"אהבה זה ריחוק" – כך התבטא רה"מ נתניהו במסגרת אחד מנאומיו האחרונים לציבור, בניסיון להזהיר אותנו מפני התפשטות נגיף הקורונה – ובכך יכול להיות שטבע מושג חדש, אפילו מכונן, בעיצוב מערכות היחסים והדינמיקות המשפחתיות שיאפיינו את דור העתיד.
ימים טרופים אלו מעצבים עבורנו מחדש את כל ההגדרות שהיינו מורגלים בהן בכל הקשור למערכות יחסים וקשר משפחתי. נראה שאין מתאים מחג הפורים, במהלכו כזכור התעצם במיוחד משבר הקורונה בישראל ועלה מדרגה – על מנת לעשות "נהפוך הוא" בכל הקשור לערכים הבסיסיים המגדירים לנו את התחום הזה, ובכדי לעצב לנו מחדש את משמעות המושגים משפחתיות וקירבה.
"אתגר הקורונה" מאתגר אותנו גם בנוגע למוסכמות הבסיסיות ביותר, ומציב עבורנו אנטיתזה מוחלטת - עד כדי אירונית – למושגים שהכרנו עד כה; חיבוק, שנחשב לגורם מקרב, מעצים ואפילו מחזק את המערכת החיסונית – פתאום הפך מסכן חיים. חוסן חברתי, שנחשב כמושתת על "יחד" וקהילתיות, והיה אחת הסיבות להישרדות העם היהודי לאורך השנים - הפך בין רגע לגורם המסכן יציבות ובריאות הציבור, כאשר התקהלות של מעל חמישה אנשים כבר נחשבת מוקצה ובלתי חוקית.
אפילו מושגי האבולוציה וההישרדות שינו פניהם, ואם פעם החיבור הפיזי והמגע היו טריגר ליצירת חיים, בריאה והבטחת דורות המשך - כיום על מנת לשרוד, או לשמר חיים, צריך לעשות ההפך ולהתרחק זה מזה.
התעוררנו בוקר אחד למציאות שנראית כמו לקוחה מיקום מקביל, בה המשך שרידות המין באנושי תלויה בתפיסת מרחק אחד מהשני. סדר עולמי חדש.
איטלקים הולכים לאיבוד דרך מרפסת
גרונם הניחר של תושבי איטליה המסכנים, שתועדו שרים במלוא כוחם דרך מרפסות בתיהם, כמו משוועים לקצת מהחום, הקירבה והקהילתיות שהיו כה מורגלים בה - מעבירים מסר מצמרר של ממש.
העובדה שדווקא אותו עם שנחשב ל"חם ביותר" מבין עמי אירופה, ושקירבה ומגע פיזי הם חלק מהדנ"א התרבותי שלו, ספג את "מכת הקורונה" בצור הקשה ביותר – היא אירונית במיוחד.
ביחד - ולחוד. תושבי רומא שרים דרך המרפסות
הסברה כי אותו מזג חם ואוהד של תושבי ארץ המגף הוא שהביא להתפשטותה המהירה של הקורונה - כמו מעבירה מסר עגום ביותר: על חיבוקים משלמים. היא מתאימה עצמה ככפפה ומתיישרת עם רוח התקופה, וכמו אומרת: "מגע פיזי הוא דבר שיעלה לכם ביוקר. אתם תשלמו על כך - בחיים".
שומר נפשו ירחק
ומארץ המגפ(ה) אל מחוזותינו אנו.
סוף השבוע האחרון, כך נראה, היה מכונן ברמה הלאומית, שלא לדבר בתולדות העם היהודי; רבים החליטו שלא להגיע לארוחות משפחתיות עם הוריהם. צעד אחראי, יש להגיד, אולם לא ניתן להתעלם מההשלכות ותופעות הלוואי שבצדו.
ממקור ראשון התוודאתי להתנהגויות שלא הכרתי עד כה, שנראו מנוגדות לחלוטין להיגיון ולסדר הבסיסי ששלטו במערכות יחסים במשפחה; סבים וסבתות המתנגדים לראות את נכדיהם, הורים אחוזי בהלה החוששים מביקור, ולו קצר וממוקד ביותר, של ילדיהם. גם מהדורות החדשות תרמו את חלקן להדהוד מצב הרוח הלאומי, כאשר שידרו משפחות המקיימות ארוחות שישי בנפרד מהדור המבוגר. היכן סטריאוטיפ המשפחה היהודית המלוכדת, והיכן אנחנו.
במעגל הרחב יותר, מכריי העידו על התנהגויות חדשות במקום עבודתם; אנשים השומרים מרחק זה מזה, משתדלים שלא לעבור אחד ליד השני ונראים כמעט מבועתים כשמישהו צועד לכיוונם. בן זוגי סיפר על מקרה בו שני עובדים, שעד לפני זמן קצר היו חברים טובים, החלו להערים בצעקות זה על זה - בגין סיבה שטותית לחלוטין. נראה שגם הפאניקה והבהלה הלאומית עשו את שלהן. אחח קורונה קורונה, מה רבו מעשייך.
בכל המקרים האלו, נראה שכולם כאחד הפנימו - רבות הדרכים לאהוב, אבל הכי בטוח - זה מרחוק.
היו הראשונים לזהות? דניאל סלומון ודנה עדיני. "הכי בטוח זה מרחוק"
בפתחו של סדר עולמי חדש?
בחינת השלכותיה של "תקופת הקורונה" על האנושות בכלל, ועל מערכות יחסים ומוסד המשפחה בפרט, יכולה להיות שיעור סוציולוגי-אנתרופולוגי מרתק.
בתקופה בה אזרחים משוועים לקצת חום ואהבה דרך מרפסות
בתקופה בה עדלאידות וחגיגות פורים הופכות לאיום במקום לחוויה המעלה שחוק ושמחה על פני ילדים מחופשים
בתקופה בה חתונות משודרות דרך אפליקציות וחגיגות משפחתיות מבוטלות בזו אחר זו
בימים בהם רווקים ורווקות לא יכולים להיפגש לדרינק ערב הן מחשש לבריאותם הפיזית והן משום שכל הפאבים ובתי הקפה סגורים גם כך
בתקופה בה מדי ערב אנו מחכים למהדורת "גזירות הריחוק" היומית, וגם על הטיפ לשליח פיצה אנו חושבים פעמיים מפאת החשש מנגיעה קלה בכף היד
בימים בהם משלוחי קניות מונחים אך ורק מאחורי דלת סגורה, ומצוות "והדרת פני זקן", או במקרה שלנו ביקור סבים וסבתות, הפכה למושג נרדף ל"סכנת חיים" -
אין לדעת לאיזה שחר של יום חדש נתעורר בימי הפוסט-קורונה.
יש לקחת בחשבון, עם זאת, שלכשנעבור את המשבר ונצא מארבעת כותלי ביתנו -
נגלה בחוץ עולם חדש, שונה לחלוטין, מזה שהכרנו עד כה.
It's the end of the world as we know it // R.E.M
