יומני הנגיף: שעון קורונה

חדשות

צילום: צילום: אי.פי //

על המחיקה / גלית דהן-קרליבך

רב ליל הסדר. שכונות ירושלים מחולקות לאזורי סגר ובמוקדי ההתלקחות ההמוניים - הסופרמרקטים - מתגודדים שוטרים. ההמון הישראלי משביע את מפלצת חרדותיו בהזרמה בלתי פוסקת של מזון אל המקרר ואל המזווה. זכרנו גם זכרנו את השוּמים ואת האבטיחים. עמותות אחוזות היסטריה לוחצות על בלוטת הקיטש: מה יהא על מי שלא יזכה לאכול ארוחת חג. פתחו את הלב, נערו את הכיס.

ליל הסדר מעולם לא עורר בי התרגשות כמו יום כיפור. פסח הוא חג של מזללה שתמיד גרם לי לסלידה – מנהג שהתרחק ממקורו והלך ונזדייף, עד שאפילו הילדים אינם מאמינים בכוחה של החסה למרר את עודף הסוכר והקלוריות המורעפים על החוגגים.

הרבה השתנה מאז נדרשנו לצאת בחיפזון מארץ הנילוס השוקק דגה שרירית, ולהישפך ברגליים צבות אל ריקוּתו המסנוורת של המדבר. הרגליים הצבות מונעלות עתה בנעליים חדשות, ואת הגוף החרב מלבישים בבגדי חג אופנתיים. הלחם שנאפה בבהילות התגלגל בתעשיית מצות מסוגים שונים המתאימים לכל חך. את חוסר הביטחון של האדם ימלא המלל. אצל אדם רעב - שלל מתכונים, ואיתם השאלה הגדולה: מה נאכל השנה בליל הסדר.

אלא שהצח והנקי והמסמא, אלה בעיניי סימנו של הפסח. כמו העמידה מול דף לבן בוהק ומסנוור האורב לי בפתח כל פרק לא כתוב.

לפני כמה שנים ביקרתי בביתו של דיקנס, שהוסב למוזיאון. מרתף היין, חדר המנוחה שלו, המרפסת - דבר מכל זה לא ריתק אותי כמו סל הניירות שעמד בפינת החדר, מלא טיוטות עם מחיקות. צילמתי את הסל מכל זווית, ואחר כך מחקתי את כל התמונות.

איני מכירה שלווה גדולה מזו המשתררת לאחר כיווץ, זריקה ומחיקה. עוד לא הנחתי פסקה וכבר אני נמלאת חשק למחוק ולהחזיר את זוהרו היפה של הדף הלבן. כשאני גומרת לכתוב, אני נוהגת לזרוק את הטיוטות ולהשמיד זכר לתהליך המחשבתי, מה שעורר פעם ויכוח עם ארכיונאי הספרייה הלאומית. הוא אמר שצריך לשמור הכל. אבל אני מעולם לא חשבתי שלא אבין את קפקא בלי לברר מה היו יחסיו עם אביו ומה היה האוכל האהוב עליו.

מי שניחן במוח רעשני המקרין ללא הרף עלילות, אינו יכול שלא להתקנא בגבישיות ובקוצר היריעה של סופרים כמו אפלפלד ופר לגרקוויסט. אני אוהבת את הניקיון והצופן ביצירתם. את הצמצום המקראי שמאפשר, בין המילים המעטות, לנשום נוף ולחוש בדברים שלא נאמרו, שלהם יש משקל משל עצמם.

במחשבה הצחיחה הזאת אקדם את פניו של ליל הסדר.

גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר

צילום: גל חרמוני

פעם סוררים, תמיד סוררים / מירנה פונק

6 באפריל 2020, ברלין, 19:01

שַטְחו את העקומה, קוראים יקרים. ככה אני מברכת את רעַי לאנושות, במרחבי האונליין כמו גם בעולם האמיתי (הרחוב, הסופרמרקט, בית המרקחת), זה כבר ארבעה שבועות עד עכשיו. על זה אני מוסיפה תנועת יד מתאימה, כיאה לקהילות אוטוריטריות. "שַטחו את העקומה" היא ה"הייל היטלר" החדשה. למה אני אומרת את זה? כי חיוני לשמור על מרחק בריא מההתרחשויות החברתיות, ולא לקחת בכזאת רצינות דפוקה את הקשקוש הזה שבדיוק עכשיו קורה בעולם שלנו.

