לספורט בכלל ולכדורגל בפרט תפקיד מכריע בשפיות האדם. כשהוא מתקיים כנראה הכל בסדר, ובאותה מידה, כשהוא לא מתקיים התחושה היא לא פחות מאפוקליפטית. הנה הגיע סוף העולם. הרי אומרים על כדורגל שהוא הדבר הכי חשוב מבין הדברים הלא חשובים, ועכשיו בעקבות מגיפת הקורונה, שהכניסה אותו לבוידעם ברוב חלקי העולם, נדמה שנותרנו בלי המוצר ההכרחי הזה.
התחושות קשות, המועקה לוחצת, השעמום לא מרפה, אבל יש בשורות מרעישות. הכדורגל לא נכחד. עדיין. אם מחפשים טוב, אפשר למצוא על הגלובוס מקומות שבהם עדיין משחקים, אמנם ברובם בשקט וללא קהל. לא כולם מרוצים מהעניין, אבל בכל זאת הנה המדריך של שורדי הכדורגל העולמי.
באירופה, שם נסגרו הליגות בזו אחר זו, נותרו בודדות שממשיכות לשחק. בטורקיה, למשל, משחקים ללא קהל, ואתמול (ראשון) אפילו ציינו שם את משחק העונה, 1:1 בין טרבזונספור לאיסטנבול בשקשהיר ודרבי איסטנבולי בין גלאטאסראי לבשיקטאש שהסתיים ב־0:0.
מחפשים אוהדים? תמצאו ברוסיה, שם ההגבלות נוגעות רק למשחקים במוסקבה שאליהם יכולים להיכנס עד 5,000 אנשים. בסנט פטרסבורג, לעומת זאת, התקבצו שלשום עשרות אלפים בניצחון 1:7 של זניט על אופה, ובשלב מסוים הם הניפו שלט עם הכיתוב: "נדבקנו בנגיף הכדורגל ואנחנו מוכנים למות בשביל זניט". באוקראינה, בהונגריה, בסרביה ובבלארוס גם כן ממשיכים לשחק ללא קהל.
.jpg)
שלא במפתיע, גם בארגנטינה ובברזיל משחקים. למרות שבאורוגוואי, בקולומביה, בפרו ובפראגוואי הודיעו על עצירה, בארגנטינה פתחו ללא קהל את הקופה סופרליגה, ובברזיל ממשיכים לשחק מול יציעים ריקים בליגות האזוריות. במרכז אמריקה ובצפונה הליגה הגדולה היחידה שממשיכה לשחק היא המקסיקנית, כמובן ללא קהל, בזמן שבאפריקה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היתה הראשונה שהפסיקה. אתמול הצטרפו מרוקו, מצרים ואלג'יריה. בשאר הליגות משחקים ללא קהל או עם איסור לחיצות ידיים. באסיה, לאחר הודעת איחוד האמירויות אמש על עצירה, נותרו בעיקר ה"סטניות" שממשיכות לשחק (אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ועוד).
"שיפסיקו כבר את הליגה"
פסקת הפתיחה מרמזת שמדובר בחדשות טובות. יש כדורגל משמע עוד לא אבדה תקוותנו, אך המציאות שונה. הכדורגלנים רואים מה קורה סביבם, שעמיתיהם נדבקים ומדביקים ומסכנים את עצמם ואת משפחותיהם, ורבים מהם מביעים דאגה אמיתית ברשתות. "אני לא רוצה לשחק כדורגל, שיפסיקו כבר את הליגה", כתב השבוע קשר טרבזונספור ג'ון אובי מיקל בפוסט שזכה לתגובת תמיכה מחלוץ גלאטאסראי פלקאו. "החיים יותר חשובים מכדורגל", הוסיף הקולומביאני.
ריבר פלייט הארגנטינאית לקחה את זה צעד קדימה כשהחרימה את משחקה מול אתלטיקו טוקומאן. סגנית האלופה נעלה את שערי האצטדיון ושחררה את שחקניה הביתה בידיעה שתיענש על כך בחומרה. בברזיל, שחקני גרמיו עלו למשחק מול סאו לואיז עם מסיכות כאות מחאה, ואתמול וויין רוני הגיב למצב בטור הפרשנות שלו ב־"Sunday Times". "התייחסו לשחקנים כמו לעכברי מעבדה", כתב קשר דרבי קאונטי, וקשה לא להסכים איתו.
_0.jpg)
כדורגלנים טסים ממקום למקום, באים במגע זה עם זה, ובמידה רבה מועדים להדבקה. ההתעקשות להמשיך לשחק היתה כנראה מוגזמת, ולראיה מספר הנדבקים העולה בימים האחרונים. רק אתמול התווספו חמישה שחקני ולנסיה ששיחקו מול אטאלנטה בליגת האלופות.
אז נכון שכדורגל הוא מקור השפיות, אך גם השפיות צריכה להיות שפויה. הרי אין הרבה היגיון בכך שבכל העולם נלחמים על החיים, ובמקומות מסוימים נלחמים על עוד שלוש נקודות בטבלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
