נעם חורב: "חיים פעם אחת!"

יום שישי.

04:00 לפנות בוקר.

אני לא מצליח להירדם.

הלילות שלי הפכו לימים. 

הימים ללילות. 

ואני הפכתי למן מפלצת טרנינג לא מסופרת, שאוכלת ארוחת צהריים בשש בערב ועושה סיבוב-כיבוי-אורות בבית בחמש בבוקר.

אני חומק מהמיטה בזהירות, משתדל לא לעשות תנועות מגושמות ולהעיר את חיימקה, הבן זוג שלי, שישן כמו תינוק אחרי גרעפס (תכונה מעולה שהוא רכש בצבא – להירדם בכל מקום. בכל זמן. בכל מצב נפשי).

אני יושב במרפסת ומדליק סיגריה (פרופורציות אנשים, משתוללת מגיפה עולמית, שאכטה זה לא מה שיהרוג אותי כרגע).

בדרך כלל בשעה הזאת, אנחנו שומעים תהלוכת שיכורים רעשניים מתחת למרפסת שלנו. הם חוזרים ממסיבה, או שהם בדרך למסיבה, או שהם תוך כדי מסיבה, והם מתיזים רוח נעורים תל-אביבית ישר לסלון שלנו (אני מודה, לפעמים השיכורים הרעשניים הם בעצם אנחנו).

אבל היום הרחוב קפוא. 

אין מסיבות, ואין שיכורים, ואין רוח נעורים.

רק פנס רחוב מגמגם ומרצד כמו הוודאות שלנו בתקופה האחרונה.

אני מסתכל על הירח וחוזר חודש ומשהו אחורה.

אותה מרפסת, אותו ירח, וימים כל כך אחרים. 

מדהים כמה יכול להשתנות בחודש.

חיימק'ה ניסה לשכנע אותי שזה זמן מצוין לטוס.

הקורונה נשמעה לנו אז כמו דודה מעצבנת והיסטרית מחו״ל שבחיים לא באמת תקפוץ לבקר.

אני, כמו תמיד, הערמתי קשיים: ״ומה עם הכסף? קצת הגזמנו השנה. רק עכשיו קנינו איי-רובוט! חוצמזה, הבטחתי לאמא שלי שאנחנו באים לעפולה בשישי הבא. היא תהרוג אותי״.

חיימק'ה הסתכל עליי. חשב קצת ואז שלף בלי להסס את נשק יום הדין: ״ממי, חפ״א!״

נדרכתי במקום.

כשהוא משתמש בקלף החפ״א, אני יודע שהוא רציני.

לא זוכר בדיוק מתי הוא נכנס לחיים שלנו, החפ״א הזה. 

זה מרגיש כאילו הוא היה איתנו תמיד.

הנה, הנה, אני מסביר –

חפ״א = חיים פעם אחת.

נדרש להשתמש בו כטיעון, כשאתה רוצה לעשות משהו ספונטני, כיפי, בזבזני, הזוי, או כזה שמנוגד לכל חוקי ההיגיון, והבנאדם שמולך לא מצליח להשתכנע.

אז, ורק אז, אתה רשאי לשלוף את קלף החפ״א.

ומה הוא אומר בעצם, החפ״א הזה?

הוא אומר תשתחרר. תזרום. תקליל. מחר יכולה לבוא שואה גרעינית או אסון טבע או איחוד של הספייס גירלז. 

מחר אתה יכול ללכת ברחוב ופתאום יפול עליך פסנתר או שידרוס אותך אוטובוס (אלוהים יודע שגם את זה כבר אין לנו פה).

אני, למשל, בדרך כלל משתמש בחפ״א כדי לשכנע חברים לצאת איתי למסיבה בשישי כשיש להם חמין עם המשפחה למחרת או יום חשוב בעבודה בראשון.

צריך לדעת איך להשתמש בו, בחפ״א הזה. לא לשחוק אותו, לא למכור אותו בזול, לא לשלוף אותו כטיעון לכל דבר (היוש, רוצה לבוא איתי מחר לסרט? מה לא?! חפ״א!)

ואכן, במהלך השנים שאנחנו מכירים אותו, הוא שירת אותנו היטב. תמיד ידע למנוע מאיתנו להפוך לטרחנים רציונאליים ולהטות את הכף לצד הפחות קונפורמיסטי של החיים.

אבל עם כמה שאני אוהב את החפ״א הזה, ועם כמה שאני מאמין בו, ועם כמה שהשתמשתי בו כדי לשכנע או ששוכנעתי על ידו, אני חייב להודות – 

בכל פעם שנתקלתי בו במהלך חיי, פקפקתי בו. 

לא האמנתי לו. 

מלמלתי מאחורי גבו: ״וואלה, זה בא לעשות עליי אווענטות, לשחק לי עם הראש, והוא בול כמו סקס על החוף - טוב בתיאוריה אבל בלתי נסבל בפרקטיקה״.

כי תמיד אמרתי לעצמי – ״די נו, מה הסיכוי? מה הסיכוי שדווקא מחר אני אחנק מבמבה נוגט ואמות? או שתפקוד אותנו רעידת אדמה ותשתק את כל כדור הארץ? או שתפרוץ מגיפה עולמית ותסגור אותנו בבית לחודשים?״.

מה הסיכוי באמת?!

אז מסתבר שהסיכוי הקטן הזה, האפסי הזה, האחד חלקי מיליונית הזה, חי וקיים, ומתממש עכשיו לנגד עינינו.

אשכרה.

הכל התחיל באיזה עטלף שגורם לבאטמן להיראות כמו גיבור דה-לה-שמטע סוג ז׳.

והנה, אנחנו הופכים להיות כאלה קטנים ולא חשובים.

אבק ברוח.

קליפת השום.

כיסוי לאייפון.

ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות או להגיד. לא לצאת לרחובות עם שלטים, לא להוריד את השאלטר, לא לברוח לחו״ל. נאדה. שבו בבית, שימו אלכוג׳ל ותתפגרו. 

פתאום אני מבין איזה מזל יש לנו. איזה מזל יש לנו שהחפ״א הזה נכנס לנו לחיים, והטיס אותנו לחו״ל, והוציא אותנו למסיבות, ושלח אותנו לבזבז במסעדות, ודחף אותנו לרוץ לים בלי בגדים באמצע הלילה, והסיע אותנו לצפון לפנות בוקר סתם לראות זריחה, ודרדר אותנו עד כדי לינה באוהלים במדבר, ונתן לנו בעיטה בתחת בכל פעם שאמרנו: ״די נו, יש לנו עוד ים זמן ליהנות, לטייל, לרקוד, להשתכר, לעשות סקס, לזלול ולמצות כל רגע בפאקינג חיים הזויים האלה!״.

אז זהו, שאין לנו.

נכון להרגע ולעוד הרבה מאוד זמן – אנחנו בהקפאה.

העולם כולו הפך לסרט הוליוודי עתיר תקציב, שמלווה בפסקול אפוקליפטי וקלוז-אפים דרמטיים של רופאים במסיכות. רק שהפעם העט לא נמצא בידיו של התסריטאי ואי אפשר לבנות על סוף טוב סטייל הוליווד שישלח אנשים הביתה מבסוטים.

לכו תדעו מתי כל הסיפור הזה יגמר, מתי נוכל לצאת מהבית, כמה כסף ישאר לנו אחר כך כדי ליהנות מהחיים, וכמה זמן יקח לנו לתקן ולשלם את המחיר. 

אז מצאתי את עצמי חוזר אחורה לכל השטויות שעשינו ואומר ״איזה מזל!״

איזה מזל שלא הפסקנו ליהנות. שלא התעסקנו בהתחשבנות ובפנקסנות כל הזמן. שלא עשינו טבלאות של בעד ונגד. שלפעמים הלכנו נגד ההיגיון הבריא. שהזמנו עוד קינוח. שטסנו לוויקאנד, ככה בספונטניות. שיצאנו באמצע הלילה לחרוש את תל אביב ברגל (ושעשינו עוד כמה דברים שהדף לא יספוג).

איזה מזל, כי הקורונה הזאת היא חתיכת שעון מעורר.

לכמה הכל שביר.

לכמה מעט שליטה יש לנו.

אלוהים, כמה תכניות היו לי לשנה הקרובה.

כל מה שחשבתי שחרטתי באבן, נכתב, מסתבר, על לוח מחיק.

והנה, אני בן 36, יושב עם טרנינג ונעלי קיפי במרפסת, הרחובות מתחתיי דוממים, בחוץ משתוללת שריפה בדמות קורונה, ואני פתאום מבין שכל הקלישאות השחוקות האלה על לסחוט את החיים, על לעשות תכניות בזמן שאלוהים צוחק, על לימונדות ומספר הפעמים בהן נשימתך נעתקת – הן למעשה... נכונות.

