יומני הנגיף: שעון קורונה

חדשות

צילום: אי.אף.פי //

על הענישה / גלית דהן-קרליבך

השבוע זה קרה. בצאת הפסח היכתה בי ההכרה שעלי לפלוש לספרייה העירונית לחידוש המלאי. הספרייה הפרטית בסלון הביטה בי. החזרתי מבט. "אל תהיי עצובה", אמרתי לה, "יש לך הרבה ספרים. אבל דווקא מה שאני רוצה - אין. וקורונה עכשיו, זה לא הזמן לקנא". הודעתי לילדיי על התוכנית. הבכורה הִמהמה שתבוא לבקר אותי בכלא. אחיה, לעומתה, מייד נשבע אמונים. "חייבים להשיג מפה של הספרייה!" אמר ותחב לתיק חוט ברזל.

שעת השי"ן נקבעה לשמונה בערב. רחובות ירושלים היו שוממים. כשהגענו לבניין, חככתי מאיזה צד להיכנס. בני גילה תושייה, ניגש לדלת הקדמית, ולמרבה אכזבתו פתח אותה בקלות. פסענו פנימה בלבבות הולמים.

הו! ספריית בית העם! הו־הו! הספות בסגנון סובייטי! הו־הו־הו! המעלית שתמיד נתקעת בין קומה שלוש לארבע עם המשוגע הקבוע. הו! הווילונות, שרק קשקשני אופנה רואים בהם וינטג' ולא סמרטוטים. ליבי נצבט. דמעות החלו זולגות על לחיי. "אמא!" לחש בני בכעס, "בואי כבר! השטח נקי!" טיפסנו היישר לספריית הילדים. באוויר נידף הריח המעופש המוכר של ספרים שעומדים על המדף זמן רב. התחלנו לשוטט בין המדפים, ולפתע נשמע קול צעדים, ומייד מילא את החלל קול מזוהה.

"אני אומר לָך שראינו פה מישהו. אם אתם לא מסוגלים לשמור על המקום סגור, משרד הבריאות ייאלץ להתערב".

"אף אחד לא נכנס לפה. ועוד היום? עם ההורדות הדיגיטליות? אתה סתם מדמיין, אני אומרת לך, אבל בוא נבדוק".

הבטתי בבני בבעתה. הוא אחז בידי וגרר אותי לכיוון המדפים האחרונים. "אתה תחפש במ"ם ואני אתחיל בתי"ו", פקדה המנהלת. התקדמנו אל רי"ש, אבל אלומת פנס נפלה עלינו. התכווצנו בו במקום. בני כיסה את פניו בידיו. "השר ליצמן! תראה את מי תפסתי!"

עצמתי עיניים והתחלתי לדקלם בליבי את שיר אסירי הגולאג. שקט מוזר השתרר. פקחתי עין אחת. המנהלת עמדה מולי, אבל הסתכלה מזועזעת אל מעבר לכתפיי. "אדוני?" כיוונה את אלומת הפנס על פני מדפי הרי"ש. בני ואני עקבנו אחר האור, עד שנעצר. שם ישב מנכ"ל משרד הבריאות, ובחיקו הארי פוטר.

"לאף שכן לא היה החלק השלישי", מלמל בכיר הפקידים בטון אומלל. "אבל אדוני", עלה קול המנהלת מדרגה, "לא ייתכן שאנחנו מונעים מאזרחים להיכנס בזמן מגיפה, ואילו אתם עושים ככל העולה על רוחכם. ואתה גם בלי מסיכה! השר ליצמן, מה יש לך לומר?"

"חייבים לברוח", הוריתי לבני, "קח כל ספר שאתה יכול". עמוסי ספרים כבר עמדנו לצאת.

"דהן קרליבך!" רעם הקול.

"כן...?" רעד קולי. "יש לך קנס של חודשיים. אחרי המגיפה את באה להסדיר את זה".

"בטח... בטח", נשמתי לרווחה ונסנו משם עם השלל.

גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר

צילום: גל חרמוני

ללמוד להפר את הכללים / מירנה פונק

דודה שלי ואני אמרנו יחד את הקדיש. דוד שלי נמנע. גם הדוד האחר. ואבא שלי ממילא לא היה יכול לומר אותו. הרי כבר לפני 20 שנה הוא החליט שעדיף לו להתחפף לבקתה שבנה במו ידיו בג'ונגל האוסטרלי במקום להשתתף בשגרת חיי המשפחה. עמדנו, תריסר בני אדם, כל אחד במרחק שני מטרים מהאחר, פזורים מול הקבר של סבתא שלי. גם בלי ההוראות המיוחדות לקורונה, ההלוויה היתה נערכת באותו הרכב. היא שיקפה אותנו באופן סמלי, סמל למשפחה שמעדיפה להיות רחוקה יותר מקרובה.

