהיא לא בקשר עם אבא שלה, דמעתי. איך אפשר לא להיות בקשר עם ילד? אני מוכן לוותר על הכל כדי לקבל עוד רגע עם אבא שלי. אנשים הולכים ולא חוזרים".

מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?

"פוליטיקה ואני מה־זה רחוקים. אין לי התבטאויות על זה בתוכנית, יודעים שאצלי אין פוליטיקה ולא ספורט, רק מוזיקה, אוכל ושמחה. ברור שהצבעתי בבחירות, ואני תמיד מצביע, ואני בעד שיהיה טוב לכל אזרחי המדינה. אני בעד טוב כלכלית, בריאותית, ואני בעד שיבינו שהמדינה הזו היא של כולם, כולם צריכים להיות פה שווים, מוגנים ולהרגיש פה בבית.

"דבר אחד שמפריע לי הוא שבעיניי, לכל בן אדם יש זכות להיות הורה, ומאוד מציק לי שפה לא לכולם יש את הזכות הזו. למה לחלק כן ולאחרים לא? למה שאנשים יטוסו למדינות זרות וישלמו מאות אלפי שקלים כדי להפוך להורים? זו האג'נדה שלי, ללא קשר לגוף פוליטי".

מתי בפעם האחרונה אימצת תחביב חדש?

"לפני ארבע שנים ניסיתי ללמוד לנגן בפסנתר. אם יש מישהו שאני מקנא בו קנאה עזה, אלה אנשים שמחזיקים כלי ומנגנים. כשאני רואה את רמי קלינשטיין מנגן ואת בתו שרה - אני מקנא כמו ילד קטן שרואה ביסלי ביד של מישהו אחר. אז ניסיתי, הלכתי למורה פרטית, אבל לא המשכתי כי זה לא קרה. עזבתי את זה. זה משהו שהייתי רוצה מאוד, ויכול להיות שבעתיד אחזור לזה".

מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?

"בפורים, צילמתי סלפי כשאני מחופש לערפד, עם איפור פנים והכל, וזה היה מהמם. אם מבקשים ממני סלפי אני לא אומר לא, גם אם אני אוכל באותו רגע, למשל, כי אני מבין שנותנים לי אהבה ואני נותן בחזרה, וזה הכי כיף בעולם. זה לא חסר לי כרגע, אבל כשזה יחזור אני אבין את הסיטואציה.

"עכשיו יש תופעה אחרת: מבקשים ממני יותר סרטונים, ואני שולח המון ברכות מצולמות לילדים, לבר מצוות, לימי הולדת ולחיילים. מצלם בעצמי ושולח".

מתי בפעם האחרונה בדקת את חשבון הבנק?

"השבוע. אני עם רגליים על הקרקע, והגעתי בכוחות עצמי ובעבודה קשה לאן שהגעתי. אני לא בזבזן או פזרן, אני מחושב ותמיד דואג שיהיה לנו את המינימום, כי אני מכיר את המינימום. התקופה הזו מלמדת את כולם להסתפק במועט. גם אני מדדתי בילדותי ג'ינסים בשוק הכרמל, אז הכל בסדר.

"הילדים שלי ואני מנהלים המון שיחות, והם מבינים את ההיסטוריה שלנו, הם שומעים ממני הכל. זה משהו שהוא חלק ממני, וחשוב לי שהם יידעו. הם לא ילדים של מותגים, זה לא מעניין אותם, וגם אני לא כזה. אני נוסע ביונדאי ואין לי שום בעיה. הרבה אנשים חושבים שאני נוסע בלימוזינה כל הזמן, זו התדמית שלי כנראה".

מתי בפעם הראשונה

מתי בפעם הראשונה שידרת ברדיו?

"עד גיל 16 רדיו לא עניין אותי. בשבעה על אבא שלי, כשהפסקתי עם הטניס, קיבלתי ציוד של די.ג'יי ביתי ועברתי למוזיקה. עשיתי לעצמי מסיבות בחדר.

"בתקופה ההיא פתחו תחנת רדיו בדולפינריום בתל אביב, זה היה אולפן תת־קרקעי של תחנת הרדיו גלי הים התיכון. אני זוכר את יהודה קיסר אומר ברדיו, 'שלום, כאן אנחנו בשידורי הניסיון'.

"הייתי בכיתה י"א, ובמקום ללכת לבית הספר באתי לשם, לא סיפרתי לאיש, וקיסר ראה אותי במדי בית ספר, עם תיק על הגב, ושאל אם אמא יודעת איפה אני. אמרתי לו שלא, והוא בכל זאת הסכים לקבל אותי לניסיון. מהרגע שנפתח המיקרופון, היה לי קליק. אין לי הסבר לזה. המפלט שלי מהעצב היה הרדיו. מהמצב שבו הייתי בבית, אבל ואובדן, עברתי לשמחה ולמוזיקה. התחלתי לתקלט, הפכתי לדי.ג'יי והתקבלתי לרדיו לב המדינה".

 

אליקו (אלי) כהן, בן 42, שדרן רדיו. תושב ראשון לציון. בנם של רפי ז"ל ומרים חיה כהן. נשוי למיטל, סייעת בגנים. אב לאוריאן (בן 16) ולאלין (בת 11). החל את דרכו בתחנת הרדיו גלי הים התיכון, ומאז 2001 מגיש את התוכנית היומית "ערב ים־תיכוני" ברדיו לב המדינה

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו