בתפקיד הראשי הראשון שלו בקולנוע, אל פאצ'ינו בן ה-31 מגלם נרקומן ניו-יורקי צעיר, חתיך והיפראקטיבי, שמתאהב בבחורה תמימה (קיטי וין) וגורר אותה אל תוך עולם הסמים הקשים. מלבד הופעתו הקופצנית והכמעט חייתית של פאצ'ינו, הדרמה הרומנטית והריאליסטית הזאת אינה נושאת בשורה של ממש. אבל ג'רי שאצברג, שביים, גורם לעניינים להישאר מעניינים ואותנטיים, והתסריט (מאת הסופרים המוערכים ג'ואן דידיון וג'ון גרגורי דאן) נמנע מלגלוש לדידקטיות מטיפנית. "בהלה בפארק הסמים" אולי לא שבר קופות, אבל השימוש בסמים שמוצג בו נחשב לנועז בתקופתו, והסרט עשה חיל בפסטיבל קאן (שם זכתה וין בפרס השחקנית הטובה ביותר). בתוך כך, הופעתו המטונפת של פאצ'ינו גרמה למלהקים בהוליווד לשים לב אליו, מה שסייע לו לקבל זימון לג'וב הבא שלו.
הופעה מטונפת שגררה תשומת לב. פאצ'ינו ב"בהלה בפארק הסמים"
"הסנדק"
אף שהבמאי פרנסיס פורד קופולה התעקש ללהק אותו לתפקיד מייקל קורליאונה, התפקיד שהפך את פאצ'ינו האלמוני לכוכב-על - כמעט לא ניתן לו. המפיקים רצו מישהו מפורסם (וגבוה יותר), ורשימת המועמדים הארוכה כללה שמות כמו וורן בייטי, רוברט רדפורד, דסטין הופמן ומרטין שין. עם זאת, אחרי לא פחות משבעה אודישנים, קופולה סוף-סוף הצליח לשכנע את הבוסים שלו לשכור את פאצ'ינו (שאפילו היה איטלקי), והשאר הוא היסטוריה. בתור מייקל קורליאונה, פאצ'ינו נדרש לעבור שינוי משמעותי ומשכנע במהלך הסרט, מאזרח שומר חוק ליורש של אימפריית הפשע של אביו, והוא מבצע את המהלך - שמגיע לשיאו בסצנת הרצח במסעדה - באופן בלתי נשכח. בתמורה, האקדמיה נתנה לו את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר.
רק אחרי שבעה אודישנים. אל פאצ'ינו ב"הסנדק"
"אחר צהריים של פורענות"
כמעט כל דבר שפאצ'ינו נגע בו בשנות ה-70 שווה צפייה. ב-1973 לבדה הוא כיכב גם במותחן המשטרה הקלאסי "סרפיקו" (שהביא לו מועמדות שנייה לאוסקר), וגם בדרמת הנדודים המצוינת "הדחליל" לצידו של ג'ין הקמן. שנה לאחר מכן הוא כיכב בסרט ההמשך המהולל ל"הסנדק" (וקטף מועמדות נוספת לאוסקר). מה שמביא אותנו ל"אחר צהריים של פורענות" - מותחן אנטי-ממסדי מחשמל על שוד בנק חובבני שהופך לקרקס תקשורתי. פאצ'ינו מגלם את סאני וורציק, שמוביל את השוד, ושזקוק לכסף כדי לממן ניתוח לשינוי מין עבור בן הזוג שלו. שחקן האופי המיתולוגי ג'ון קזאלה (שגילם את פרדו בסרטי "הסנדק") מופיע בתור סאל, שותפו לשוד הלא יוצלח של סאני. את הסרט ביים סידני לומט, ובהדרכתו "אחר צהריים של פורענות" הופך ליצירה ניו-יורקית יצרית ונועזת שלא איבדה מיליגרם מהעוצמה שלה.
יצירה יצרית ונועזת. "אחר צהריים של פורענות"
"פני צלקת"
פאצ'ינו אמנם עשה כמה סרטי גנגסטרים שאני אוהב יותר מהסרט הזה (כמו "דרכו של קרליטו" ו"דוני בראסקו", למשל), אבל אף אחד מהם אינו יכול להתחרות במעמד המיתולוגי שדבק ב"פני צלקת". כשיצא לאקרנים, סרטו האופראי של בריאן דה פאלמה - שמביא את סיפור עלייתו ונפילתו של סוחר סמים קובני בשם טוני מונטנה - דווקא נכשל בקופות ונקטל בידי המבקרים. אבל עם השנים הוא צבר גדודים של מעריצים וזכה לבחינה ביקורתית מחודשת. כיום אפשר לומר שמדובר באחד מסרטי הגנגסטרים הכי משפיעים בכל הזמנים. הטון המוגזם והבומבסטי של דה פאלמה מגובה בשפע של אלימות מחרידה, בפסקול סינתיסייזרים אייטיזי ובהופעה גדולה מהחיים של פאצ'ינו - וכל אלה תורמים ליצירתו של מסמך תרבותי מרהיב ומזעזע, שמיטיב ללכוד את הרוח הקפיטליסטית של שנות ה-.80
הכי מיתולוגי. "פני צלקת"
"פרנקי וג'וני"
מישל פייפר מככבת לצידו של פאצ'ינו בקומדיה הרומנטית החביבה והמעט נשכחת הזאת, שאותה ביים גארי מרשל מייד אחרי שעשה את "אישה יפה". התפקיד היה חלק מקאמבק מוצלח של פאצ'ינו (שהחל במותחן הארוטי "ים של אהבה"), לאחר ששורה של כישלונות קופתיים מביכים שכנעה אותו לקחת הפסקה של ארבע שנים ממשחק. כאן הוא מגלם את ג'וני, אסיר משוחרר שמתחיל לעבוד כטבח בדיינר יווני בניו יורק. פייפר מגלמת את פרנקי, המלצרית החמוצה ושבורת הלב שבה הוא מתאהב. בניגוד לתפקידי "הווליום הגבוה" של פאצ'ינו, עבודתו ב"פרנקי וג'וני" מסתכמת בניסיונות בלתי נגמרים להרשים את הבחורה שהוא דלוק עליה. זוהי הופעה חמימה, משוחררת וחמודה, שמאפשרת לו להציג את הצד הרך והאנושי שלו, ולמרות פער הגילים הטיפה מטריד, הסצנות המשותפות שלו עם פייפר מתהדרות בכימיה שאינה ניתנת להכחשה. בהחלט שווה צפייה חוזרת.
מציג את הצד הרך והאנושי. "פרנקי וג'וני"
"היט"
מכל התפקידים המוגזמים שפאצ'ינו עשה בשנות ה-") 90דיק טרייסי", "מלכודת לפרקליט", "ניחוח אישה" שעליו זכה סוף-סוף באוסקר), התפקיד שעשה באפוס הפשע המופתי של מייקל מאן הוא ללא ספק המוגזם והמושלם מכולם. פאצ'ינו מגלם את וינסנט האנה, בלש קשוח בלוס אנג'לס שדולק אחר כנופיית שודדים מיומנת שמונהגת בידי רוברט דה נירו. הופעתו הסוערת מתובלת בשורה של התפרצויות זעם פתאומיות ובלתי מוסברות. בראיונות שנתנו, הסבירו מאן ופאצ'ינו שהסיבה שהאנה מתנהג כך נעוצה בכך שהוא למעשה מכור לקוקאין, אך משום מה, מאן החליט להשמיט את האינפורמציה הזאת מהגרסה הסופית של הסרט. כך או כך, פאצ'ינו מקבל כאן מרחב תמרון בלתי מוגבל ושפע של הזדמנויות להשתגע. הוא מנצל כל אחת מהן עד תום (ואז עוד קצת). במקרים רבים פאצ'ינו גם אלתר את שורותיו, מה שהוביל לרגע הבלתי נשכח שבו הוא פוער עיניים ומאשים את אחד מנחקריו בכך שהוא להוט אחרי מישהי משום שיש לה ."GREAT ASS!!!"ההלם שעל פניו של השחקן (האנק עזריה) אמיתי לגמרי.
הכי מוגזם ומושלם. "היט"
"אינסומניה"
שנות האלפיים היו שנים קשות מאוד עבור פאצ'ינו, ורוב הסרטים שבהם השתתף אינם ראויים לאזכור. עם זאת, התפקיד המאופק והמרשים שעשה בסרטו ההוליוודי הראשון של כריסטופר נולאן משמש קונטרה מרתקת לעבודתו המקסימליסטית ב"היט", ומהווה נקודת שיא נוספת בקריירה המפוארת של השחקן האגדי. פאצ'ינו מגלם את וויל דורמר, בלש מאל.איי שנשלח לאלסקה כדי ללכוד רוצח מסוכן בעיצומה של חקירת מח"ש שמתנהלת בסביבתו. העניינים מסתבכים לאחר שדורמר הורג את השותף שלו בטעות, ולאחר שהרוצח המסוכן (שמגולם בידי רובין וויליאמס) מתחיל לשחק משחקים פסיכולוגיים חולניים עם דורמר. ב"אינסומניה" פאצ'ינו נראה זקן, עייף וחסר אונים כפי שלא נראה מעולם, וככל שהסרט הולך ומתקדם - כך מצבו המנטלי של דורמר רק ממשיך להתערער ולהידרדר. בזמן אמת קשה היה שלא להתאכזב מכך שנולאן בחר דווקא את המותחן הזה (שעיבד מחדש סרט סקנדינבי מצליח) בתור סרטו הבא אחרי "ממנטו", אך השנים שחלפו ללא ספק היטיבו עימו, והסצנות המשותפות של וויליאמס ופאצ'ינו מתעלות לרמה גבוהה מאוד, כאשר נראה שכל אחד מהשחקנים מדרבן את השני להיות עוד יותר טוב מבדרך כלל. התוצאה היא זהב טהור.
זהב טהור. "אינסומניה"
"האירי"
ב-,2011 לאחר שנים ארוכות של תפקידים סתמיים בסרטים איומים, אל פאצ'ינו הופיע בתפקיד משנה בקומדיה הזוועתית "ג'ק וג'יל", זכה בשני פרסי "ראזי" (האוסקר לסרטים הגרועים של השנה) והגיע לתחתית התחתיות. למרבה השמחה, הוא לא נותר שם, ובשנה שעברה הוא סוף-סוף הצליח לגאול את עצמו באופן רשמי וסופי. הקאמבק (הכנראה אחרון) החל בתפקיד זעיר (אך משמעותי) ב"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו, ונמשך בהופעה מאלפת בתור ג'ימי הופה ביצירת המופת "האירי" של מרטין סקורסזה. העבודה עם סקורסזה - ועם שחקני משנה ברמתם של רוברט דה נירו וג'ו פשי - הניבה את אחת מהופעותיו הטובות ביותר של פאצ'ינו, ונראה שהוא מתענג על כל שנייה (תסתכלו על הדרך שבה הוא מלקק את הגלידה שלו, למען השם). דה נירו הוא אולי הכוכב של הסרט, אך פאצ'ינו הוא הלב שלו, ומערכת היחסים המורכבת והמרגשת שלו עם הדמויות שמגולמות בידי דה נירו ופשי מניבה כמה וכמה סצנות שראויות לפנתיאון (ובואו לא נשכח את הסצנה שבה טוני פרו מאחר לפגישה שלו עם הופה, ועוד מעז להגיע אליה במכנסיים קצרים. או את הסצנה שבה הופה צורח על היועצים שלו). קשה לבקש אקורד סיום מושלם מזה.
