בימי נטולי קורונה, כשמשלחות נוער מישראל נוסעות לבקר במחנות ההשמדה בגרמניה ובפולין, כותבים להם ההורים מכתב ומפקידים אותו בידיו של המורה המלווה.
ביום הלפני אחרון של המסע מתאספים כולם והמורה נותן להם את מכתבי ההורים. אביתר היה נער בן 17 שנסע בחורף ההוא לביקור במחנה השמדה. היום הוא כבר אחרי שירות בחטיבה מובחרת. לפני מספר שנים, אביו, רופא בכיר באחד מבתי החולים באזור, ביקש ממני שאכתוב גם אני לבנו ערב הנסיעה. כתבתי.
אביתר יקר,
אתה ודאי זוכר אותי, מנחם, מליל הסדר אצל סבתא ציפורה וסבא אבינועם, הדוד שמספר בדיחות, ושר "אליהו הנביא אליהו הגלעדי" כשפותחים את הדלת ומחכים שייכנס בעל הזקן, אולי רכוב על חמור לבן, ישקה את החמור, ויכריז: "הגעתי!". כי אולי זה הוא... אבל ברגעים אלה הנך נמצא במקום שמעולם לא הייתה בו אווירה של בדיחות דעת, אז ברשותך, ועל דעת המקום, אלבש את המסכה של הרצינות.
כשתהיה שם - באושוויץ, טרבלינקה או דכאו – תראה ותשמע מראות וסיפורים שיעבירו בך צמרמורת. הרם ראשך לכמה דקות וזרוק מבט חד אל מעבר לגדרות התיל, הסתכל היטב אביתר, על האדמה והשדות, ועל הפרחים המוזרים שמכסים אותה, את האדמה.
אלה פרחיהם הצהובים של החמניות, ואז תראה, כי הן אדומות החמניות. לא אביתר - זה לא חזיון תעתועים, הן באמת אדומות, מדמם של הסבא והסבתא שלי, הדודים ובני הדודים, שנרצחו ונקברו בשדות האלו, והארץ לא כיסתה את דמם. זהו קבר האחים שלהם, ושל שישה מיליון נוספים, מספר זניח שישה מיליון, קבר אחים וחמניות אדומות.
יהודים שהועסקו בעבודות כפייה צילום: באדיבות ארכיון יד ושם
ההורים שלי שרדו את התופת, עלו ארצה והקימו משפחה. שלושה אנשים בסה"כ, שלושה בשבתות ובחגים ושלושה גם בשמחות. לפעמים היינו יותר. למשל בבר המצווה שלי - אחרי העלייה לתורה התכנסה כל המשפחה המורחבת לארוחת צהרים חגיגית. לא פתחנו את השולחן, לא ביקשנו כסאות מהשכנים, שולחן אחד, שמונה אנשים, ארוחת צהריים של שבת בר מצווה.
ואלוהים. הוא כנראה עזב אותנו
אבל השעות הקשות ביותר היו בלילות הסדר. בכל שנה, בבתים שמסביב רעש והמולה, כולם קוראים את ההגדה, שרים ושואלים את הקושיות, חלקם מזייפים. סביב שולחן ליל הסדר שלנו לא זייפו, כי רק אני שאלתי את ארבע הקושיות, ומה נשתנה, ועבדים היינו. שלושה אנשים סביב השולחן - אימא ואבא ובן. יכולנו להיות עשרה, כמו אצל הסבא והסבתא שלך בלילות הסדר, או עשרים. אבל הם נשארו שם, והארץ לא כיסתה דמם.
לפעמים היה נכנס אליהו, שותה משהו והולך, ואנחנו המשכנו לקרוא את ההגדה שהייתה לאגדה. כי ככה כתוב אצלנו בספרים, כי אנחנו עם כזה עם עתיד לא ברור, ולכן חיים על סיפורים מהעבר, סנה שלא נשרף, ים שנחתך לשניים, ואלוהים. אבל הוא כנראה עזב אותנו לפני כשבעים שנה. אבא ואימא שלי היו שם ולא סיפרו כלום, לפעמים הם באים אליי בחלום ומבקשים: "תאמין ילד שלנו, תאמין". לא קל אביתר, בכלל לא.
גרד מילר מכניס את הדרדל'ה. היה גול? // צילום: רויטרס
בשילומים החלפנו דירה, קנינו מקרר חשמלי, ובמה שנשאר, אופניים לבר המצווה. וכשג'ף הרסט הכניס את הגול השלישי בגמר של 66 לא הבנתי מהן חילוקי הדעות. 100% גול חוקי. הכדור קרע את הרשת והקפיץ אותי לשמיים. בגמר של 74' לבשנו כתום למרות אנה פרנק ובכינו כמו ילדים כשגרד מילר הכניס את הדרדל'ה. שלחנו את בורוצ'אגה שיעשה בשבילנו את העבודה בגמר של 86' ואת רונאלדו הברזילאי בגמר ב-2002.
ואני, מעולם לא ביקרתי בארצות הארורות האלו, גרמניה ופולין. אבל אתה שם, אז תסתכל מעבר לגדר אביתר יקירי, ודאי תשמע אותם זועקים מן האדמה, הסבים והסבתות, הדודים והדודות.
ומחר, כשהחזן בטקס יקרא את תפילת אל מלא רחמים, תהיה - אם לא קשה לך - הנציג של המשפחה שלי שאיננה, וגם של אלה שנשארו, שלושה אנשים סביב השולחן בליל הסדר. לפעמים, לקראת הסוף נכנס אליהו, שותה משהו והולך. כי מה כבר היה לו לחפש אצלנו.