והראש שלי מתפוצץ ממחשבות, אוטוסטראדות מהבהבות של חוסר וודאות – לאן כל זה הולך? מתי זה ייגמר? האם האנושות תשתנה או שאנחנו כבר בלתי ניתנים לשינוי? מה יהיו המסקנות? האם יש פה שיעור או שזה קשקוש ניו-אייג׳י? איך בכלל נקום מהמכה הזאת? ולמה לעזאזל בא לי טוסט בחמש בבוקר?

ומתוך הכאוס האינסופי הזה, נולדת לה וודאות חדשה. נקיה, שלמה. הוודאות בחוסר הוודאות.

אני לא יודע כלום. 

אף פעם לא ידעתי. 

כנראה גם לא אדע.

והפועל היוצא הוא לקחת את החפ״א הזה ולחבק אותו. מה זה לחבק, לפצפץ לו את הצלעות כמו אמא מזרחית מרוב חיבוקים. 

לא לזלזל בו. 

לא לפקפק בו. 

לא להגיד: ״אויש די, זה לא יקרה״. כי הנה זה קורה. זה רגע האמת. הרגע שבו כל החפ״אים בעולם מרימים את ראשם המחומצן, שולחים אצבע ומסננים: ״אמרנו לכם!״.

אז שם, על המרפסת בחמש בבוקר, אני חותם על הסכם ביני לבין עצמי (אני הכי גרוע בלהפר הסכמים כאלה) – הנה אני, נעם חורב מעפולה, בן 36, הבן של אורה הגננת ועמירם מהפרלמנט בארומה, מתחייב בזאת לחיות את החיים עד תום ולסחוט את האמ-אמ-אמ-אמא שלהם. כאילו אין עבודה בבוקר. כאילו אין קלוריות. כאילו אין מחר.

הטלפון שלי מהבהב כמו משוגע. אינסוף עדכונים חדשותיים.

עומדת לקום ממשלה. וכמו בכל סיפור – יש טובים, יש רעים, יש מפסידים ומרוויחים – הכל תלוי מאיפה מסתכלים.

הוויכוח על שעון חורף נמשך, רק שהפעם את אף אחד לא מעניין שהוא מפסיד שעת שינה. מזה יש לנו יותר מדי, תודה רבה באמת.

ומסכות. וצוותים רפואיים. והדבקות. ונכד ששר לסבתא מתחת למרפסת.

השמש כבר זורקת שליכטות של כתום לשמיים. זאתי לא מעניין אותה כלום, מגיפה לא מגיפה, היא זורחת.

איש עם כלב יוצא לטיול. המחזה הטריוויאלי הכי לא טריוויאלי שראיתי.

והנה, פסקול של כמה ציפורים מצייצות.

העולם כמנהגו, נזרק לשגרה הכל כך לא שגרתית הזאת.

חריקה של דלת-המרפסת זורקת אותי בחזרה למציאות.

חיימק'ה, עטוף בשמיכה, מתיישב לידי.

״בוא נחזור למיטה״, הוא מגייס את הקול הכי משכנע שלו.

 ״לא בא לי לישון״, אני מגייס את הקול הכי נחרץ שלי.

"אז מה בא לך?", הוא מגביה מבט כדי לעקוב אחרי האיש עם הכלב מלמטה.

״פיתה-פיצה״, אני זורק לאוויר ושותק.

״פיתה-פיצה?! אבל חמש בבוקר!!!״, הוא מהדק סביבי את השמיכה.

אני מתחפר בו ולוחש: ״אז מה אם חמש בבוקר?? חפ״א, ממי. חפ״א״.

נעם חורב, זוכה פרסי אקו״ם, כתב אינספור להיטים לאמנים שונים, ספר ילדים בשם "לציונה יש כנף אחת" שגם הפך להצגת תיאטרון, והוא מקיים סדנאות כתיבה. ספרו "טיוטה של אושר", מלקט שירים וטקסטים אישיים פרי עטו, העוסקים במשפחה, אהבה והוויה ישראלית. נעם מתגורר עם בן זוגו, חיים, בתל אביב.

• צפו: חנן בן ארי בהופעה מיוחדת מהבית

 

• זמן לבינג': הסדרות הכי ארוכות בסטרימינג

 

• להיט בימי קורונה: דקל וקנין כוכב

 

• תלונות במשטרה בשם תקוה מ"האח הגדול"

 

• מי יציל את האמנים?

 

• אתגר הזמרים של עומר אדם

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו