זה היה המשחק הגדול ביותר בהיסטוריה של אטאלנטה. "לילה גדול", הגדיר אותו פאפו גומס; ב"גאזטה" כינו את הקבוצה "גאוות הכדורגל האיטלקי"; אף אחד לא היה יכול להישאר אדיש להצגה הגדולה מול ולנסיה: 1:4 בסן סירו, שהעמיד את החבורה של ג'יאן פיירו גספריני במרחק נגיעה מרבע גמר ליגת האלופות.
חודש וארבעה ימים עברו מאז אותו ערב קסום במילאנו, והמשחק הזה מואר היום באור שונה לחלוטין. איטליה סובלת יותר מכל מדינה אחרת מנגיף הקורונה, חבל לומברדיה והעיר ברגאמו נמצאים במוקד, וה-1:4 ההוא הפך מחלום לסיוט. המומחים מכנים אותו "משחק האפס" ("Partita Zero") ו"פצצה ביולוגית", וטוענים שהוא זה שהצית את המגיפה באזור הזה של ארץ המגף.
תנסו להיזכר בתמונת המצב ב20- בפברואר, יום המשחק. הדאגות מהנגיף התרכזו אז בסין, במיוחד בווהאן, ובאירופה לא ייחסו לכך עניין רב. באיטליה התגלה החולה הראשון רק יומיים קודם לכן, בעיר קטנה בלומברדיה, ולכן לא היתה שום מניעה לקיים את המשחק כסדרו, בסן סירו במילאנו. 40 אלף אוהדים, שליש מתושבי העיר, עשו את הדרך למפגש ההיסטורי נטולי דאגות.
רובין גוסנס, המגן הגרמני של אטאלנטה, סיפר בשבוע שעבר שגם השחקנים לא חששו מהנגיף: "המעטנו בערכו, חשבנו שמדובר בשפעת. יצאנו לבלות, נפגשנו זה עם זה". אלא שבאותו ערב במילאנו מי שנפגשו זה עם זה היו האוהדים. הם התחבקו, שרו, צעקו, נסעו יחד, הצטופפו, וכנראה גם נדבקו והדביקו.
הקהל הגדול של הקבוצה האיטלקית. "אף אחד לא רצה להישאר בבית" // צילום: רויטרס
"אני בטוח שהיו כמה גורמים שהובילו להפצת הנגיף, ויש לי תחושה שאטאלנטה - ולנסיה היה אחד המרכזיים שבהם", אמר ל"קוריירה" המומחה לאימונולוגיה פרנצ'סקו לה פוש, שטען כי גם לוח הזמנים מתאים: "המשחק היה לפני חודש, וזה מסתדר עם המצב הנוכחי. אני בטוח שאף אחד לא רצה לפספס את המשחק ושאנשים הגיעו עם חום ותסמינים. בדיעבד, זה היה טירוף מוחלט לקיים את המשחק הזה עם קהל".
לגומלין בספרד, שלושה שבועות אחר כך, הקהל כבר לא הגיע. אטאלנטה ניצחה 3:4עם הצגה של יוסיפ איליצ'יץ, אבל הנזק כבר נעשה. בסיום המשחק עמדו השחקנים במרכז המסטאייה עם שלט: "ברגאמו, זה בשבילך. תהיי חזקה". החגיגות היו מינוריות, וכמה ימים אחר כך התברר ש-35 אחוזים מאנשי ולנסיה נדבקו גם הם.
"שחקני ולנסיה חולים כי שיחקנו מולם, ואנחנו בבידוד", כתב הקשר מרטן דה רון, "מעולם לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם סיטואציות כאלה. המצב נוראי, הרחובות ריקים וכל מה ששומעים זה אמבולנסים ואת צלצול פעמוני הכנסייה. הם מצלצלים בכל פעם שמישהו מת".
שחקני אטאלנטה חוגגגים. נראה זיכרון רחוק // צילום: אי-פי
למרות שאין לדעת איפה נדבקו כולם - במשחק במילאנו, במסטאייה או בכל מקום אחר - המפגש הזה, שבדיעבד אסור היה שיתקיים, הוא חלק מרכזי בטרגדיה שנחתה על איטליה וברגאמו, וגבתה עד כה כ-6,000 קורבנות. "באותו ערב נגענו בשמיים", אמר אחד האוהדים לתקשורת האיטלקית, "אבל כל מה שקרה מאז כאילו מחק את הזיכרון".
במקום לחגוג את ההישג, השחקנים והאוהדים מתאבלים על קרובים ואוספים תרומות לטובת בתי החולים. "לצערי", הוסיף אותו אוהד, "המשחק יקושר לעד למגיפת הקורונה. היא שאבה את כל השמחה שהוא הביא ובגללה אנחנו חיים היום משהו שגדול מסיוט. אנחנו ערים, ורואים במו עינינו את גודל הטרגדיה".