כבר יותר משבוע יש לי מצב רוח ממש טוב. קורונה, מה קורונה? - אני חושבת לעצמי ופוצחת בשמחה בשגרת יומי. רק שלהלך־הנפש האופטימי הזה יש שלוש סיבות קונקרטיות: זה התחיל עם הודעה שקיבלתי לפני יותר משבועיים, ובה נמסר לי שבתור עיתונאית אני נחשבת לבעלת מקצוע חיוני, והתוצאה היתה שהבת שלי, במקום לשבת בבית מול האייפד, זכאית לקבל את שירותי החירום המיוחדים בגן הילדים שלה. טוב, אני מוכרחה להודות שעיתונאות היא לא בדיוק המקצוע העיקרי שלי, ובכל זאת, מי שרוצה לשרוד חייב לשקר, אז עשיתי את מה שחייבים לעשות ועבדתי על המערכת. סימנתי: וִי!

ואז המדינה, המדינה הגרמנית, הקימה קרן עזרה לפרילנסרים. רק צריך למלא טופס מסוים, זה מה שאמרו, ובתוך פחות משלושה ימים ייכנסו לחשבון הבנק 5,000 יורו. ולא צריך להחזיר אותם. לא האמנתי למילה אחת שיצאה לה מהפה, למדינה הגרמנית, נכנסתי לאתר האינטרנט, ולקחתי מספר המתנה, כדי שאני אוכל לשים את היד שלי על הטופס הזה. הייתי מספר 86740. לפנַי חיכו לתורם 80,328 אנשים.

עברו ארבעה ימים עד שסופסוף הצלחתי להיכנס. אבל מילוי הטופס גרע בדיוק שתי דקות מהחיים שלי. לא הייתי צריכה לעשות הרבה: לרשום את השם שלי, את מספר התיק שלי במס הכנסה ואת מספר תעודת הזהות שלי. זהו. כשלחצתי על "לשלוח", עדיין חשבתי שגרמניה כבר תמצא דרך להמציא איזשהו תירוץ, אבל אחרי שלושים ושש שעות, 5,000 היורו המובטחים צצו בחשבון הבנק שלי. לא להאמין, 5,000 יורו, נשבעת לכם! זה כמעט 20,000 שקל.

להמריץ את הכלכלה זה הסיכוי היחיד שיש לנו לא להידרדר ישר לשפל מחורבן, ככה חשבתי לי, ובלי לחכות שנייה שלפתי את כרטיס האשראי שלי. הזמנתי סט סירים של שלושה חלקים, שני נרות ריחניים בשווי 200 יורו, ותיק עור של קְלואֶה. פינוקים על חשבון גרמניה, הארץ שבדרך כלל אני בזה לה מעומק ליבי. אבל לזרוק 50 מיליארד יורו, משהו שאשכרה שומעים רק על זמרי ראפ שמבלים במועדוני חשפנות, זה באמת משהו אגדי.

בסל הקניות שלי באמזון היתה גם קערת ליל סדר. החבילה תגיע אליי עוד לפני יום רביעי, אז אני אוכל בלב שקט לחגוג את החג בבית עם האנשים שעדיין נשארו בריאים ברוחם. כן, בדיוק ככה, מה ששמעתם: סדר פסח בבית עם אנשים.

זאת הסיבה השלישית למצב הרוח הטוב שלי. לא נשארו הרבה אנשים שעדיין שומרים על דעה צלולה, על תבונה, אבל אלה שלא איפשרו לדכא את נפשם המרדנית, עליהם אפשר לסמוך כל הזמן, תמיד. בייחוד בזמנים מטורפים כמו הזמן הזה.

כאן ועכשיו אני פורשת לי אל ימי החג שהרווחתי בזכות, אני קוראת אליכם, צוחקת: שַטחו את העקומה ופסח שמח, וגם עותרת אל הרצון החופשי בכל אדם, בכל אחד ואחת מכם.

מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.

רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ / ראובן נמדר

רד הוּק, מדינת ניו יורק, 6 באפריל 2020

ליל הסדר דהָשַׁתָּא עומד להיות לילה זר ומוזר, שונה מכל אלה שקדמו לו בימי חיי. חג הפסח, ובעיקר ליל הסדר, עטוף באינספור מַעטים וקליפות של מנהגים ומשמעות, חומרות ומרידות, מתכונים, זיכרונות, געגועים והומור. כל העטיפות האלה נקלפו השנה מעל החג והשאירו אותנו קרובים מאוד לחוויה המקורית שהוא אמור לשמר, ובו־בזמן גם לעטוף במעטה הסוכרי של הנוסטלגיה והשִכחה - זכר הלילה האחרון, הגורלי והנורא, של אבותינו במצרים.

בראש ובראשונה תחסר לנו השנה המשפחתיות – ההיפר־משפחתיות המפורסמת, לעיתים חמימה ולעיתים מעיקה, שמאפיינת כל כך את ליל הסדר. בכל שנה מתקבצים אצלנו קרובי משפחה למשתה רעשני, משופע במעדנים וביינות, קוראים את ההגדה (את רובה לפחות...), ולקינוח מזייפים בצוותא מבחר קבוע של שירי עם אמריקניים. השנה נשב לבד, ספונים בד' אמותינו, וננסה לפצות על החסר המוזר בהתעסקות מוגזמת בתוכנת "זום", בניסיון לווסת את עוצמת הקול וזווית המסך של המחשב הנייד ובשאר זוטות שיסוו את הריקנות, האי־ודאות, הדאגה והצער שנחוש מן הסתם.

לא רק המשפחתיות נשארה מאחור. כל כלי הפסח, מתכוני החג המיוחדים של אמי ז"ל, השמלות היפות, החולצות הלבנות ושאר אביזרי החג, כולם נשארו בעיר - כאילו לא האמנו, כשעזבנו את ניו יורק לפני שלושה שבועות, שלא נחזור העירה בפרוס החג. לכאורה אלה רק חפצים. מה להם ולמהותו האמיתית של החג? אבל האמת היא שהחפצים הללו משמרים עבורנו את הזיכרון ויוצרים סביבנו למשך כמה ימים תחושה של זמן אחר, מיוחד ואהוב, תחושה שתחסר לנו השנה מאוד.

אבל בעיקר אבדה לנו השנה התחושה החגיגית, הנינוחה, של החירות והשמחה. למי יש חשק לתור את האינטרנט בחיפוש מתכונים או רעיונות חדשים לסדר? למי יש ראש להשקיע בסידורי פרחים, בקישוטי שולחן, או בפרשנויות מקוריות שירעננו קצת את שגרת הסדר? הדאגה מכרסמת בנו, ולא משאירה הרבה מקום לתחושות אחרות.

באופן אירוני, השנה ניגע בגרעין הפנימי העמוק של החג, גרעין שהוסתר בקפידה על ידי דורות רבים של מנהגים ומסורות. ביסוד חג הפסח מסתתר זיכרון עומק של טראומה קולקטיבית שליוותה את תחושת החירות המתפרצת, הגדולה מכל מה שהרשה הדמיון. הלילה האחרון של בני ישראל במצרים, הידוע במקורו כ"פסח מצרים", היה לילה של אימה גדולה. המלאך המשחית השתולל בחוצות, וכמו שהעידו עליו חז"ל, לא הבחין בין צדיק לרשע. אבותינו הסתופפו בבקתות העבדים העלובות שלהם, מוגנים רק על ידי שכבה דקה, איומה למראה, של דם שנמרח ביד רועדת על המשקופים ומזוזות הדלת. החירות, שהיתה לגמרי בלתי נתפסת אחרי דורות של שעבוד, נולדה ברגע של חרדה קיומית מוחלטת ושל אי־ודאות גמורה. הדבר האחרון שהיה בפסח מצרים היה סדר. זה היה לילה של כאוס מוחלט.

והנה אנו כאן, מתכוננים לחגוג חג עתיק שנולד מתוך הגילה והרעדה של הלילה הנורא ההוא, במצרים, וחשים יותר משמץ של אותה אימה. בחדשות מספרים על בתי חולים מאולתרים בסנטרל פארק ובג'אביץ סנטר שבשדרה ה־11, על עשרות קרוואנים שהובאו העירה כדי לשמש חדרי מתים, על אבידות בנפש במספרים שכמותם לא נספרו כאן זה שנים ארוכות. המלאך המשחית משתולל ברחובות הריקים ובשדרות השוממות. הדלתות, המשקופים והמזוזות של הדירות הסגורות הפכו שוב להיות המחסום האחרון שמאחוריו אנו מסתתרים מפני משהו שאינו בשליטתנו, משהו שמנפץ מדי יום את האשליה שלנו בדבר החירות, הסדר והשליטה שלנו בעולם.

ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר על ״הבית אשר נחרב״, מתגורר בניו יורק זה כ־20 שנה.

צילום: Beowulf Sheehan

מה שכן ומה שלא / יונתן שגיב

6.4.20, סטוק ניואינגטון, לונדון

יש מי שאומרים שאחרי המגיפה הזאת, שום דבר לא יישאר כפי שהיה, ויש שאומרים שאין חדש תחת השמש ובסוף הדברים יחזרו למסלולם. ויש נשים חכמות ממני, שכבר לפני עשרות שנים אמרו שהאישי הוא הפוליטי, ובשבוע הזה, שבו הייתי אמור לדקלם את "מה נשתנה", חשבתי שארשום לעצמי מה הדברים שבהם השתניתי בחודש האחרון.

אני כבר לא מחבק חברים כשאני רואה אותם ברחוב, ואני כבר לא מנשק אותם לפרידה. גט הכריתות הפיזי הזה מכאיב לי כל הזמן, ואני מקווה שהכאב הזה לא ייפסק לעולם. כבר לא אחגוג השנה את ליל הסדר עם משפחה וחברים מסובים לשולחן, והרעיון לעשות את זה ב"זום" מעורר בי חלחלה. אני כבר לא כותב כל יום, והאמת היא שכבר לא כתבתי שבועות, ושלא כמו פעם, אני אפילו לא מייסר את עצמי על כך. אם יש משהו אחד שהמגיפה ריפאה אצלי, זה הנטייה שלי להלקאה עצמית. אבל זה, כנראה, לא יימשך זמן רב. פולנייה דווקא נשארתי. אם אנשים מעזים להתרחק ממני ברחוב לפני שאני מתרחק מהם, אני נעלב ומייד מלכלך עליהם מאחורי הגב.

אני עדיין רב עם רביד על אוכל. אבל פעם היינו מתווכחים על אוכל במסעדות, והיום אנחנו רבים על אגירת מזון. הוא נדיב, ספונטני, ולפעמים גרנדיוזי בפזרנותו. אני חסכן, כביכול מונע משיקולים מעשיים, אבל למעשה מחרדות. בעוד הוא מוסיף למשלוחים 500 גרם חמאה ופרג, כי הסגר מאפשר לו לשכלל את כישורי האפייה שלו, אני מתעקש על אורז ועדשים ומאשים אותו בנטיות מארי־אנטואנטיות שימיטו עלינו אבדון. הוא צוחק, אני כועס, ובסוף גם מתנצל. במיוחד אחרי שאני מבין שכרגיל, הוא זה שהזמין את המשלוח בזמן שאני בהיתי בטלוויזיה.

מבעד ל"זומים" ולשיחות הווטסאפ, גם הדיונים שלי עם אנשים על פוליטיקה נמשכים, וביתר שאת. רק שעכשיו הם מתחילים בקורונה: קורונה ודמוקרטיה, קורונה וקפיטליזם, קורונה והצורך בשינוי חברתי עמוק. יותר מתמיד, אחרי הדיונים האלה, אני מרגיש אנוכי וצבוע. עיתוני בריטניה מלאים בכתבות על התגייסות למאבק במגיפה. חצי מיליון איש התנדבו לשירות הבריאות הציבורי, יותר ממאה אלף הציעו עזרה למשטרה, ואילו אני, למעט אפיית כמה עוגיות בשביל חברים בסגר, מה עשיתי למען הזולת? נאדה.

גַרשו את כל המשוררים, דרש אפלטון בתוכניתו ליצירת אוטופיה, ושוב מתגנב לליבי החשד שהשירה והספרות הן לא יותר מתירוץ ואשליה, תיאטרון מסולף של מוסר, מילים ריקות מעשייה, ושאינני חלק ולוּ קטן מאיזשהו פתרון מיוחל, אלא דווקא חלק מהבעיה.

יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)