השמועות על מותה של הדמוקרטיה הישראלית היו מוקדמות מדי. בשבוע האחרון אנו נמצאים בבליץ תקשורתי בו עיתונאים, ארגונים ופוליטיקאים זועקים זעקות שבר על הדמוקרטיה הישראלית.
כולנו כבר יודעים ששר המשפטים סגר את בתי המשפט בפקודת אדונו, בנימין "ארדואן" נתניהו, כדי למנוע את קיומו של המשפט. העובדה שהשקר הזה הופרך על ידי נשיאת בית המשפט העליון, ושבכל העולם מצמצמים את פעילות בתי המשפט בשל הקורונה, לא הפריעה לזועקי השבר. בדיון, הדבר בלט במיוחד.
הקמת הוועדה המסדרת והקמת ועדות הכנסת השונות לטובת הפיקוח על האיכון הסלולרי של השב"כ, כמעט ולא זכתה להתייחסות מצד בית המשפט. לכולם היה ברור שאין כאן שום מחלוקת, ובדיוק כפי שאמר יו"ר הכנסת בשבוע שעבר, הכנסת תתכנס היום, בהתאם לחוק ולתקנון, ותבחר את הוועדות. עם בג"ץ או בלעדיו. אין מה לראות, אפשר להתקדם, הפיקוח הפרלמנטרי יחל בעבודתו ואיש לא חשב לרגע למנוע אותו.
השמועות על מות הדמוקרטיה הישראלית היו מאוחרות מדי. העובדה שביהמ"ש העליון חושב שבסמכותו להחליט כיצד יש לנהל את משבר הקורונה, להחליט החלטות מקצועיות, כלכליות ורפואיות, ללא הכשרה וידע, מעידות שבישראל מזמן אין דמוקרטיה. לא ברור מדוע הלכנו לבחירות והחלפנו שוב ושוב בשנה האחרונה את חברי הכנסת, כאשר אנו נמצאים תחת שלטון בג"ץ.
הדיון אתמול הוא עוד שלב בשרשרת. חוק יסוד: הכנסת קובע במפורש שקביעת סדרי עבודתה של הכנסת תיעשה על ידי הכנסת, בחוק או בתקנון. מעורבות של בית המשפט בקביעת סדרי הבית היא הפרה של עקרון הפרדת הרשויות. דמיינו לעצמכם את הסערה שהייתה מתרחשת אם יו"ר הכנסת היה מנסה להתערב בהרכבי השופטים שדנים בתיק, או ששר המשפטים היה מורה על דחיית מועד הדיון בבג"ץ.
לכולם ברור שחלק מהפרדת הרשויות הוא מתחם מסוים בו אין התערבות של רשות אחרת. היועץ המשפטי של הכנסת ניסה להסביר לשופטים "לא בכל סוגיה שמגיעה לפתחכם חייבים להכריע". בשעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם שופטי העליון הקשיבו לינון.
הדיון הארוך שהתקיים בבג"ץ בשאלות שנמצאות בליבת סמכותו של יו"ר הכנסת וצריכות להיות נתונות להחלטות נבחרי הציבור, הוא הוכחה לכך שהדמוקרטיה הישראלית, לפחות ככל שזה תלוי בבג"ץ, מתה מזמן.
השמועות על מותה של הדמוקרטיה הישראלית יכולות להיות מופרכות על ידי יו"ר הכנסת. כאמור, בשלב זה לא ברור אם ביהמ"ש העליון יבחר להתערב, אולם אדלשטיין יכול וצריך לשמור על עצמאות בית המחוקקים הישראלי.
בכל הכבוד הראוי, סמכות אדלשטיין שואבת את כוחה מהוראות חוק יסוד מפורשות. אי־ציות לפסקי דין שניתנו בחוסר סמכות הוא כלי קיצוני, אולם מעורבות של ביהמ"ש בפעילות הכנסת, קיצונית ממנו. עצמאותו וחסינותו של בית המחוקקים עומדת לאדלשטיין, ואם חלילה בג"ץ ינסה להתערב לטובת אחד הצדדים ויורה לאדלשטיין לקבוע דיון בניגוד לשיקול דעתו, הוא יכול לומר לבית המשפט העליון: "לא!" ולהציל את הפרדת הרשויות ואת הדמוקרטיה הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו