גבר בורח מבשורה

הרומן של אולריך בושוויץ נקרא כמו מכתב בבקבוק, כמו מסר שהושלך בתוך בקבוק אטום למימי האוקיינוס בתקווה שיגיע מתישהו לידי אדם לא מוכר. כותבי מכתבים שכאלה היו בדרך כלל אנשים במצוקה, והמסר שנשלח בבקבוק אולי פתח עבורם פתח צר להצלה, אך יותר מכך נועד להביא את סיפורם לידי בן אנוש אחר, כדי לא להיעלם לעד באלמוניות.

"הנוסע" נכתב בשנת 1938, אך בעקבות מותו הטרגי של המחבר (צוללת גרמנית טיבעה את הספינה שבה עשה את דרכו מאוסטרליה לבריטניה) נשכח הרומן ל־80 שנה, עד שהתגלה שוב. לקוראים תינתן הזדמנות לדלג מעל תהום הזמן ולהציץ בפיסת חיים של אנשים שמזמן כבר לא עימנו.

אוטו זילברמן, גיבורו של "הנוסע", כבר נמצא בדרך לתהום, ושום מאמץ לא יושיע אותו משם. לכאורה, הוא לא לבד בתהום הזאת, שהרי בגרמניה של נובמבר 1938, בימים של אירועי ליל הבדולח, נזרקו אליה יחד עימו עוד מאות אלפי יהודים, אך צרתם של רבים אינה נחמה, במיוחד עבור מי שהתרגל לראות בעצמו גרמני. גם בֵּקֶר, ידידו של זילברמן שנלחם יחד עימו בשוחות מלחמת העולם הראשונה, רגיל לראות בו גרמני, לפחות לזמן מה. "אתה ארי שהוחלף בלידתו", הוא משבח את זילברמן, והיו בטוחים שבעיני בקר המתגאה בהיותו נציונל סוציאליסט אכן מדובר בשבח נדיר. 

הזכוכיות המנופצות של ליל הבדולח מנתצות את התרמית העצמית. עולמו של זילברמן מתמוטט באחת. חבורה של בריונים נאצים מתדפקת על דלת דירתו המרווחת, והוא נאלץ לברוח מהבית. במהלך הבריחה, מי שהיה עד לא מזמן איש עסקים אמיד ואדון לגורלו, עתיד לאבד את הכל - כסף, משפחה שפיות ובמידה מסוימת צלם אנוש.

בתחילה הבריחה של זילברמן נראתה כסיטואציה זמנית, אלא שהזמניות הזאת תהפוך באבחה אחת למצב קבוע. אף אחד מהמכרים הארים שלו לא מוכן להסתכן באירוח יהודי, וגם בתי המלון מתבררים כמסוכנים ביותר. הפתרון המפתיע מוביל את זילברמן לקרונות הרכבות. תחילה תקוותו היא להימלט ברכבת לקרבת הגבול, כדי לחפש מישהו שיבריח אותו אל מחוץ לרייך השלישי.

אולם התוכנית הרציונלית הזאת תתחלף במהרה בצורך בלתי מוסבר להמשיך לנסוע מעיר לעיר בלי סיבה ברורה, להחליף רכבות ותחנות. 

החוויה המוכרת של נסיעה ברכבת תספק לזילברמן אשליית ביטחון, אף שגם הקרונות מלאים באנשי אס.אס, חיילים וסוכני משטרה ששמחים לתפוס יהודי. "אני בטוח עכשיו. אני בתנועה", הוא מרגיע את עצמו, וממשיך לנסוע לאורכה ולרוחבה של גרמניה. בשיחות חולין עם נוסעים אחרים ימשיך להציג את עצמו כאיש עסקים, כדי לייצר עוד אשליה - אשליית הנורמליות. זה כל כך אנושי לספר לשותפיך לתא שהנך מצוי בנסיעת עבודה חשובה עד שגם המספר עצמו מתחיל להאמין בהמצאתו ושוכח, ולו לכמה דקות, את מצבו האמיתי.

במהלך הנדודים נקרים בדרכו של זילברמן טיפוסים שונים, המרכיבים דיוקן של גרמניה על סף מלחמת העולם השנייה. הדיוקן אינו מחמיא. כולם מקבלים את רדיפת היהודים כמובנת מאליה. גם בֵּקֶר, שרק לפני ימים התפייט על אודות חברותם הנצחית, לא מפספס את ההזדמנות וגוזל מזילברמן את מיטב כספו. 

התיאור של זילברמן כאיש נרדף, מנושל ומושפל כה מדויק ועוצמתי שמזהים מייד: החוויה אינה זרה לבושוויץ. מי שלא היה שם, בסיטואציה דומה של קריסה מוחלטת, לא מסוגל לכתוב כך - ואכן לרומן יש היבטים אוטוביוגרפיים ברורים. לדיוק התקופתי של מה שמתרחש ב"חוץ", ברחובות, בבתי הקפה של גרמניה, נודעת משמעות גדולה, אולם בושוויץ ראוי להערכה גם על יכולתו המופלאה לשרטט את מה שקורה ב"פנים": חיבוטי הנפש של הגיבור יוצרים דיוקן פסיכולוגי עוצמתי, נטול התייפייפות ורב רושם. כך, באחד מרגעי השבירה זילברמן מאשים בצרותיו את... אחיו היהודים. "אילולא הייתם, הייתי יכול לחיות בשלום, בלעדיכם לא היו רודפים אותי. הייתי יכול להישאר ככל הבורגנים. אך מאחר שאתם קיימים, יכחידו אותי יחד איתכם. ולמעשה אין שום קשר בינינו!"

 זילברמן מכיר בפגם המוסרי של המחשבה הזאת, וגם בחוסר התוחלת המעשי שבה, אך מוחו בכל זאת מוליד אותה, או שמא דולה אותה ממרבדי הפרופגנדה הנאצית. מכאן קצרה הדרך למחשבה שאולי יש לו "אופי יהודי" נחות ומפוקפק. טרף שמצדיק את הטורפים? בשנת 1938, שבה "הושלך" הבקבוק של בושוויץ אל מימי ההיסטוריה, כבר הכירו את תסמונת שטוקהולם, בלי להכיר את שמה. 

נוסע / אולריך בושוויץ, מגרמנית: נועה קול;

אחוזת בית, 262 עמ' 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו