1. הניסיון לייצר כמה שיותר רעש תקשורתי מלאכותי סביב ספורט מקצועני הוביל לאורך ההיסטוריה לצעדים קיצוניים, לשינויים חוקתיים שחוללו תמורות מרחיקות לכת באופי המשחק עצמו, ולדברים שבדיעבד נראים מגוחכים (זוכרים את ה"פנדלים" ב־MLS?) או מביכים. מביכים כמו הניסיון הנואש והבלתי פוסק של ESPN להתווכח בנושא ה־GOAT (הגדול בכל הזמנים), בייחוד בכדורסל - ובשאלה "מי הוא הכי גדול בתולדות האן.בי.אי?"
בזמן אמת, כשקובי בראיינט זכה באליפויות הרביעית והחמישית שלו לפני כעשור, ישבו באולפני מובילת הספורט העולמית אנשים רציניים שבחשיבות תהומית דקלמו דפי מסרים, שלפיהם הנה קובי כבר נוגע במייקל ג'ורדן. הזמן חלף, והפרופורציות חזרו לממדיהן הראויים. קובי ענק, אבל ממש לא ה־GOAT. אבל את הרייטינג זה השיג, וזה מה שחשוב.
בשנים האחרונות זה קורה עם לברון ג'יימס. למרות שמדובר בשחקן שבעצמו מתבייש בכך שזכה רק בשלוש אליפויות, ולמרות שבצד השני של ה"דיון" מציג ג'ורדן רזומה של שש עונות כמלך הסלים, פלוס אליפות, פלוס MVP של הגמר (שש מתוך שמונה הפעמים שזה קרה אי פעם, מול אפס כאלה של לברון), ולמרות שרק לפני שנה 73 אחוזים משחקני האן.בי.אי הנוכחיים (רובם צעירים שכלל לא ראו את ג'ורדן בשיאו) אמרו בסקר מקיף שג'ורדן הוא הגדול אי פעם (ג'יימס קיבל 12 אחוזים) - על פניו, אין באמת "דיון". אבל הוויכוח מתנהל. למה? כי רייטינג.
בראיינט המנוח. ענק, אבל ממש לא ה־GOAT // צילום: Gettyimages
2. אז אחרי שנים ארוכות של צעקות באולפנים, באמת הגיע הזמן לתוכן קצת יותר איכותי, רציני ומושקע בנושא. והנה הוא בא אלינו בדמות האירוע הדוקומנטרי של ESPN - "הריקוד האחרון", עשרה פרקים בסדרה המתרכזת בעונת 97/8, האחרונה של ג'ורדן בשיקגו (זמינה בישראל בנטפליקס) - שהם אולי אירוע הטלוויזיוני הספורטיבי המבוים/מוקלט הכי נצפה אי פעם.
השידור המקורי מיום ראשון משך בארה"ב 6.3 מיליון צופים בממוצע לפרק הראשון ו־5.8 מיליון לשני. כמעט כפול מהשיא הקודם לטקסט דוקומנטרי ב־ESPN וכ־40 אחוזים מהצופים בסדרת גמר האן.בי.אי בשנה שעברה - אף שהגמר זה כדורסל בשידור חי שמועבר ברשת ארצית פתוחה לכולם, והדוקו הוא שידור בכבלים שזמין גם באינטרנט. וזה, כמובן, לא כולל אפילו את כל הצפיות אונליין.
ומצפייה בשני הפרקים הראשונים, למרות ביקורת מוצדקת על כך ש"נכנסים" יותר מדי במי שהיה הג'נרל מנג'ר של הקבוצה ההיא, ג'רי קראוס המנוח, מבלי להביא את הצד שלו - הביקורות מהללות. הציון הממוצע ב־IMDB הוא 9.7 מתוך 10, בגוגל 4.9 מתוך 5, וברוטן טומייטוס 100 אחוז (שזה שיעור ההצלחה של ג'ורדן בסדרות גמר, אגב). תוצאה של עבודת תחקיר ובימוי ועריכה עילאיים, אינסוף חומרים שלא נראו מעולם, ו־106 מתוך 106 אנשים שהתבקשו להתראיין לזה והסכימו. גם זה 100 אחוז.
ג'ורדן. שובר שיאים גם שנים לאחר הפרישה // צילום: אי.פי
3. אין ספק שהסדרה, לפחות בינתיים, עושה צדק עם הגדולה המיתית של ג'ורדן, עוזרת עוד יותר להבין את עומק הפרעת התחרותיות הכפייתית שלו, מאיפה היא הגיעה, מה הבעיר אותה, כמה רחוק היא הלכה וכמה רחוק היא דחפה את ג'ורדן עצמו.
בשורה התחתונה, מדובר ברייטינג ובמספרים ששום דיון צעקות לא יביא. לפעמים מה שצריך כדי למשוך את כל תשומת הלב לכדורסל זה לא לשנות חוקים או להמציא ויכוחים, אלא פשוט לשים את הפוקוס על ה־GOAT האחד והיחיד. אחרי הכל, שיא הרייטינג לגמר האן.בי.אי הוא עדיין לסדרה ההיא, מ־1998.
איך אמר סטיב קר, חברו לקבוצה של ג'ורדן באותם ימים, כשנשאל מה ההבדל בין השושלת ההיא לכל האחרות? "היה לנו את מייק". כנראה זה עד כדי כך פשוט.
