מרגע שסיימתי לקרוא את "נשמות", רומן חדש מאת רועי חן, אני ממתין להמחזתו בתיאטרון. תיאטרון גשר, כנראה, ולא רק משום שזהו מגרש הבית של המחבר זה שנים טובות. "נשמות" פשוט מתאים לבמה ככפפה ליד, ומשלב מסוים הוא אפילו נקרא כמחזה, כשבסוף החלק הראשון לרומן, קולו של המספר מתחלף בקול אמו, ואי אפשר שלא לדמיין אותה מתגנבת אל קדמת הבמה ופונה אל הצופים היושבים באולם. התחושה התיאטרלית חזקה כל כך, שבקלות אפשר להציע לחן מועמדים לגלם דמות זו או אחרת, ולא אופתע אם הוא כבר חשב עליהם בעודו כותב את הספר.
עלילת "נשמות" בנויה כולה סביב הרעיון אפוף המסתורין של גלגול נשמות. למושג הקבלי יש תימוכין בפילוסופיה יהודית. כתבו עליו חכמי ישראל, ואחדים מהם אף הרחיקו לכת וניסו לזהות מקרים פרטניים של נדידת נשמה מאדם לאדם. ידועה, למשל, הדעה שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון שחטא, ונשמתו "נאלצה" בגלגול החדש לעבור מסלול של תיקון והתעלות מבורות מוחלטת (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפילו קרוא וכתוב) לדרגה רוחנית של צדיק וגדול בתורה. אף מבלי להתעמק בתורת הסוד, לרעיון החביב על חן, כפי שהוא עצמו מעיר, נמצא נימוק לשוני מעורר מחשבה: בעברית, שלא כמו בשפות אחרות, המילה "חיים" הרי היא בלשון רבים.
פרקי הרומן משקפים את המסע הארוך שעוברות שתי נשמות, מסע שמתפרש על פני כמעט 400 שנה. תחילתו בעיירה יהודית מזרח־אירופית, חורביצה, בימי פורים של ראשית המאה ה־17. למבקרי תיאטרון גשר, שבו רועי חן משמש מחזאי הבית, השם עשוי להישמע מוכר - עיירה בשם זה מופיעה בהצגת הילדים "רוח התיאטרון".
המחבר אמנם ממקם את חורביצה במרחב גיאוגרפי מסוים, לא הרחק מהעיר בלאייה צרקוב שמשמעה "כנסייה לבנה" (או בלשון סגי נהור ביידיש "שווארצע טומאה"- "טומאה שחורה") במחוז קייב, אלא שחורביצה היא כמובן סמל לשטייטל יהודי טיפוסי, שכמותו היה אפשר למצוא למכביר עוד בתחילת המאה ה־20.
התיאורים של חורביצה הקודרת ושל דייריה האומללים כה חדים, אמינים ומשכנעים עד כי הקוראים ישתכנעו תחילה כי מצוי לפניהם רומן תקופתי מבריק בעל דמיון לכתבי שלום עליכם. רק האהבה והחמלה שעוטפות את דמויותיהן של גץ וגיטל, אח ואחות בני 9 ו־7, מאותתות שלפנינו יותר מהיסטוריה. נזכה להציץ ליום אחד בלבד מחיי הילדים, אבל די בכך כדי להעביר בקורא צמרמורת ודאגה מפני הצפוי לקרות.
ברוח מושגי החג, ה"צפוי" טומן בחובו תהפוכות לרוב: השגרה האפורה בעיירה תתחלף בחגיגת פורים פרועה, זו במהרה תהפוך לטרגדיה שתקטע את חייהם של הילדים מחד, ותפתח מסלול גלגולים חוצה יבשות וזמנים מאידך. מעין "נהפוך הוא" בטור הנדסי, סחרור נטול קץ המבלבל את הקורא, ואולי קצת את המחבר בעצמו.
לא חייבים להאמין ברעיון גלגול הנשמות כדי להתענג על המשך עלילות גץ וגיטל. פעם הם יצוצו בגטו בוונציה של המאה ה־18, ופעם ב"מלאח" היהודי במרוקו של המאה ה־19. פעם ילבשו גוף גבר, ופעם גוף אישה. במאה ה־20, במחנה הריכוז דכאו בשנת 1942, יתגלמו בכלל בפרעושים - אופציה שהיתה כנראה עדיפה בימים ההם על פני להיוולד בן אנוש יהודי. המסע יביא את הנשמות גם לישראל של 2020, וכלל לא ודאי שזאת תחנתן הסופית. בעצם, כשעוסקים בנשמות - שום דבר אינו ודאי.
לרואים בסקפטיות את מושג הגלגול, מומלץ להחליפו במקבילה רציונלית יותר - לדוגמה "עומק היסטורי". כל הטיה דקדוקית של המילה "היסטוריה" ושל נגזרותיה המרובות היא תיאור כללי של הניסיון המצרפי, שהצטבר בעקבות החיים וההתנסות של בני אדם שונים בתקופות שונות. מהי היסטוריה יהודית, למשל, אם לא החיים בשטייטל בתוספת החיים במלאח בתוספת החיים בגטו ובעוד תוספות מימים רחוקים יותר ופחות? הרי עברנו את כל אלה, והמילה "עברנו" - בגוף ראשון - כל כך מתאימה גם למי שלא חי בכל צורות הקיום הללו.
עוד נשמה ועוד חיים - כל אלה יוצרים היסטוריה משותפת של עם, והשאלה היא האם כל נשמה תבקר על פני האדמה רק פעם אחת, או שמא משא הטעיות ישלח את האומללה לסיבוב תיקון טעויות בעולמנו - היא כמעט משנית. אם כי "טוב ללמוד מטעות, מלטעות בלימוד", כפי שמלמדת אותנו אחת מדמויות המשנה של חן.
נפלאות הגלגול ממוצות ב"נשמות" עד תום. בשלב כלשהו מסתמנת תחושה שהן מגדישות את הסאה, אבל המחבר לא נרגע. ביד בוטחת הוא משרטט עוד מעגל חיים, ועוד אחד, בלי לשים לב שרמת השכנוע יורדת מסיפור לסיפור. סחרחורת הגלגולים מתגלה כאמצעי מסוכן, מעין חרב פיפיות שתחילה מרתקת את הקורא, ואחר כך עלולה להכריע אותו ואת הבנתו את הסיפור. לקראת סוף הרומן, כאשר גם אמו של המספר מציגה את עצמה - בכנות או בתעלול - כגלגול אחת הנשמות, הקורא יתקשה להתחבר. "אני לא מאמין!" נהג לומר במקרים כאלה קונסטנטין סטניסלבסקי הגדול, אבל אולי על הבמה זה דווקא ייראה ויישמע מושלם.
באחד מראיונותיו בעבר העיד חן על התחביב האהוב עליו מאז ומעולם - "עיוות המציאות באמצעות מילים". זה אולי לא צנוע, אבל מדויק. חן שולט במילים בווירטואוזיות מופלאה, מלהטט בהן, מסגנן אותן ומפלרטט עימן. נדמה שהמחבר אינו מתעייף גם מלהתפעל מיכולתו זו, ומנחיל התפעלות דומה לגיבוריו, ראשיים ומשניים. "רבותיי, זאת לא מילה בודדת שהשמטתם פה, אלה חיים שלמים", זועק ומתלונן אחד מהם, סופר יהודי־ונציאני בן המאה ה־18, כלפי סדרי הדפוס. במקרה שלו הושמטה המילה הקצרה "לא", והקריאה "לא תנאף" הפכה ל"תנאף". יחי ההבדל.
נשמות / רועי חן
כתר, 325 עמ'