מדור לדור, זה כבר שלושה דורות, עוברים אצלנו בירושה חוסר היכולת לסלוח והיעדר חמלה, היעדר פתייני שאין לעמוד בפניו, המוכר לכל אחד מאיתנו ללא שיעור ומידה. גם במפגש בבית של סבתא שלי, לאחר ההלוויה, עשינו את מה שאנחנו יודעים הכי טוב, כלומר לנפנף בגאווה במשטמות שזה עשרות שנים מרחיקות אותנו זה מזה. הדוד שלי קם ממושבו בהפגנתיות ברגע שהתיישבתי מולו, וכשבעלה לשעבר של סבתא שלי נכנס למטבח, כל האנשים שהיו שם יצאו מהחדר במהירות הבזק. כמו להקת ציפורים, הם נתבהלו באחת ממקומם, פרשו כנפיים והתעופפו מעלה־מעלה, אם כי בסופו של דבר בכיוונים שונים.

אחר כך, כשנכנסתי לאוטו כדי לנסוע לקחת את הבת שלי, התנשמתי בכבדות, אבל חשתי הקלה - כי לפחות נעשיתי לסופרת. ככל שהחיים יותר קשים, ככה יותר טוב, חשבתי ביני לביני, וכבר ניסחתי לי בראש את הפתיחה לרומן הבא שלי.

מאז השבוע שעבר אני כבר לא מתנדבת לספר על הפריבילגיה שזכיתי לה, לשלב את בתי בשירותי החירום המיוחדים בגן הילדים. כי מאז שהקנצלרית שלנו, אנגלה מרקל, הודיעה שבתי הספר ייפתחו שוב ויחזרו לפעול במתכונת חלקית, אבל גני הילדים יישארו סגורים בינתיים, גל של זעם שוטף את ההורים בגרמניה.

אני יודעת שכבר חנקו אנשים למוות על דברים חשובים פחות ממקום בגן הילדים, ולכן אני מקפידה להסתכל בשתיקה, אבל לא בלי לחוש שמץ של שמחה לאיד, בשלל קבוצות הפייסבוק, הפוסטים במדיה החברתית והמאמרים, התובעים לשים סוף להשבתת גני הילדים.

מדובר באותם מחברים עצמם, שלפני פחות מחודש וחצי דרשו במלוא הגרון לאכוף בחומרה את כל הכללים והתקנות לעת הקורונה. לא שציפיתי מהמין האנושי לתגובה אחרת מהשתוממות פתאומית על העובדה, שזה לא פשוט כל כך להסיר הגבלות שציבור גדול תבע באופן קולקטיבי, מרגע שהן נאכפו גם מטעמים פוליטיים. אבל אפילו אני שוב ושוב נדהמת מחדש לנוכח טמטום מובהק.

כבר כמה ימים, לֵצים שמצטיינים בשכחת ההיסטוריה מזמינים אותי להפגנה מקוונת אידיוטית של הורים שדורשים לפתוח את גני הילדים. במקום לענות, אני נשענת לאחור ומתמקמת לי בנחת בעמדה שלי, עמדת הפקפוק במערכות מוסדיות, שלפני שבועות מעטים עדיין הבטיחה לי את עוינותם של החסידים נאמני השיטה, הפסיכים של "הייל קורונה".

כמה חשוב הלך הרוח הזה שלי – התברר גם אתמול. בניגוד למותר, בתי ואני נכנסנו לגינת משחקים בשכונה. רצינו לאכול בשמש את הלאנץ' טוּ גוֹ שלנו. זמן קצר לאחר מכן ניידת משטרה עצרה מול הגינה. חמישה פקידי מדינה חמושים יצאו ממנה ודרשו מאיתנו לעזוב לאלתר את השטח.

אספתי את הדברים שלנו, תפסתי את אֶטָה, ומול עיני השוטרים הנחתי לה לטפס בשלוות נפש על הגדר, אותה גדר שעליה טיפסנו מלכתחילה כדי להיכנס לגינה. בדיוק ברגע שהניפה את הרגל הימנית מעל המעקה ואני דחפתי אותה למעלה בטוסיק, אמר אחד מלובשי המדים: "יותר טוב שתלמדי את הילדה שלך שאסור לטפס על גדרות!", ועל זה עניתי לו: "לא, דווקא לא. אני מלמדת אותה שאת הכללים צריך להפר".

מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.

ימיה האחרונים?/ ראובן נמדר

רד הוק, ניו יורק, 20.4.2020

יותר מכל, יותר מהפחד מן המחלה עצמה, מלחצי הבידוד המתמשך ומהגעגועים לשגרה שנעלמה לפני חודש - יותר מכל מכרסמת בנפש אי־הוודאות, התחושה שכל המאמצים להבין מה באמת קורה ולשער מה יקרה בעתיד הם ניסיונות שווא נואלים, ילדותיים, לנסות לשלוט במצב שאינו בר שליטה.

אנחנו יושבים בדירותינו שנעשו פתאום צפופות מהרגיל, או בבתי הכפר הישנים, רוחשי החרקים, שנמלטנו אליהם מאימת המגיפה, עוקבים בקדחתנות אחרי החדשות, וראשינו המיוסרים מסתחררים מאינספור המסרים הסותרים המומטרים עלינו מכל העברים. שום גרסה של המציאות החדשה אינה שלמה או משכנעת, ואף אחת מהן אינה נוסכת ביטחון או ידיעה ברורה. מצד אחד מספרים לנו על העקומה שהשתטחה ועל הסרה הדרגתית של הסגר בשבועות הקרובים, ומצד אחר מכינים אותנו נפשית לאפשרות שהסיוט הזה יימשך גם בקיץ ויזלוג גם אל שנת הלימודים הבאה.

וול־סטריט, שכל ניו־יורקי מושפע מתנודותיה גם אם אין לו פרוטה להשקיע בה, מתנהגת באופן גחמני ומבלבל, עולה ויורדת בקצב מסחרר כמו רכבת הרים שהמפעיל שלה השתכר בעבודה או פשוט השתגע. בשבועיים שעברו נרשמו בשוק המניות האמריקני עליות השערים החדות ביותר זה עשרות שנים, עליות שהתעלמו לחלוטין מן המציאות העגומה שבה אנו חיים וגרמו לעוקבים אחריהן לפקפק בשפיותה של המערכת הכלכלית. מחירי הנפט העולמיים, לעומת זאת, צנחו אל מתחת לאפס. "באופן תיאורטי, יצרני הנפט יצטרכו לשלם ללקוחות על הנפט שהללו יסכימו לקנות מהם", הסבירו בידענות מדורי הכלכלה לקוראים ההמומים. פיסת המידע האבסורדית הזאת, שאין מקום לקטלג אותה בתודעה הרציונלית, היא עוד חלק בפסיפס הכאוטי של המציאות החדשה שבה אנו לכודים.

הבלבול והאבסורד מגיעים גם מגבוה. הנשיא טראמפ, שככל הנראה עדיין לא מאמין בסתר ליבו שווירוס הקורונה אמיתי ורואה בו פרי של מזימה שמאלנית־ליברלית המכוונת נגדו, קרא השבוע "לשחרר" את המדינות הנצורות מידי מושליהן, שכביכול כופים עליהן את הסגר ואת חוקי הריחוק החברתי. סירובו המתוקשר לעטות מסיכה במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר הוא יותר מאנקדוטה. שום פוליטיקאי לא עוטה מסיכה במפגש עם העיתונות, ואיש לא העלה על דעתו לצפות מהנשיא לעטות מסיכה, אבל טראמפ ראה לנכון להדגיש את העובדה הזאת במפגיע ולהעביר בכך מסר לתומכיו המושבעים. בתגובה לכך רבים מהם התחילו להפגין נגד חוקי הריחוק החברתי ולדרוש את הסרת הסגר ואת החזרה לשגרה, ובעיקר לניהול העסקים.

המגזין המקוון "סלייט" פרסם אתמול תמונה של מפגינה צעירה הנושאת שלט שעליו מצוירת מסיכת פנים, שקו אדום עבה חוצה אותה באלכסון ומתחתיה הכיתוב: "הגוף שלי, הבחירה שלי! טראמפ 2020". פניה החשופות במפגיע של המפגינה הן הצהרה בפני עצמה, וכמוהן השימוש המניפולטיבי שהיא עושה ברטוריקה הפמיניסטית הפרוגרסיבית לגבי זכות האישה על גופה לצורך קידום האג'נדה ההיפר־שמרנית של הנשיא.

לא רק המפגינים נושאים לרחובות את המסר הסכסכני והמפלג של טראמפ. ערוצי החדשות של הימין הקיצוני, וכמוהם בלוגרים ויו־טיוברים למיניהם המזוהים עם הימין הקיצוני, מנצלים את הפגיעות הרגשית והמנטלית של האמריקנים כדי לקדם תיאוריות קונספירציה תמוהות שכל תכליתן לערער את האמון של האומה האמריקנית בממשלה ובעיתונות, ולמסגר את הסגר המתמשך כקונספירציה ליברלית הרסנית.

