1. הסמית'ס / The Queen Is Dead
בתכל'ס, מוריסי הוא אחד המנסחים המעולים של חוויית הבדידות. האיש חי ומסתובב בעולם שבו יש לו מאות אלפי מעריצים, אבל מרגיש כאילו הוא הנשמה היחידה על הכדור הזה. תוסיפו על זה את הגיטרה של ג'וני מאר והנה לכם נחמה קטנה בידיעה שגם מחוץ לבידוד אנשים מרגישים מנותקים. אבל לא הכל אבוד. אם תחזיקו מעמד לאורך האלבום, לקראת הסוף תגלו קרן אור קטנה שתמיד דולקת ומכוונת אתכם בחושך.
2. מיילס דיוויס/ Kind of Blue
מעבר לעובדה שמדובר במאסטרפיס על זמני שלא מאבד מכוחו עם השנים, בכוחו של האלבום הזה לעטוף את הנשמה, לחמם את חלל המגורים, לשלוח למסע בנבכי התודעה, לשחרר מתחים ולגלות עומקים. אם אתם מכירים אותו - הוא בטח ברשימת ההשמעה הקבועה שלכם, ואם לא - הנה הזדמנות מצוינת להשלים פערים.
3. סטיבי וונדר / Innervisions
לאלבום הזה יש כוח על להרקיד גם את האנשים הקשוחים ביותר. הגרוב שלו מדבק, האווירה שלו סקסית, הוא נגיש, נעים, מסקרן, צבעוני וכיפי בצורה הכי טהורה ופשוטה שיש. בשבוע השני של הבידוד, כשהלבד כבר ממש מציק, תרימו את הווליום, תבעטו בכיסא ושימו את Higher Ground על ריפיט. אין וירוס בעולם ששורד את זה.
4. מרגלית צנעני/ נערי שובה אליי
בואו נניח רגע לעובדה שמדובר באלבום בכורה מונומנטלי שהוציא את מרגול מאולמות החתונות אל הבמות הגדולות. גם בלי העובדה הזו תאפשרו לשירים לקחת אתכם למסע בזמן. למרות שמדובר בסדרה כמעט מוגזמת של פגזי רחבה, הקול של צנעני והשירה המחוספסת שלה הם כמעט כמו לקבל מאמא ליטוף נעים בראש. אפילו חוליו איגלסיאס מפציע כאן ונותן עוד גוון רומנטי לכל העסק.
5. רדיוהד / OK Computer
זה לא משנה אם הייתם נסחפים לאי בודד, יוצאים לטיול ענק אחרי הצבא, מנסים הרפתקה מטורללת סביב העולם או יושבים במרפסת שלכם עם כוס קפה והרהורים, האלבום הזה הוא מאסט. יהיו רגעים שבהם השירה של תום יורק ונופי הסאונד המבריקים של רדיוהד יהיו החברים הכי קרובים שלכם והנחמה היחידה שקיימת בעולם.
6. אהובה עוזרי/ צלצולי פעמונים
היא לא היתה הזמרת הכי גדולה, אבל הקול שלה הוא לא העניין. העניין הוא הכוונה והלב. אלבום הקאמבק הזה החזיר אל המוזיקה הישראלית את אחת המוזיקאיות הכי מרגשות, פוריות, נדיבות, הומוריסטיות וכנות שהיו בה אי פעם. יש פה שירים שמזכירים בכל האזנה מחדש מה זה להיות אנושי, ומוחצים את הלב על ההסתלקות המוקדמת מדי של עוזרי.
7. ד"ר דרה/ The Chronic
ברור מאוד שאי אפשר להיכנס לבידוד בלי אלבום היפ הופ, אבל בלתי אפשרי כמעט לבחור אחד כזה בלבד. אם הווירוס כבר כאן וסכנת ההדבקה נעשית מוחשית, אני הולך עם האלבום הזה של ד"ר דרה. לא רק כי הוא אבן דרך משמעותית בהיפ הופ, לא רק כי יש בו רמזים מטרימים לכל מה שעתיד לבוא מהחוף המערבי, לא רק כי הכתיבה של דרה פוצעת בישירות ובחדות שלה, אלא כי מאוד ברור שכל הבלאגן הזה עם הקורונה הוא Nuthin’ but a ‘G’ Thang.
8. ארקין קוראי / Elektronik Türküler
ההחלטה על נציגות הפסיכדליה בבידוד יכולה להתברר מהר מאוד כהחלטה דרמטית ביותר. ללכת על האופציות המערביות זה קל מדי וחרוש מדי. הפתרון: טורקיה. הרוק האנטולי של ארקין קוראי הוא הזמנה לשיטוט מרחיב תודעה בתפר שבין אסיה לאירופה, בין מזרח למערב, בין מסורתי לחדש. אם מבחינתכם מוזיקה טורקית היא דיכאון וזהו - קחו את ההמלצה הזו ברצינות
9. אהוד בנאי והפליטים
בית זה מושג חמקמק. הוא לא מוגדר רק על ידי הקירות הפיזיים שעוטפים אותנו או הריהוט שבחרנו להציב בתוכם. בית הוא מכלול של תחושות, זיכרונות, רגשות, ריחות, מנהגים, קולות ועוד מושגים מופשטים. בית הוא מקום שמרגישים בו נוח וטבעי, הוא חם ומזמין ולא צריך להתאמץ בו. בית זה האלבום הזה של אהוד בנאי והפליטים, ואליו אני חוזר כשאני מתגעגע הביתה.
10. ניק קייב והבד סידס/ No More Shall We Part
תערובת התחושות שבידוד מעלה לי הוא מיקס ביזארי של ייאוש ונחמה, של התבוננות פנימה ותובנות שמתגבשות, של קצוות לא סגורים שצפים מחדש ומחפשים קלוז'ר, של רוך וקושי. את כל זה יש באלבום המופת הזה, ועוד הרבה יותר מזה. קייב, מגדולי מספרי הסיפורים של הדור וכותב מחונן, שופך כאן את הלב וחושף את עצמו לעומק. גם אם אתם לבד בחדר, סביר להניח שמהר מאוד תראו בו חבר אמת.