המצב חסר התקדים, שבו הנשיא בכבודו ובעצמו פועל לערעור האמון של העם בחוק ובנרטיב הרשמי של הרשויות המוסמכות וכלי התקשורת, משווה עוד ממד מפלצתי לתחושה הממארת של הכאוס הפנימי ואי־הוודאות שמחוללים שמות במוחותינו האומללים. אלה ממילא עומדים כבר להתפקע מחרדה, משעמום, מגריית־יתר ומשאר הרעות החולות של החיים בבידוד.

ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר על ״הבית אשר נחרב״, מתגורר בניו יורק זה כ־20 שנה.

צילום: Beowulf Sheehan

הסיפור האמיתי / יונתן שגיב

סטוק ניואינגטון, לונדון, 20.4.2020

כשאר תושבי הממלכה המאוחדת, גם אני נעשיתי בשבוע האחרון למעריץ של קפטן תום מור בן ה־99. הקפטן, הנתמך בהליכון, הצהיר על כוונתו להקיף מאה פעמים את החצר האחורית של ביתו, עד יום הולדתו ה־100 שחל בסוף אפריל, כדי לגייס כסף למערכת הבריאות הציבורית. היעד המקורי של הקמפיין של מור באתר ״ג׳אסט גיבינג״ היה אלף פאונד בלבד, אלא שבתוך יממה רבבות ברחבי העולם תרמו 70 אלף פאונד. נכון לרגע זה, מור כבר סיים את מאה ההקפות וגייס יותר מ־25 מיליון פאונד. הוא הבטיח להמשיך לצעוד כל עוד אנשים ימשיכו לתרום.

הסיפור הזה מעודד, וקשה לי לא להתמכר אליו. יום־יום אני קורא בשקיקה על אודות הקפטן, קצין במלחמת העולם השנייה, אלמן שהחלים מסרטן וקשיש בקבוצת סיכון, שלמרות מגבלותיו הגופניות התמסר לשירות האומה והיה באחת לסמל לאומי של גבורה והקרבה. לא בכדי רבים קראו למלכה, הספונה אי־שם בארמונה, להעניק לו תואר אבירות.

אבל למרות רגש ההערצה הפועם, משהו מעיב על הקריאה שלי בסיפור. אולי אלה הדברים שלמדתי מזמן בחוג לתורת הספרות: שתמיד צריך לקרוא סיפור בקשר עם סיפורים אחרים, שטקסט תמיד מקבל את משמעותו בתוך הקשר רחב. אני לא באמת מסוגל לקרוא את הסיפור של מור בלי לחשוב על הסיפורים האחרים שמתפרסמים על מערכת הבריאות - על קיצוץ בתקציבים, על שחיקה במשכורות, על אנשי רפואה שמתמודדים עם המגיפה בלי לבוש מגן, שאזל במחסני החירום.

במנותק מהקשר, סיפורו של מור הוא משל מעורר השראה על התגייסות היחיד למען מדינתו בעיתות מצוקה. ואילו בהתייחס להקשר הרחב, לפנינו אגדה מעוררת אימה על ממלכה שבריאות נתיניה היתה עשרות שנים להפקר בידי שליטים תאבי בצע, שכעת משילים אחריות למצב מאחורי קומתו הכפופה של קפטן זקן, שהתנדב לצעוד לבדו בחצר אחורית ריקה מאדם. והלוא הטרגדיה הזאת, של מדינה שמעדיפה תאגידים ורווחים על האדם והחברה, אינה סיפור בריטי בלבד.

במטוטלת שבין הקריאות הסותרות, אני לא מפסיק להתגעגע. לחנויות, לקניות, לחופשות, למסעדות, לביקורים בארץ. לתנועה האינסופית של טיסות, סחורות ואנשים. אבל אני מזכיר לעצמי שמתחת לסחרחרה הצבעונית שאליה אני משתוקק לחזור, משתרעת קרקע אפלה, ושגעגועים הם כמו פילטר ורוד עם לבבות, ויופיים תלוי בין השאר בטשטוש ובמיסוך. ואולי גם חשוב לחתור: תחת הגעגוע לעולם עם טיסות רבות כל כך, עד שזיהומן מחריב את הטבע; תחת הגעגוע לארץ שבה למילים סגר וצווים יש משמעות רק לגבי הפלשתינים המשועבדים לכיבוש; תחת הגעגוע לחברה שבה מחסור בקמח ובביצים עשוי להשפיע בעיקר על חסרי אמצעים. וכך אני חושב לי ומציב סכר בפני הגעגועים, ושוב, בכל בוקר, הוא קורס מחדש מכוח שיטפונם העז.

יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)